אי אפשר לעודד פתיחות ללימודי חול בלי להזכיר את הסכנות לנתק מהזהות היהודית ובלי להתמודד עם יסודות הפילוסופיה המערבית המנתקים את הא־ל מעולמו

 למען תשכיל

היחס ללימודי חול ולהשכלה כללית במציאות זמננו

חנה פרידמן

נאמני תורה ועבודה, 2013

החוברת הנסקרת היא חלק מסדרת "עצה לדרך" של נאמני תורה ועבודה, שמטרתה להילחם במגמות חרד"ליות ולקדם גישות פתוחות יותר כלפי העולם החיצון. ספציפית, "למען תשכיל" טוענת בעד החשיבות הדתית וההכרח שבשילוב לימודי חול במלואם במערכת החינוך הדתית.

החוברת כוללת סקירה היסטורית של יחס המקורות לידע "חילוני" או למדעים, מחז"ל ועד לרב קוק, עם דגש על מקורות בעלי יחס חיובי. בנוסף, החוברת כוללת דרכים להתמודד עם הבעיות של שילוב קדושה וחול, לא רק בגוף החוברת אלא גם בחלק ה"הדרכות" המצורף בסופה ונועד למדריכים ולמחנכים.

לכאורה, מדובר במאמץ מבורך העוזר להפיג את חששות העולם הדתי מהסכנות הרוחניות הגלומות בפתיחות לעולם שמחוץ לבועה הדתית. ברם, למרות הכוונות הראויות, החוברת סובלת מפגמים מהותיים הפוגעים באמינותה וסופה לשכנע את המשוכנעים בלבד.

הבעיה הראשונה נוגעת לתיאור ההיסטורי הסלקטיבי. המחברת מעלה על נס קהילות כמו אלה של הרב שמשון רפאל הירש כמופת של שילוב של תורה ומדע. ברם, היא “שוכחת“ להזכיר את היהודים האירופים הרבים יותר שנטשו את הדת המסורתית, אם לרפורמה או מה שהיה יותר מצוי – לחילוניות. בכל מקום באירופה שבו תבחרו, במאות ה־19 וה־20 עזיבת הדת וההתבוללות הכו שורשים וצמחו במהירות.

הסחף הזה, המדיר שינה מעיני העולם החרדי והדתי גם היום, הוא לא רוח רפאים או “מדרון חלקלק“ תיאורטי – הוא עובדה היסטורית. חוסר התייחסותה של המחברת לקיומה של התופעה הוא בעוכריה, לפחות אם מטרתה לשכנע הורים מתלבטים המודעים לכך.

הבעיה השנייה בחוברת נוגעת לשאפתנות היתרה שבפרויקט ה“שילוב“ שהמחברת מציעה. אם לצעוד בעקבות המחברת, תלמידי המערכת הדתית צריכים לצאת ממנה עם שליטה בשפות רבות, במדעים ופילוסופיה – בשילוב עם ידע תורני מעמיק, כמובן. מעטים האנשים – דתיים ולא־דתיים, יהודים ולא־יהודים – המסוגלים להגיע לרמות ידע כאלה. הציפייה שמכל תלמיד, או אפילו מרוב התלמידים, יצא הגר“א, או אפילו קרוב לכך, היא פנטזיונרית לא פחות מהניסיון להצמיח עם של גדולי תורה בחברה החרדית. אם בכך תלוי השילוב בין תורה ומדע, אין פלא שהורים רבים בוחרים ללכת לכיוון יותר חד־ממדי אך גם יותר מציאותי.

חוסר הבנה של עיקר העימות בין תורה למדע. שיעור מדעים בירושלים
צילום: פלאש 90

ההלכה כמערכת אנושית

ברם, הבעיה העיקרית בחוברת נוגעת לחוסר הבנתה את עיקר העימות בין התורה והתרבות המערבית והמדע בתוכה. על־פי החוברת, הסתירות בין גיל העולם והאבולוציה לפשט הכתובים בספר בראשית הינן עיקר הבעיה – ולא היא. כפי שמודה המחברת, ישנם מחברים המתמודדים בהצלחה לא מועטה עם בעיות אלה (לא ברור למה היא לא מציינת אותם בחוברת). עיקר הבעיה הוא הנחת היסוד הפילוסופית העומדת בבסיסו של העולם המערבי, הקרויה הנטורליזם הפילוסופי. לפי הנחה זו, העולם מתנהל יפה מאוד בלי אל כלשהו. ייתכן שיש אלוהים וייתכן שלא – יכול להיות שאפילו "ברא" את העולם – אבל הוא לא שייך לעולמנו בצורה כלשהי; רק הטבע יכול לשמש הסבר לעולם ותופעותיו.

לפי גישה זו אלוהים לא מתערב בטבע, הוא לא “מתגלה“ לאף אחד ובוודאי לא מעביר חוקים מחייבים או “תורה“ לבני אדם. גם אם הייתה נמצאת דרך להוכיח את התרחשות מעמד הר סיני, למשל, היחס אליו היה כאל מעמד היסטורי־טבעי־אנושי מעניין ולא יותר.

כפועל יוצא מכך, התפיסה היא שכל המערכת ההלכתית היא אנושית לחלוטין, נתונה למניפולציות אנושיות של בני אדם וללא מעמד מחייב של ממש – שהרי אין קשר בינה לבין אלוהים, גם אם הוא קיים. כדוקטור לתלמוד, אני בטוח שהמחברת נתקלה לא פעם בגישה המבטלת הזאת, אם בגלוי ואם במובלע.

הנחות אלה קיימות לא רק במחקר ובאקדמיה אלא גם בספרות פופולרית מערבית. הספרות הפוסט־מודרנית לכל היותר מודה בקיומן של “פיקציות שימושיות“; היא לא מבטלת את ביטול יסודות האמת שבעולם הסקפטי והרציונליסטי של ימינו.

האם זה אומר שגישת “תורה ומדע“ היא חסרת תועלת, ושחסידי “קודש בלבד“ צודקים? לאו דווקא. ראשית, כמו שאמרתי, אין דרך להימלט מגישות מנטרלות קדושה בעולם המערבי מלבד בריחה לאי בודד או למדבר – ולא נראה שאפילו נטורי קרתא מוכנים לעשות את הצעד הזה. שנית, עולם המדע ועולם החול באופן כללי באמת יכולים להביא ברכה רבה להעשרת עולם התורה וקיום המצוות.

התמודדות בעיניים פקוחות

אז מה כן צריך לעשות? קודם כול, אסור להתכחש לסכנות או להמעיט אותן. בהחלט ייתכן שגישת "תורה ומדע" תביא לירידה ברמת המחויבות והאמונה הדתית של חלק מאנשיה לא פחות ואולי אפילו יותר מאשר גישות אחרות. טוב וראוי להדגיש את החיובי שבגישה כמו שעושה החוברת, אבל חובה לעשות כן בעיניים פקוחות. הרב הירש והרב קוק יכלו לדבר במילים אידיאליות; לנו אין המותרות האלה לאור ניסיון ההיסטוריה.

כמו כן, צריך להפנים שהרוב המוחלט של תלמידינו לא צפויים להיות "גדולים" בתחומי המחשבה אלא "בעלבתים" טובים המקימים משפחה ומקיימים בית דתי. כל תוכנית ל"תורה ומדע" צריכה לקחת זאת בחשבון ולהכין תוכניות, גישות ודרכי עבודת ה' המתאימות להם ולא רק לאליטה.

ברם, הדבר החשוב ביותר הוא ההתמודדות עם הנטורליזם הפילוסופי בצורה מעמיקה. זאת ניתן לעשות רק על ידי התעמקות בנושא שנדמה כלא מדובר בקהילה הדתית: אלוהים ויחסו לעולם – ואלינו – היום. מרוב דיונים על הלכה, עיקרי אמונה ועוד, הקב"ה נעלם מעולמנו לא פחות מאשר אצל האתיאיסט הכפרני ביותר. יש לא רק להביא "הוכחות" בדבר קיומו אי־שם אלא גם לדון על מחויבותנו כלפיו וכלפי תורתו, ועל הדרכים לראות את מעשי ה' בעולם המתנהל לפי חוקים מדויקים להפליא. ואולי כך אפשר יהיה להשיג את הסינתזה בין אמונה בבורא, מנהיג ומצווה ובין עולם טבעי שניתן לבני אדם ומנוהל על ידם.

 אבי וולף הוא בוגר לימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר־אילן, עורך ומתרגם

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' טבת תשע"ד, 13.12.2013