נמאס לי

הרבה זמן לא עדכנתי ויש לזה סיבה.

לא טוב לי בזמן האחרון, מאז שחגגנו לבוס יום הולדת שישים (הזמנו אותו למסעדה וזה עלה מאה עשרים ₪ שבקושי גירדתי) אני חושבת בדאגה ובחרדה על העתיד שמחכה לי.

אחת הבעיות של אנשים בגילי היא שלא נשאר לנו עוד הרבה עתיד, ואחרי גיל חמישים אתה מבין טוב מאוד שמה שלא תספיק לעשות היום כבר לא תעשה יותר. אני כבר כנראה לא אלמד משהו שיעניין אותי ולא אמצא עבודה חדשה שאשמח ללכת אליה.

אף פעם לא תכננתי להיתקע בעבודה המשעממת וחסרת העתיד הזו בבית המלאכה בו אני עובדת. זו עבודה שטובה לאנשים צעירים שעוד לא יודעים מה הם רוצים לעשות שיהיו גדולים, ולא למישהי שמתחילה לחשוב על הפנסיה.

אני בת חמישים ושתיים ופתאום המחשבות על פרישה ועל שינוי מציקות לי מאוד.

התחלתי לעבוד שם כשהילדים היו צעירים, רוב תשומת הלב והאנרגיות שלי הושקעו בבית. יצאתי לעבוד כי הייתי צריכה משרה חלקית שתוסיף כסף למשק הבית. הילדים גדלו המצב השתנה ועדיין אני עובדת באותו מקום.

מאז המצב אפילו הורע כי עברנו לעבוד רק ארבעה ימים בשבוע. מצד אחד זה נוח, אבל מצד שני אני בקושי מגרדת את ה 3000 ₪ לחודש וחלק גדול מידי מהכסף הזה הולך לכיסוי הוצאות הרכב שאני צריכה בעיקר כדי להגיע איתו לעבודה.

נשאלת השאלה מה הטעם בזה בכלל?

זו עבודה משעממת עד דמעות, מדכאת ומשמימה ואין לאן להתקדם ממנה, עד מתי אעסוק בזה? נשים יוצאות בימינו לפנסיה בגיל שישים ושבע.

אני לא רואה את עצמי עובדת בפיתוח וצריבת גלופות עד גיל שישים ושבע. האמת, אני לא בטוחה שהמקום הזה יהיה פתוח בעוד כמה שנים. בעל הבית בן שישים וכל העסק בנוי עליו, הבנים שלו לא מוכנים לבוא לעבוד איתו וברגע שהוא יפרוש הלך עלינו.

בכל מקרה הגיע הזמן שאמצא משהו אחר, השאלה היא מה?

מה יכולה אישה בגילי לעשות כדי להרוויח כסף?

מעט מאוד, אולי לטפל בילד קטן או לעבוד כמוכרת בחנות. אפילו למשק בית אני לא טובה מספיק כי אני מבוגרת מידי, ועם דלקת הפרקים שאני סובלת ממנה (ואל תשאלו בכלל כמה כסף עולות לי התרופות) אני בקושי משתלטת על ניקוי הבית שלנו.

וזה מביא אותי למחשבות נוגות מאוד על העתיד שלי. מחשבות מאוד מאוד נוגות. העובדה היא שהמצב בבית לא טוב, ממש לא טוב.

מאז שבעלי עזב את העבודה בפיס (בעצם הועזב בגלל שהוא לא התאמץ מספיק להחזיק את המשרה הזו שהייתה שנואה עליו מאוד) יש המון עליות ומורדות ומאז שהתחיל המשבר האחרון רק מורדות.

כואב לי להודות בזה, אבל היחסים ביני לבינו מושפעים מאוד מהמצב בבנק. כשיש לחץ כספי ומשיכת היתר חונקת והצ'קים חוזרים אנחנו רבים הרבה יותר.

אני משתדלת לא להאשים ולא להתלונן ולא לבוא אליו בטענות כי הוא עובד קשה ומאוד מתאמץ אבל לצערי אני לא מקבלת יחס דומה. בעלי מתלונן המון על הבזבזנות שלי למרות שאני ממש, אבל ממש לא בזבזנית.

שנים אני הולכת עם אותן נעלים ואותן ג'ינסים ומזל שאימא שלי קונה לי לפעמים בגדים כי מהכסף שלי לא קניתי בגד המון זמן. אני לא מוציאה על עצמי כמעט כלום – אין איפור, ואין מספרות, ואפילו ההחלטה להפסיק לצבוע שער נבעה בחלקה מהרצון לחסוך.

מסעדות, בילויים, או חופשה הס מלהזכיר. אין שום מותרות חוץ מהמנוי לאינטרנט שגם עליו הוא מציק לי יום ולילה.

לאחרונה הוא התחיל למרר את חיי ולהתקטנן על שטויות כמו להתלונן שאני קונה שני עיתונים כל סוף שבוע (למרות שעיתון אחד הוא מתנה חינם אם אני קונה מעל 150 ₪) ובסוף השבוע האחרון התחוללה מהומה ענקית בגלל שהילד סירב לאכול את הקשה של הלחם (הנשיקה) בטענה שזה לא טעים. בעלי התעצבן על הפינוק, צרח וצווח וכעס נורא על שתמכתי בילד ואמרתי שהוא צודק, החלק הקשה של הלחם באמת חונק ולא טעים ומגעיל לאכול כריך שיש בו המון לחם ומעט מילוי.

שנינו עובדים קשה כל כך ומתאמצים לשרוד ולהבטיח שלפחות הילדים יקבלו חינוך מסודר ויסיימו את בית הספר, ובסוף אנחנו רבים על הקשה של הלחם?

יש לנו חשבון משותף, אבל הוא מנהל את רוב עסקי הכספים ולפעמים יש לו הערות מאוד מאוד פוגעות, בעיקר כשהוא כועס שאני לא תומכת בו ומסכימה איתו.

כל פעם שאני מביעה דעה משלי הוא מנסה לשלוט בי ולהעניש אותי דרך הכסף וזה מקומם אותי מאוד כי זה נבזי ולא צודק ומשפיל את שנינו.

 

כשהוא כועס ומתפרץ עלי התרומה שלי למשק הבית נשכחת ובלי בושה בעלי מתלונן שאני לוקחת ממנו כל הזמן כסף. העובדה שהכסף הזה נועד לתשלום על אוכל, דלק ושיעורים פרטיים לילד נשכחת בלהט הויכוח, ואיכשהו אני יוצאת תמיד בזבזנית וחסרת שליטה למרות שמי שמרשה לעצמו לאכול לפעמים בחוץ זה הוא, בעוד שאני מרשה לעצמי רק פלאפל, וגם זה רק לעיתים מאוד מאוד רחוקות, וכשאין ברירה.

מזל שלפעמים הבוס לוקח אותנו לאכול במסעדה אחרת הייתי אוכלת רק אצל הורי או חמותי, או במטבח הפרטי שלי שגם הוא סובל מדלות וקמצנות. עברו הימים שבהם הייתי ממלאת את המקפיא בבשר, כיום אנחנו חיים בעיקר מפסטות אורז ותפוחי אדמה ולחם אחיד. אין משקאות ממותקים, אין עוגות, אין ממתקים, אין מטעמים, הכול אוכל פשוט ובסיסי ביותר.

כבר שנים שאין אצלנו ימי הולדת, ובטח שאין בילויים. בפעם האחרונה שיצאנו יחד הייתה בחורף 2005 הלכנו למסעדה לחגוג 25 שנות נישואים ומאז הלכנו רק עוד פעם אחת לסרט, זהו.

הויכוחים הקטנוניים האלה, הטענות והמענות כלפי, הלחץ הכספי המתמיד והעול הזה שלא נגמר של משיכת היתר הורס לי את שמחת החיים ואת התקווה.

מה שמרגיז אותי בעיקר זו הבדידות וההרגשה שאין לי שותף אמיתי בצרות האלו. כל טעות קטנה שאני עושה – טעות באמת פעוטה כמו לשכוח לברר משהו – מנופחת מיד לאסון נוראי ולהטפות מוסר לא נגמרות בעוד שאם הוא טועה וגורם לנזק – שגה בתאריך של צ'ק שירד חודש קודם ולכן חזר – זה בסדר, זה אנושי, והבוקר, כשהתרגזתי וצעקתי ומחיתי שהוא נותן לכלב קוטג' במקום אוכל של כלבים זכיתי לתואר משוגעת.

שלושים שנה שאני חיה עם בן אדם, עוברת איתו צרות, בעיות ומחלות, מושכת יחד איתו בעול, משלמת בשנים של עבודה קשה, זיעה ומאמץ על כל דקה של נחת, ובסוף אני משוגעת?

נמאס לי, פשוט נמאס לי!

אני מחכה בקוצר רוח לרגע שבו הקטן ילך לצבא ואני אוכל פשוט לקום וללכת. כמה חבל שבגלל הניהול הכושל שלו והמצב במשק והכול אין לי כל כך לאן ללכת חוץ מאשר להורי.

לפעמים אני חושבת שאפילו לחזור להורים עדיף מאשר להמשיך להתפשר, ולשתוק, לוותר ולמחול על כבודי, ולקבל כגזירה את החיים האלו שאין בהם שום נחת, שום שמחה ושום כבוד.