"רצית להיות מלכה
תמיד נשארת הבת של השכנה ממול" (משבר אמון)
כשהייתי קטנה נהגתי לחשוב שכל עוד אני זו שמופקדת על כתיבת תסריט חיי, כמובן שאעניק לעצמי לא פחות מתפקיד הגיבורה הראשית. וודאי לא אחיה את החיים "הבינוניים" של האנשים "הרגילים".
יש אנשים שעשו היסטוריה. אלה שהשפיעו על מה שהיה ועל מה שקורה היום בכל תחומי החיים: בכלכלה, בפוליטיקה, ברפואה, במדע, באומנות ועוד- ואני הבטתי לעברם בהערצה. בניצוץ הזה שהפך אותם לבני אנוש פלוס.
אני לא יודעת מאיזו נקודה בדיוק, אני חושבת שאין נקודה אחת, אלא יותר ציוני דרך כאלה בחיים, בהם גיליתי ולמדתי להכיר במגבלות שלי, בחולשות שלי, במחיר שלעיתים אני לא מוכנה לשלם, בעוד כוחות חזקים שפועלים מן החוץ, ובעיקר שלא משנה כמה התמדה ונחישות יהיו לי, לחיים יש תוכניות משל עצמם- יש שיעורים שאני צריכה לעבור ומוטב להרפות ולשחרר.
אני לא יודעת אם ברגע שכבר לא איכפת לך מהציפיות שלך מעצמך ושל אחרים ממך, וממה יחשבו ואת תחשבי, מבלבול של רצונות, תשוקות, שאיפות, פחדים, משחקי אגו ותדמית ומכך שאת מבינה שאת לא גיבורה בסרט אלא אדם אנושי, כשכל זה מוסר, מתנפץ ואת חשופה – מכאן מתחילה שיגרה, הסתגלות והשלמה עם אותם חיים של "דמות משנית" שכל כך סלדת ממנה בעבר או מכאן מתחילה צמיחה אחרת ובוגרת? במקום חשיבה על השפעה גדולה עברת לעשיית מעשים קטנים?
"הדרך ארוכה- ואת מלכה" ?
רחוב צדדי: לימור צריקר 
הדעה שלי היא שאני השחקן הראשי של חיי. לא משנה כמה התפקיד שלי יהיה מינורי או מאג'ורי בהצגה הכוללת, אני הוא האדם הטוב ביותר שיש בנמצא לשחק את התפקיד של עצמי. גם אם אור הזרקורים אינו מופנה אליי כלל, וגם אם אני רק ניצב שמקבל הוראות מן הבמאי, אני מסרב לסגור את פתח האלתור ומשחק את התפקיד בצורה הייחודית שבה אני יכול לבצע אותו.
אני חושב שהפוסט הזה מחזיר אותנו כמה פוסטים אחורה לדיון שניהלתי איתך בנוגע לנורמות חברתיות מקובלות והכפיפות התת-הכרתית שלנו אליהן. הרי טבעי לשאול – מה רע בשגרה? מה פסול בלהיות "דמות משנית"? מי קבע שכל אחד מאיתנו צריך להיות הזה שהוא הכי טוב במשהו? אנחנו הרי שופטים את עצמנו באופן יחסי אל מול החברה הסובבת אותנו. הדבר מדכא אותנו וגורם לנו לשקוע במחשבות על כך שאנו עושים את המקסימום אבל עדיין פלוני אלמוני יהיה טוב מאיתנו. אותו פלוני אלמוני שואב את כוחו מזה שהוא מביט בנו ורואה שאנחנו פחות טובים ממנו. אני טוען שבהנחה ושנינו עושים את המקסימום שאנו יכולים לתת (או עושים את המקסימום שאנחנו מוכנית לתת) באותו הרגע, אז אנחנו שווים במבט יחסי וכל אחד מאיתנו הוא המנצח כי הוא עושה עבור עצמו את המקסימום.
האידיליה של "אני אשיג את כל מה שאני רוצה בחיים שלי" היא לא יותר ממה שהיא – אידיליה. העולם מלא באנשים ובהשתלשלויות אירועים שאנחנו עם כל רצוננו לא יכולים להשפיע עליהם במלואם.
נגעת בנקודה רגישה של לא מעט מאיתנו… ההסתובבות הזאת בתחושה של "אני אהיה יותר מהשאר, אני אגיע רחוק יותר, אני אני אני…".. הלהגיד את זה כל כך הרבה פעמים ולשמוע את זה מכל האנשים שמסביב כל הזמן עד כדי אמונה עיוורת בעובדה הזאת. ויום אחד אתה קם בבוקר ואתה מבין שזה לא יקרה… ואתה סתם עוד בן אדם רגיל שיכנס לאותו מסלול של החיים כמו כולם.
אני אפתח ואומר שאת הפיצוץ הזה חטפתי היישר בפנים כשיצאתי מבית הורי לפני 3 חודשים. תוך שבוע הכתה אותי האמת מכל הכיוונים עד שלא נותר לי אלא להתפשר על להיות רגיל… "דמות משנית".
כל מה שנותר לי לומר הוא שאת צריכה לשמוח במי שאת, לטוב ולרע, כי בסופו של דבר את אולי לא השחקנית הראשית של הסרט אבל את בהחלט הבמאית.
לימור,
אני יושב וקורא את הפוסט הזה כבר 3 פעמים רצוף, והלב שלי צועק. הקלישאה הגדולה ביותר היא:
"החיים הם מה שקורה בזמן שאתה יושב ומתכנן תכניות".
אני לא זוכר מי אמר את זה קודם, אבל זה לא משנה. החיים שלי הם בדיוק כאלה. בגיל 22 עזבתי את בית הוריי, במטרה לא לחזור, במטרה להצליח, להגשים חלומות. והחלומות שלי היו די פשוטים בסה"כ, מה שכל אחד רוצה: קצת הצלחה בקריירה שאתה בוחר, קצת זוגיות יציבה.
בחיים לא חשבתי שבגיל 34 אני אמצא את עצמי חזרה בבית של ההורים, עם בעיות בריאותיות כמו שיש לי. בחיים לא חשבתי שאני אצטרך בגיל הזה להיות תלוי באנשים אחרים, או כמו שתיארת את זה יפה, "להיות הדמות המשנית של חיי".
בשנתיים האחרונות. מאז חזרתי לכאן, אני מנסה להבין איפה טעיתי, באיזה פנייה לקחתי את הכיוון הלא נכון, והאמת – קשה לומר שהיתה רק פנייה אחת כזו. העניין הוא, שכל עוד אתה ה"במאי", כמו שציין ליאור, אתה יכול קצת לשנות, אתה יכול לחזור טיפה אחורה, לנתח את המצב, ולשנות.
אבל לצערי, יש דברים שאי אפשר לשנות. אני לומד לקבל את מי שאני היום, לאט ובזהירות. שני צעדים קדימה, צעד אחורה. זה לא אומר שאין לי שאיפות וחלומות, אבל אני הרבה יותר ריאליסטי לגביהם. החלומות שהיו לי בגיל 16 ובגיל 20 ואפילו בגיל 25 – השתנו ללא היכר. הדמות ה"משנית" הזו, אילצה אותי לעשות את זה. מצד שני, אני מניח שעכשיו יש גם הזדמנויות חדשות, להכיר אנשים חדשים. עד לפני שנה וחצי, למשל, לא חשבתי בכלל להתחיל לכתוב או להתעניין בבלוגים של אחרים. והנה – לפני שנה התחלתי להתחבר לדבר הזה שקוראים לו ה"בלוגוספירה", ואני נהנה מכל רגע – גם מהכתיבה, וגם מהקריאה. יש אנשים נהדרים שכותבים בצורה מרגשת עד דמעות (אין מה לעשות, תמיד הייתי רגשני כזה), ומצד שני, לאנשים שלא היכרתי, פתאום ממש אכפת! חלקם אפילו עזרו לי עם הבעיות הרפואיות שלי בצורה נהדרת! אז כן, כמו שליאור אמר – יש תמיד נקודה לאופטימיות. תמיד יש אפשרות לחיוך מעבר לפינה. 🙂
בוריס ליאור וגיא,
כתבתם תגובות שיכולות להיות פוסטים בפני עצמן, כל אחד הביא פן אחר ומעניין. תענוג.
בוריס,
ואם אנחנו עוזבים לרגע את פלוני. מתמקדים במה שאנו רוצים בחיים, וכל מה שאנו עושים זה לא מספיק, למרות כל המאמץ, כמו שרשמת יפה בסוף "העולם מלא באנשים ובהשתלשלויות אירועים שאנחנו עם כל רצוננו לא יכולים להשפיע עליהם במלואם"- הפתרון לראות את האידיאל בהשקעה הטוטאלית שלנו גם אם אין תוצאות שציפינו להן?
ליאור,
זו בדיוק הייתה כוונתי- "עוד בן אדם רגיל שיכנס לאותו מסלול של החיים כמו כולם". אנחנו לא שונים/ מיוחדים מהשאר כמו שחשבנו או כמו שהאמנו שחושבים עלינו. במאית שצריכה לקחת בחשבון גורמים בלתי תלויים אחרים…להיות שמח עם חיוך אמיתי על הפנים זה תרופה לכל 🙂
ובנושא לא קשור לפוסט, מה קורה עם הבלוג האישי שלך?
גיא,
כמו שרשמתי לחיים שלנו יש תוכניות משל עצמם, שלעיתים שונות משלנו. לפי מה שכתבת (ותודה על הפירוט) – ענית על השאלה השניה ששאלתי- זו הייתה עבורך התחלה של צמיחה חדשה, אחרת, בוגרת ואולי גם ראליסטית יותר. אי אפשר לשנות הכל, אבל אפשר לתכנן תוכניות קצת אחרת מבעבר, כמובן, שלא צריך להפסיק לשאוף לדברים טובים ומשמחים שימלאו את חיינו.
פוסט מעניין ולכן התגובות כל כך טובות 🙂
הבלוג האישי שלי יגיע בסוף.. אני פשוט בתקופה לא פשוטה כרגע, אני צריך עוד קצת זמן להתאפס על עצמי… או בהקשר לפוסט – לכתוב את התסריט שלי. כמו שהבטחתי בעבר, את תהיי הראשונה לדעת 🙂
ליאור,
קח את הזמן,קח בקלות, והכי חשוב- קח את העצות שכתבת כאן, הן טובות 🙂
את הרי יודעת איך זה… לתת עצות לאחרים זה הכי קל 🙂
איזה יופי של פוסט ותגובות. תענוגות.
קודם כל, סחתיין על השיר. זה שיר ילדות (או נערות) מבחינתי. ולכן הוא לוכד בעיניי משהו מחוסר השקט
של גיל ההתבגרות ומהתחושה שהחיים הם סיפור או סרט שתכף מתחיל.
אני חושב שהויתור הוא סממן של התבגרות. כשאתה רואה את החיים חולפים להם בטוב וברע ובעיקר באמצע.
אני מאמין עדיין באשליה של דמות ראשית אבל קנה המידה
משתנה ולפעמים אפילו מעשה קטן כמו לפרסם פוסט (כזה..) הוא נגיעה בחייהם של אחרים. לפעמים מילה קטנה או מחווה אנושית יכולה להסיט חיי אדם או לפחות לטעת בהם נקודה קטנה של אור.
הדרך ארוכה (הלוואי שתארך כמה שיותר).
רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים.
חבל שהם מתים בסוף אבל את זה ידענו כבל מההתחלה. לפחות הם מתו אחרי שהפכו לדמויות המרכזיות בסיפור. בקיצור מחזה (וסרט) מעולה.
וגם יופי של פוסט.
שלום,
תודה. אני גם אוהבת את השיר הזה. אתה צודק הרבה אנשים טובים השפיעו עליי במעשים קטנטנים.
אורן,
תודה. לגבי רוזנקרנץ וגילדנשטרן -יותר קל שכותבים עבורך את התסריט ושמים אותך במרכז 🙂
עכשיו, בזכות הפוסט הזה, אני רואה כמה הפוסט שלי מתחבר אכן אל מה שעובר עלייך. מדהים. במובן מסוים אני חושבת שאנחנו עוסקות בחומרים דומים. הרצון להשיג, כשההשגה הזו היא משהו שנבנה על הערכה חיצונית, על מדדים חיצוניים, מוסכמים. לא כאיזה מסע שמוליך את עצמו מתוך עצמו. המצליחים מול הלא מצליחים. אני לא יודעת לימור אם קראת את הפוסט הזה
http://rosa.blogli.co.il/archives/58
בזמנו טחנתי עם נתי את הנושא הזה של ההצלחה מול היצירה. אולי זה יתן משהו, או לפחות איזה בסיס להמשך הדיבור בינינו.
מה שבטוח שה"להרגיש קטן ומושתן", ובמילים שלך "הבת של השכנה" – זה משהו שיותר מצביע על האמבציות, על ההישג שצריך להיות "יותר גדול מהחיים", מאשר על המציאות עצמה.
את תמיד מדהימה אותי ביכולת שלך להבהיר דברים בדייקנות כזו מרשימה.
אני זוכרת שקראתי את הפוסט הזה. אבל עכשיו אני רואה אותו בצורה שונה- כנראה כיוון שזו בדיוק הנקודה בה אני נימצאת כעת.
במיוחד ההתמודדות שלי לעבר מסע שיוליך את עצמו מתוך עצמו "בלי לבדוק מעבר לכתף", ובלי לרוץ אחר מה ש"מקובל" ו"מוסכם". למצוא את השלווה הפנימית גם במצבים סוערים.ונראה שזו דרך ארוכה- כל עוד אני חייה, כי כמו שאמרת אנחנו לא מנותקים.
זה הזכיר לי את הקטע הזה מתוך "עפיפונים" (רומן גארי) שאני נוהגת להוסיף בברכות לאחרים: "האדונים הנכבדים והגבירות ההדורות כינו אותי משוגע, כנראה יש צדק בדבריהם אדם המקדיש כל חייו לעפיפונים ודאי יש בו משהו מין הטירוף, אלא שהכל עניין של פירוש יש המכנים זאת גרעין של טירוף, יש המכנים זאת ניצוץ של קדושה… אלא אם אתה אוהב משהו באמת ובתמים הקדש לו את כל אשר בך ולכל השאר הנח".
וואחד ציטוט נפלא.
אני לא מבינה…
נכון שלא על הכל יש לנו השפעה, אבל יש תהום גדולה כל כך בין ניצוץ, וגיבורה ראשית של החיים שלך, לבין שיגרה, ובינוניות.
אולי אני בינונית, אבל באמת מספק אותי לדעת אם עשיתי כל מה שיכולתי. גם אם זה לא הזיז הרים.
והמעשים הקטנים הם בדיוק אלה שגורמים בסוף להשפעה גדולה. לא?
את צודקת.בסוף שאלתי אם זה מעבר לשיגרה ובינוניות או צמיחה אחתרת ובוגרת. אני מאמינה בזו האחרונה, בדיוק כמו שכתבת- לדעת שאני עושה את המיטב במעשים הקטנים בין אם הם יגרמו להשפעה גדולה ובין אם לאו.
אגב – קטן בשוליים בשביל גיא – "החיים הם מה שקורה בזמן שאתה מתכנן תוכניות" – אמר את זה ג'ון לנון אם אני לא טועה.
אתה לא טועה 🙂