הגיע הזמן להכרה!

פרשת ילדי תימן, או בשמה המלא: פרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן, היא אחת מהפרשות הכואבות בהיסטוריה של מדינת ישראל.
בשנותיה הראשונות של המדינה, בעיקר בין השנים 1948-1955, נעלמו תינוקות ופעוטות רבים ממשפחותיהם – מרביתן משפחות עולים חדשים מארצות ערב. מהעדויות עולה סיפור דומה: ההורים נדרשו למסור את ילדיהם לבתי תינוקות או לבתי חולים, בין השאר בתואנה כי שם הטיפול טוב יותר. לאחר ששוכנעו למסור את ילדיהם, ההורים לא הורשו להישאר בקרבת הילדים ונדרשו לשוב לביתם. כשחזרו, ימים לאחר מכן ולפעמים גם למחרת היום, נמסרה למשפחות הודעה דומה: "ילדכם מת". המשפחות דרשו לראות את קברי יקיריהן, אולם נתקלו בסירוב מצד הצוותים הרפואים. חלק קטן מהמשפחות סירבו לקבל זאת, ודרשו לראות את ילדיהם – חיים או מתים. ואכן, לאחר מחאה תקיפה מצד המשפחות, הוחזרו הילדים לחיק הוריהם כשהם בחיים. אולם במרבית המקרים, המשפחות השבורות קיבלו את הבשורה המרה וחזרו לביתם. כל ניסיון לגלות היכן הילדים, פניות חוזרות ונשנות לגורמי החוק ופקידי הממשלה, נתקל בחומה בצורה. למרות כאב המשפחות והשאלות הרבות איתם נותרו, הפרשה הושתקה וכל ניסיון מצד המשפחות ומנהיגי הציבור התימני באותה תקופה לעורר מודעות לפרשה נחסם.
בשנות ה-600, כאשר המשפחות החלו לקבל צוי גיוס עבור ילדיהם שנעלמו, הפרשה חזרה לכותרות וביקורות נוקבות נשמעו בנוגע להתנהלות המדינה. הלחץ הציבורי עשה את שלו, ולאורך השנים מונות 3 ועדות שונות לחקירת הפרשה הכאובה. אולם השמחה היתה מוקדמת מידי – מסקנות הועדות השונות היו תמוהות, בלשון המעטה, ואילו על חומרי החקירה והפרוטוקולים השונים הוטל צו חיסיון מחמיר של 70 שנה. בשבוע שעבר, לאחר פעילות מאומצת של מספר עמותות העוסקות בתיעוד וחשיפת הפרשה כולו, נחשפו מרבית הפרוטוקלים החסויים על ידי ארכיון המדינה. למרות הקושי הכרוך בתהליך החשיפה, הסתירות העולות מתוך החומרים החדשים שנחשפו, עדויות הצוותים הרפואיים באותה תקופה והציטוטים מצד בכירים במוסדות המדינה, מחייבים בירור מעמיק ומעלים שאלות רבות בדבר גורלם של הילדים האבודים.