ילדי דור טרום המדינה וראשיתה נהנו מהיצע נדיר של ספרות מקורית ועולמית וסופרים ומשוררים ידועים הקדישו מאמץ מיוחד לכתיבה ולתרגום בעבורם. בדורות האחרונים סופרים חשובים משכו ידיהם מספרות לילדים והחינוך הפך להטפה צדקנית ותקינה פוליטית. קריאה לכתיבה מקומית בקולו הצלול של הילד

"זה היה בחנוכה", אני קוראת לנכדתי בת ה–7, "הילדים שכבו לישון. הכיתה הייתה ריקה, רק הבהב עוד נר ראשון…". מה קוראת? לא צריכה לקרוא. חוזרת בעל–פה על הטקסט הנפלא של ילדותי.

וכשאנחנו מגיעות לקטע שבו השעון צורח על כלי הבית שהם סמרטוטים, והם עונים לו ביחד "שתוק טיפש אמרת שטות בעצמך אתה סמרטוט!", והילדה פורצת בצחוק מצלצל, מהדהד צחוקה את זה של אבי שקרא לי לפני שנות אור, ושל בתי שהטיחה בגיל 4 בילד שהרגיז אותה בגן שהוא "טיפש מסטוט". החרוזים של אלתרמן עומדים בחורף הזה כמו שרשרת ארוכה, "פתחו את השער פתחוהו רחב, עבור תעבור בו שרשרת זהב", שרשרת של משפחה, של עם, של תרבות, של שפה שאין כמוה לביטחון ולנחמה.

השנים והזיכרון עלולים אמנם לתעתע ולצבוע את העבר בגוונים רכים ויפים משהיה, ועם זאת, הצורך להתבונן בגלגוליה של ספרות הילדים העברית משנותיה הראשונות ועד היום איננו רק ביטוי לגעגוע סתם. הוא גם ניסיון לפענח את שינויי העומק הדרמטיים בתרבות העברית ובחברה הישראלית.

דברים נכוחים וקלים

עוצמתה של ספרות הילדים העברית בראשית דרכה נובעת מעצם המקום החשוב שיוחד לה במהפכה הכפולה של ההשכלה ותחיית הלשון העברית. בספרו "חנוך לנער: ללמד לילדי ישורון ראשית דעת שפת עבר", כתב הסופר והמחנך אברהם מאפו כי מוטב להניח לשיטת הפלפול הנהוגה בבתי הספר היהודיים ולהנגיש לילדים את לימודי החול, העיקר שילמדו בעברית. "מִנעו את הילדים מכל עמוק ונשגב", כתב, "ותנו למו דברים נכוחים וקלים".

אין לחשוד במאפו שרצה לפשט את הלימודים ולדללם. הוא וחבריו למהפכה (ריב"ל, יצחק אלטר, וכמובן אליעזר בן יהודה) האמינו שהילדים שידברו ויקראו עברית יהיו מובילי השינוי. ילד שילמד לימודי חול בעברית וירכוש ידע רחב, לרבות לימוד שפות זרות, יצמח, כך הם חשבו, להיות אדם משכיל. הם קיוו שיזנח את דרך החיים הישנה ויבחר במלאכת כפיים במקום במסחר, ובד בבד יטפח זהות יהודית–משכילה חדשה.

בשנת 1813 פתח הסופר יוסף פרל, מאבות תנועה ההשכלה ומחשובי ההוגים המהפכנים שלה (הוא חיבר את הסאטירה החריפה על ה"צדיקיזם" החסידי "מגלה טמירין", שעוררה תחילה בלבול – צעירים חסידיים היו משוכנעים שמדובר בטקסט לגיטימי–דתי – ואחר–כך עורר מהומה רבתי) את ה"פרייע שולע" (בית–ספר חופשי) בטארנופול שבגליציה. המודל היה אמנם בית הספר החופשי בברלין, שם למדו הילדים מקצועות כלליים בצד מקרא, משנה, דקדוק עברי והיסטוריה של העם היהודי, אבל פרל קבע חידוש מכונן: בבית הספר שלו הילדים קראו ספרות בעברית בלבד.

וכיוון שלא היו אז יצירות ספרות לילדים בעברית, פרל הקים ליד בית הספר שלו בית דפוס, שם הוא הדפיס את "ציר נאמן", שנתונים שכללו שפע תרגומים ועיבודים לספרות הילדים הקלאסית וגם אגדות, משלים וחידות מקוריים. מכאן ואילך אי אפשר היה לעצור את המהפכה: תלמידיו של פרל פתחו בתי ספר דומים במזרח אירופה, וסופרים רבים, שכולם עסקו גם בחינוך, הקדישו חלק משמעותי מזמנם ומכישרונם לכתיבת סיפורים לילדים או לעיבודים של ספרות למבוגרים והתאמתה לגיל הנעורים.

בין אלה בלטו במיוחד שמותיהם של אחד העם, דוד פרישמן, י"ל פרץ, בן–אביגדור ואחרים, שייסדו את הוצאות הספרים "אחיאסף" ו"תושיה" כבר בסוף המאה התשע–עשרה. בתחילת המאה העשרים נוספו לרשימה הזאת ח"נ ביאליק וש. בן–ציון שייסדו את "מוריה", והלל זלוטופולסקי, שיחד עם בתו שושנה וחתנו יוסף פרסיץ ייסדו את הוצאת "אמנות". כולם פרסמו אוצרות יקרים מפז של ספרות לילדים.

אנשים כמו דוד ילין, א"ז רבינוביץ, י"ח רבניצקי ואחרים נכנסו, מעשה של יום–יום, לכיתות ולימדו את הילדים "עברית בעברית" כפי שנקראה אז השיטה. עשרות אלפי ילדים במשפחות שדוברות שפות שונות (בנוסף ליידיש) נחשפו לשפע עיתונים לילדים, הידוע ביניהם כמובן "עולם קטן" שהוציא לאור אליעזר בן יהודה, ובאמצעותם פגשו את השפה והספרות של לאומיותם המתחדשת. השיטה הזאת התפשטה במהירות לא רק באירופה. גם ביישוב היהודי בארץ ישראל היא קנתה אחיזה ואף שוכללה.

מפגש ראשון בעברית

על התוצאה אני יכולה להעיד מכלי ראשון. אבי, שנולד ב–1905 למשפחה מרובת ילדים וקשת יום בעירו של פרל, טארנופול (אביו היה סתת מצבות והמשפחה התגוררה בשולי העיר, בסמוך לבית הקברות), זכה ללמוד ב"חדר מתוקן" שהנהיגו חובבי ציון בעיר. החדר המתוקן דמה בכל ל"חיידר" הרגיל, פרט לכך שדיברו ולימדו בו אך ורק בעברית. התנאים הפדגוגיים היו משופרים – הפסקות בין השיעורים, חלל לימודים סביר, מספר ילדים מצומצם בכל כיתה ויום לימודים מקוצר (יחסית) ועוד. אבל לא פחות חשוב – תוכני הלימוד כללו השכלה רחבה מן המקובל ב"חיידר", ברוח שהוגדרה בפירוש "התחייה הלאומית".

מהחדר המתוקן עברו אבי וחבריו ללמוד בבית הספר של פרל, ובגיל שבו ילדים אחרים דיברו בעיקר יידיש הם למדו גם גרמנית (הגדולים יותר למדו גם רוסית עד 1915, כשהאימפריה האוסטרו–הונגרית חזרה לשלוט בטארנופול) ודיברו, קראו וכתבו בעברית צחה. חווית הקריאה הראשונה שלהם, המפגש הראשון שלהם עם סיפור עלילה, עם עולם הדמיון, עם הרגשות האנושיים כפי שהם מתוארים בספרות – היו בעברית. קשה לתאר את העומק והעוצמה של המפגש הזה, אבל אני זוכרת את הבעת ההתרגשות על פניו של אבי כששלפתי מהספרייה בבית את "אהבת ציון". הוא דיבר על "אהבת ציון" כאדם שנזכר בגעגוע בהתאהבות הנעורים הראשונה.

אל החשיפה לתרבות העברית, ללשון וליצירה, התלווה גם לימוד המקצוע לחיים. בבית הדפוס של פרל הלך אבי שבי אחר ריח העופרת ורעש המכונות, וחלם ללבוש סרבל כחול ולהיות פועל עברי בארץ ישראל. אחדים מחבריו התאהבו בניחוח האדמה החרושה. כולם ידעו לספר מהזיכרון אגדות ומשלים עבריים ומכל העולם ולדקלם פרקים שלמים מהתנ"ך. וכך הם גידלו אותנו, ילדיהם, כאן: עם שירי ערש עבריים ושפע של סיפורי ילדות בעברית מליצית שנשמעה בפיהם טבעית לחלוטין.

הילדים שגדלו בארץ ישראל המנדטורית ובשנים הראשונות של המדינה קראו מבחר עיתונים שטובי הסופרים כתבו בהם טורים וסיפורים (לכל אחד מהעיתונים הגדולים היה שבועון מיוחד לילדים – "דבר לילדים", "הארץ שלנו", "משמר לילדים" ו"מעריב לנוער". ובנוסף לאלה היו עיתונים מיוחדים לילדים שנמכרו בקיוסקים), ונהנו מהיצע נדיר של ספרות מקורית ועולמית. ספרות הילדים העברית המשיכה לשגשג באיכות ובהיקף מרשימים.

התדעו ציפורים הדרך לשם

התופעה הזאת נבעה מתפיסת העולם של האליטה התרבותית, שהולידה – בעמל רב ובהתלהבות רבה לא פחות – יצירות ענק כמו, למשל, "ספר האגדה". ביאליק ורבניצקי התחילו לעבוד על איסוף המדרשים, תרגום חלקים מהם מארמית ועיבודם לסיפורים שימשכו את לבם של תלמידי בית הספר כבר ב–1903. הם השלימו את המלאכה ב–1930 במהדורה מתוקנת בארץ ישראל (הכרכים הראשונים הודפסו ב–1911), וב–1948 יצא הספר בכרך אחד, במהדורה מיוחדת שחולקה בבתי הספר ברחבי הארץ.

בכל קנה מידה, אין ספק שמדובר במעשה גדול ורב. במדינה ששרויה במלחמת קיום, וזה עתה זכתה לעצמאות, משרד חינוך שאמור לארגן במהירות וללא משאבים מינימליים את הזרמים והקהילות השונים והשואפים לבדלנות, רוכש מהוצאת ספרים (דביר) יצירה גדולה של המשורר הלאומי ושל סופר ומחנך דגול אחר, ומחלק אותה לתלמידים.

רגליה של היצירה הזאת נטועות עמוק בקרקע המסורת היהודית ובמקורותיה המגוונים, וראשה פתוח לרוחות המודרנה הספרותית. ואין לשכוח – ספר האגדה עורר מחלוקת עזה מרגע הופעתו. לא רק בקרב החרדים. עד היום מתקשים חוקרי המדרש לקבל את החירות המופלגת שהתירו לעצמם ביאליק ורבניצקי. ולמרות כל זאת, הוא הגיע לבתים ולכיתות רבים והשיג בהחלט את המטרה המוצהרת – הנגשת המקורות העבריים לשכבות רחבות שספק אם היו מגיעות אליהם בעצמן.

גם ספר השירים לילדים של ביאליק, "שירים ופזמונות", המעוטר באיוריו של הצייר נחום גוטמן (בנו של הסופר הנזכר לעיל, ש. בן–ציון), הפך לנכס צאן ברזל. עד היום אפשר לשמוע הורים לפעוטות מהמהמים בגינה הציבורית "נד–נד, נד–נד, רד עלה, עלה ורד", וספק אם הם יודעים מנין לקוח הפזמון הקטן והפשוט הזה. שירים אחרים כמו "רוץ בן סוסי", "יוסי בכינור" (או בשמו הנכון והפחות ידוע "מקהלת הנוגנים") ו"לכבוד החנוכה" ("אמי אפתה לביבה לי לביבה חמה ומתוקה, יודעים אתם לכבוד מה…") מככבים בכל גן ובית ספר, ואפילו "על החלון פרח עציץ כל היום הגנה יציץ" ו"בערוגת הגינה" מוכרים היטב לרוב ילידי הארץ.

בין כל אלה, שני השירים האהובים עליי במיוחד הם "אצבעוני" ("מי זה דופק על חלוני? נער קטון, אצבעוני") – המוכר פחות מאחרים, ומומלץ מאוד לקרוא אותו בהברה אשכנזית ובמבטא ליטאי כמו שהיה לביאליק עצמו, כי אז נשמעים הריתמוס והחריזה מושלמים כפי שהם באמת; ו"מעבר לים", שזכה ללחן ולביצוע נפלאים. שניהם מסמנים מגמה בפואטיקה של ביאליק המציצה אמנם פה ושם גם בין השורות בשירתו למבוגרים, אך דומה שכאן הוא הרשה לעצמו להשתעשע בה ביתר חירות.

זהו הצד הפחות נלמד של המשורר הלאומי, אבל דווקא משום שהוא מפעם בו בלהט, ביחד עם המורכבות הלאומית והיהודית, הוא מהלך עליי קסם מופלא, ואין לי ספק שהשפעתו על התפיסה התרבותית של בני דורי עצומה. בניגוד ל"קומו תועי מדבר" או "אמי זיכרונה לברכה", שני שירי הילדים האלה, שבשום אופן אינם פזמונים קלילים כפי שהם נראים, כתובים אמנם בלשון מקראית ("עם גדול ורם" או "ולתפארת לי תופרת כתונת פסים הציפורת"), אך משתמשים ביסודות מובהקים של אגדות עם: הילד הדמיוני אצבעוני החי בחיק הטבע, והפנטזיה על עולם ראשוני רחוק שיד אדם לא נגעה בו עדיין לרעה.

על הבסיס האוניברסלי–אוטופי הזה משלבים שני השירים אירוניה דקה עם כיסופים עזים לאסתטיקה טהורה. "מעבר לים, מעבר לים, שם איי הזהב, שכחתי מה שמם… מעבר לים, מעבר לים, התדעו ציפורים הדרך לשם?". לא במקרה בחר מיכאל שיר לקרוא לעיתון הילדים הפופולרי שייסד ב–1952 "אצבעוני" (העיתון קיים עד היום בדפוס ובאינטרנט), על שם האצבעוני הזה, ו"קטינא כלבו", גם הוא של ביאליק, לא על שם גיבור סיפורו של אנדרסן, שגם אותו הכירו ילדי ישראל היטב, הודות למפעל התרגום הענק שייסדו כאן גדולי הסופרים והמשוררים.

תקבלו לפי התור

ילדי היישוב וראשית המדינה נחשפו לכל הקלאסיקה העולמית של ספרות הילדים. בעוד שבני גילם בעולם הכירו, במקרה הטוב, את הספרות של ארצם ועוד סופר נודע אחד או שניים שכתב בשפת אמם, הילדים שגדלו כאן זכו להכיר תמהיל עשיר להפליא של ספרות רוסית, גרמנית, צרפתית, אנגלית, אמריקאית, דנית ושוודית – כל מה שיצא לאור ומישהו כאן היה מסוגל להעביר (ישירות או בעקיפין, מרוסית בעיקר) לעברית, אותה שפה חדשה שכלל לא הייתה שפת אמם של המתרגמים אך הם שלטו בה כלהטוטנים.

לא היו אז כמעט מתרגמים שאינם סופרים ומשוררים מפורסמים למבוגרים, וכמעט לא סופרים ומשוררים מפורסמים למבוגרים שלא הקדישו מאמץ מיוחד לכתיבה ותרגום לילדים. יצירתה הנפלאה של קדיה מולודובסקי – שרק לאחרונה נחשפו סוף סוף אחדים משיריה הנועזים וקורעי הלב בתרגום לעברית (עמוס נוי בכתב העת "הו") – תורגמה כבר בשנת 1945, זמן קצר לאחר שראתה אור ביידיש בניו יורק.

השירים, ביניהם "פתחו את השער", "גלגולו של מעיל", "מעשה בחבית" ו"הילדה איילת", התקבלו ביישוב בהתלהבות, עניין לא מובן מאליו כלל, שכן הם תיארו בצבעים העזים, המרגשים, המצחיקים והעצובים ביותר את חייהם רוויי העוני והסבל של ילדים יהודים בוורשה של שנות השלושים, כלומר הוויה גלותית שנחשבה כאן מוקצה מחמת מיאוס.

נראה שהחכמה והכישרון הספרותי הנדירים של מולודובסקי מוססו את ההתנגדות. אבל ברור גם שהתרגומים המעולים של נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אברהם לוינסון, פניה ברגשטיין ושמשון מלצר, שכל אחד מהם בחר לתרגם את השירים הקרובים ללבו, תרמו את חלקם להפיכת היצירה הזאת לאבן הראשה של היכל הספרות העברית לילדים.

ברגעים עצובים אני עדיין מדקלמת לעצמי ש"עוד שנה והמעיל כאילו עוד יותר יפה אפילו", וכשאני מגיעה אל "פרץ–פרץ זהו לץ, מטפס מעץ לעץ" המצב משתפר פלאים, הצחוק מתחיל לנצח את הצער ב"פרץ, תיש, סייח, כרכשתא, אי המעיל אשר לבשת?" והכול ממש בא על מקומו בשלום עם "והיתר חור מול חור תקבלו לפי התור". זה כוחה של ספרות ילדים גדולה. שהיא מחבקת את הילד גם כשהוא כבר לא כל כך ילד, ומזכירה לו את המרד הנצחי שלו נגד המבוגרים גם כשהוא כבר מזמן ובעל כורחו מבוגר אחראי למהדרין.

ללא סולידריות לאומית

השלב הבא של ספרות הילדים העברית הוא הספרות שנוצרה כאן. חלקה חינוכית גלויה, חלקה ספרות יפה לכל דבר שערכי החינוך רקומים בה בתפר נסתר. אף שהטענה המקובלת היום היא שרוב הספרות הזאת מייצגת את הקיבוצים ואת ערכיהם הלוקים בסובייטיות–מה, בעיניי הם משקפים בעיקר את אחריותם התרבותית העמוקה של הכותבים. מול "נצא אל השדה" ו"חרוזים אדומים", "איה פלוטו" ועוד ספרים המבטאים באמת את רוח ההתיישבות העובדת, עומדים ספריו הנפלאים של נחום גוטמן, ובעיקר "מעשה בחמור שכולו תכלת", "נסים ונפלאות" ו"ידידי מרחוב ארנון" של לאה גולדברג ועוד. כולם נטועים היטב במציאות החברתית המקומית, ומשלבים בטבעיות מרשימה בין זיקה לאומית לבין הומניזם אוניברסלי.

זה כמה עשורים שהשילוב המורכב הזה, שייסד את התשתית המשמעותית כל כך לספרות הילדים העברית, הולך ומתערער. היחלשות המו"לות, המסחור של "שוק הספרים" וירידת קרנו של ה"פרינט" לעומת הטלוויזיה והאינטרנט – כל אלה סיבות ידועות לכך, אבל הם רק חלק מהתמונה, והם נובעים משינויים העוברים על העולם המערבי כולו. התדלדלותה של ספרות הילדים בישראל קשורה בתהליכים סוציו–פוליטיים ותרבותיים עמוקים מזה.

מדובר בכמה תופעות שלכאורה אינן קשורות זו בזו. הבולטת בהן היא המעבר מתפיסת הקולקטיב, או מהשיח הסולידרי והלאומי, אל שיח הזכויות הפרטיות. בחברה הישראלית (בכל אגפיה – החלוקה איננה, כפי שנהוג להניח, בין ימין לבין שמאל, אלא בין מעמדות סוציו–אקונומיים ותרבותיים) חל בלבול מצער בין זכויות אדם ואזרח לבין זכותו של כל אדם לעשות "מה שבראש שלו", ובלבול מצער לא פחות בין זכויותיו הלגיטימיות של הילד לבין ההנחה ש"לילד שלי מגיע הטוב ביותר". בלבול לא פחות מרגיז חל בין הלאומי ללאומני. שני הקצוות – זה הסולד מכל ריח של סנטימנט לאומי וזה המתעב כל סימן של אוניברסליות – מייצרים רדידות.

לרדידות הזאת תורמות לא מעט התנערותה של האליטה הספרותית מהתפקיד החשוב של כתיבה לילדים – רק יחידי סגולה רואים בכתיבה לילדים סוגה עילית המזקקת ערכים עם איכות ספרותית – והתדרדרותה המצערת של מערכת החינוך. זכרו מי היו המורים שיצרו את ראשית הספרות העברית בדור ההשכלה. מעמדם החברתי היה גבוה במיוחד, והם נהנו מגיבוי עצום מסביבתם. המורים עבדי המערכת היום יכולים להיחשב מאושרים אם רק עבר שבוע ההוראה בלי תקלה ואם קבלן כוח האדם לא פיטר אותם בסוף השנה. הם צריכים בעיקר "להספיק את החומר", אפילו לא יכולים, למשל, לקרוא סיפור בהמשכים בכיתה.

געגוע, צער ושמחה

המושג "חינוך" עבר קלקול. ספרות ילדים טובה אמנם עומדת בפני עצמה, ואמורה להיות חופשית מהטפה פדגוגית (ספק אם משרד החינוך היה מאשר את "הילדה איילת" למקראה), אבל בסופו של דבר יש לה ערך חינוכי עצום. אלא שבדורות האחרונים, ככל שהסופרים החשובים משכו את ידיהם מספרות הילדים, כך תפסו פסיכולוגים, עם תעודה או בלי, את מקומם. המו"לים נהנו למכור ספרים "שימושיים", והתוצאה – ספרי סיר הלילה והמוצץ, אבא נסע לחו"ל והיום הראשון בגן. תמהיל של תקינות פוליטית צדקנית עם עיוורון מוחלט כלפי מקומות ובני אדם וכאב וסבל וסגנונות חיים שונים בחברה מייצרים שוב ושוב את אותם ג'ירפה ואותו אריה, עם התות או בלעדיו.

ביחד עם הקלות הבלתי נסבלת של הדפסת ספרים באופן פרטי והתכנסות המגזרים השונים אל תוך עצמם, התוצאה היא מבול של ספרים גרועים גדושי התחכמויות, חריזה צולעת, מסרים שקופים מדי ועלילות מגויסות לסדרי יום שונים ופרטניים עד מבוכה. גם אם נתעלם לצורך העניין מספרי הילדים החרדיים – שעונים על צרכים מוגדרים של קהילות מוגדרות ועל כן קשה להעריך אותם על פי אמות המידה הספרותיות המקובלות – קשה למצוא היום ספר לילדים שירחיב את הלב ואת המחשבה ויענג הורים וילדים בכל מקום וקבוצה באותה מידה. איי הזהב שכחתי מה שמם, שאוניברסליות הומניסטית שוכנת בהם ביחד עם שורשים מקומיים ומורשת עתיקה, נעלמו ואינם.

לא יהיה זה מוגזם אפוא לתבוע מהסופרים והמו"לים (וגם למשרד התרבות שהחליט, למשל, שהתמלוגים של סופרי הילדים מהספריות שווים מחצית מאלה של המבוגרים) להתייחס ברצינות לתפקידם. זה לא גיוס סובייטי. זאת קריאה תרבותית. צריך להחזיר את ספרות הילדים למרכז. ספרות ילדים איננה חלטורה צדדית, לא שעשוע קליל, לא פמפלט "חינוכי" מטעם מישהו ולא הזדמנות לרווח קל. כתיבה ואיור לילדים הן המלאכות הקשות, המחייבות, המזוקקות והרציניות ביותר, ואסור ואי אפשר לזלזל בהן.

מוטב להניח לילד שצריך להיפרד מהמוצץ או מהחיתול. מספיק. ולעזוב את הארי פוטר. שיישאר במקום שממנו בא. כדאי לחשוב על השכונה, העיר, המקום, האנשים, החלומות ששואפים להעביר לילדים, הזיכרון, המקורות התרבותיים, הגעגוע, הכאב, העוול, אי הצדק, החסד האנושי, היופי, הצער, השמחה. צריך לזקק את כל אלה לאמירה הכי טהורה והכי מדויקת. חשוב למצוא את הילד שבתוך הלב ולדבר בקולו הצלול, בלי טיפה של פחד או רצון למצוא חן ובלי שמץ של העמדת פנים. ואז, רק אז, הסיפור שייכתב יהיה רלוונטי ונכון לכולם. גדולים וקטנים.

אבירמה גולן היא סופרת ופובליציסטית ומנהלת המרכז לעירוניות, בת–ים. ספר הילדים השישי פרי עטה, "אולי יבוא סנאי", יראה אור בקרוב בהוצאת כנרת, זמורה–ביתן

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ג כסלו תשע"ז, 23.12.2016