באוגוסט 1997 מלאו 20 שנה למותו של אלביס פרסלי. כיוון שממילא גרנו באמריקה החלטנו לנסוע לממפיס-גרייסלנד. בעיקר בגלל תופעת החקיינים שתמיד ריתקה אותי. מכרינו האמריקאים עיקמו את אפם ושאלו בזהירות אם אנחנו מעריצים של אלביס. כשהגענו לשם הבנו למה: מלבדנו ומלבד צוותי טלוויזיה היו שם רק מעריצים, והם היו שונים לגמרי מהאמריקאים שהכרנו.
אלביס הלך לעולמו ב16 לאוגוסט. לכבוד יום השנה ה32 שיחול ביום ראשון, אני מעלה כאן את רשימותי מאותה נסיעה וכמה מהתמונות.
ערב ראשון בממפיס. אנחנו מגיעים למלון ומיד יוצאים. יש לנו כרטיסים למסיבת ריקודים במרכז החקלאי בוולנט אבניו 777. אנחנו מוצאים את הרחוב בקלות ונוסעים לאורכו, חולפים על פני בתים קולוניאליים עם הרבה עמודים לבנים, שמתחלפים בהדרגה בבתים הרבה יותר צפופים ומתקלפים. המון שחורים יושבים על המרפסות כמו בתל אביב של ילדותי. עד מהרה גם המראה הזה מתחלף באזור תעשייה סתמי. לפני שאנחנו מגיעים ל777 שם הרחוב משתנה. אנחנו ממשיכים עוד קצת בתקווה שהוא יחזור. אבל הוא לא. ליד סטודיו סאן מתגודדים עשרות חלכאים בלגים לבושים בחולצות צהובות זוהרות. אלביס הקליט כאן, או משהו. מתברר שהמרכז החקלאי נמצא בקצה האחר של וולנט.
אנחנו חוזרים על עקבותינו. יוצאים מהעיר. אין יותר בתים. כמעט חושך. הגשם מתגבר. המרכז החקלאי נמצא בשומקום. זה מבנה ענקי שמיועד לתערוכות חקלאיות. הגג מורכב מלוחות זכוכית, כמו חממה. אנשים חסרי כרטיסים טיפסו אליו והם מתבוננים בנו עכשיו מלמעלה, מתוך החשיכה. הגשם ניתך בפראות עליהם ועל הזגוגיות. אנחנו מקבלים שי עם הכרטיסים: משקפי שמש זולים בסגנון אלביס.
המבוא כמעט חסום על ידי צלמים שמתקהלים סביב בחורה צעירה בעלת שיער גולש. ממפתח גופייתה מציץ ראשו המקועקע של אלביס. הצלמים שואלים אם אפשר לראות את כולו. היא חושפת שד ומצחקקת – קצת במבוכה, קצת בקוצר רוח וקצת בסלחנות ובידידותיות, מחכה שהמצלמות יגמרו להבהיק.
יש כאן בוודאי כמה אלפי אנשים, אבל אין תחושה של צפיפות. הלבוש מאד אקלקטי, נע בין נעלי נשף משנות החמישים עד נעלי זהב צבועות ביד, מגפי ויניל לבנים, נעלי ספורט ורגליים יחפות. השולחנות מקושטים בצבעי הדגל האמריקאי. האווירה מאד נינוחה. לא כועסים שמסתירים, לא דוחפים. מי שרוצה רוקד. חבורה של יפנים אוחזים ידיים ומתנועעים סביב השולחן שלהם. הם מפסיקים כדי למחוא כפיים למוסיקאים שעולים בזה אחר זה על במה קטנה, מעין אי במרכז האולם. כל הזמרים חקיינים של אלביס. גם הנשים.
זוג אמריקאי קשיש יושב לימיננו: שניהם רזים מאד, מכובסים ולא מגוהצים, כלומר מגוהצים אבל מקומטים כאילו היו יותר מדי זמן במזוודה. האישה צולעת. רגל אחת שלה פונה חזק פנימה. מקל ההליכה שלה מקושט בסרטים לבנים וּורודים ושושני פלסטיק. הצליעה פחות מורגשת כשהם רוקדים, היא מתפרשׁת כמו צעד ריקוד. הם מתעלמים מבנם המבוגר שמתנהג קצת כמו תלמיד שובב. אולי הוא קצת מפגר. יש משהו היצ'קוקי בשלישייה הזאת. עוד יושבים לשולחננו כמה רווקים רוסיים וזוג בגיל העמידה: הוא קצת שמנמן אבל מטופח, שופע חיוניות וחושניות, והיא בשמלת קְלוש – קמים לרקוד. הם טובים. הוא מסובב אותה ומכרכר סביבה בנעליו השחורות והמחודדות. היא נעניית לכל תנועה. די דומה לזיון הריקוד שלהם. במרחק מה מהם רוקד זוג זקנים באלגנטיות מושלמת צ'יק-טו-צ'יק. זה נראה כמו טנגו על אף המוסיקה האלביסית. אולי זה הביחד שלהם, התיאום המושלם והכמעט גרוטסקי. הם מאד רציניים. אני נתקלת במבטו כמה פעמים ומחייכת. הוא לא מחזיר חיוך. כשנהיה צפוף על הרחבה הם עוברים לרקוד בצד. הם לא מעוניינים בקהל, ולא-לא-מעוניינים. הם קשובים רק אחד לשני ולעוד משהו שאני לא יודעת.
אנשים בכלל לא מרבים לחייך. יש הרבה זרים מכל העולם, אנשים קשי יום מאיזו רפובליקה נידחת עם בלונדיניות מחומצנות. מעמד פועלים כמו באנגליה, אמריקאים מסוג שלא הכרתי: בלי ציפוי. החגיגיות לא מסתירה את העצב. רבים לבושים בבגדים סקסיים מדי: שמלות צמודות, חשופות וקצרצרות, מגפיים גבוהים. אחרים לבושים בבגדים של פיקניק משפחתי: מכנסים קצרים וטריקו עם הדפס של אלביס. כל מיני ראשים של אלביס. מתחת לקומת האדם יש "קומת" אלביס שלמה על מאות חזים ובטנים. הראשים הקצת יותר גדולים מן הרגיל נראים ענקיים בגלל הגובה; ויש גם חולצות/וסטים/שמלות/חליפות שעליהם מרחפים אלביסים קטנטנים, איקרוסים עם גיטרות נוצצות. גשם של אלביסים נושר ולא מגיע לרחבה. ויש כאלה שמכוסים בכמויות עצומות של סיכות אלביס גדולות וקטנות זוהרות ומנצנצות, מרחוק הם נראים כמו חתיכות קזינו רוקדות.
הקהל מלא אלביסים, מכל הגילים והמינים. אלביס לבן ואלביס שחור. יש אפילו גמד אלביס. הראש הגדול שלו עם פאות הלחיים מציץ מעל לשולחן. אלביסים חסרי שיניים עם פיאות נוכריות. אלביס ילד מצועצע מטפס על אחד השולחנות. עושה פוזות לצלמים מכל העולם. נעליו מעלות גלים במפה.
נ' מצא מיד את האלביס הכי מטופח והכי מצוחצח להצטלם איתו
על שולחן סמוך חולֶשֶׁת זקנה קטנה מחומצנת וחסרת שיניים. מטפחת ורודה זוהרת קשורה לשערה. היא לובשת חולצת כפתורים לבנה. כשהיא קמה לרקוד נגלית חצאית קְלוש בצבע ורוד עז עם אפליקציה של כלבלב קשור בחוט כסף מנצנץ. חגורת החצאית מגיעה עד חזהּ. על ברכה הימנית כרוכה תחבושת אלסטית כחולה. לרגליה נעלי ספורט. המאהב שלה קם איתה. הוא צעיר ממנה בהרבה (אם היא כבת שבעים, הוא בשנות השלושים המוקדמות), לא גבוה, אבל מוצק ושרירי. שרוולי הטי-שירט שלו מגולגלים נוסח ברנדו הצעיר. שפמו שחור. יש לו הבעה אחת, רצינית. בלוריתו השחורה המבריקה והנוקשה מסורקת לאחור חוץ מקווצה אחת שמשתרבבת על מצחו. בובולינה (כך אנחנו קוראים לה מיד) מתקינה אותה מדי פעם. מסביב לשולחן יושבים בני משפחתה של בובולינה, דמויות כנועות ומטושטשות. היא נצמדת אל הג'יגולו שלה, מפשילה את החצאית, מסתחררת ומקפצת בכוח של צעירה, של ילדה אפילו. ריקוד אחרי ריקוד. היא לא מתעייפת.
אלביסית צעירה מאוסטרליה עולה עכשיו לבמה. היא שרה משירי אלביס מלווה בלהקת נשים. לפניהן היה אלביס שוויצרי ואלביס צרפתי, אלביס יפני ואלביס הילד שעשה את כל השטיקים. כמו גדול.
כמעט בכל אחד כאן יש משהו מאלביס – בגד, או תנועה, משהו בקול, או באינטונציה, ולפעמים רק תיאטרליות מסוימת, או פאות לחיים, אבל זה לא באמת משנה. האנשים פה שולטים בכל פרט. הם כמו תיבת תהודה לאיתות הקלוש ביותר. רובם זוכרים אותו אישית, לפי הגיל הממוצע.
למחרת בבוקר במלון, רצף של אי הבנות. אני מורעבת. מגשים עמוסים בטוסטים וכדי מים חולפים על פנינו בדרך לצוות הטלוויזיה שיושב בשולחן הסמוך; אנשים ונשים רזים עם מצלמות ומכשירי הקלטה. חדר האוכל ספון עץ כהה עם כל מיני מפלסים מיותרים, חלונות גדולים שאי אפשר לפתוח, אולי כפולים. החוץ נראה רחוק. באחד ממפלסי הביניים עגלת נירוסטה עם דייסות, בשרים וביצים מטוגנות. אני לא אוכלת את כל זה. מחכה ללחם או משהו. המלצרית אומרת שהכל יגיע. אבל לאט לאט אני מבינה שזו הבטחה כללית שאין לה שחר. משהו כמו יהיה בסדר, בלי שום כוונה קונקרטית. אני רעבה חסרת אונים כמו בחלום. א' מתרגז. נ' מנסה לעודד. מתישהו אני פורצת בבכי. המלצרית נבהלת, מנסה לברר מה הבעיה. אני אומרת לה "אל תדאגי, את עובדת נורא קשה". מרגע שהגענו היא מתרוצצת עם מגשים כבדים, מבשלת מה שצריך, מפנה כלים, גובה כסף. מלצרית נוספת, צעירה יותר, שחורה, משתרכת לה בין השולחנות משועממת, חולמנית. המלצרית המבוגרת מתעקשת, מבררת, מביאה לי את מבוקשי. אבל א' כבר כועס, קם מהשולחן. משאיר אותי עם הטוסטים העשויים מדי. בסוף מתברר המפתח לאי-הבנה. יש שני סוגי ארוחות. אם היינו מזמינים את הארוחה האישית היו שואלים אותנו מה אנחנו רוצים.
התור בכניסה לגרייסלנד הולך ומתארך. החומות עשויות מאבנים לא גאומטריות, צהבהבות-ורדרדות כמעט ירושלמיות, וכמו קרעי מגילות (פַּלִימְפסֶסט) הן מכוסות בשכבות על שכבות של מילות אהבה שכתבו המעריצים. עוד מעט ייפתח השער למי שרוצה לעבור על פני הקבר. מועדון המעריצים הראשון של אלביס עורך טקס קצר. המארגנים לבושים בפשטות, עומדים בשורה על הבמה הקטנה. כל אחד ניגש למקרופון ומקריא מתוך דף כמו בבית ספר. מדי פעם מושמע שיר של אלביס. הרמקולים מצפצפים. לאף אחד לא איכפת. בסוף כולם שרים "אני לא יכול שלא להתאהב בך", שרים ובוכים.
אלביס שמן אחד שעומד לפנינו בתור, מוחה את עיניו בצעיפו האדום. אלביס שני מסתיר את דמעותיו במשקפיים כהים. שלישי שר וגועה בבכי. קודם גירשו את האלביס העלוב שניסה לחבור אליהם, לשיר איתם ולעשות פוזות לצלמים. הוא זריז. נמצא בכל מקום. את משקפי השמש הוא מחזיק ביד מקופלים. גם ביום. אני חושדת שהוא לא רואה כלום דרכם. כמה שעות מאוחר יותר כשנחזור לאוטו נראה אותו צועד במהירות, שקוע במחשבות, הסרבל האלביסי שפשט תלוי על זרועו עטוף בניילון.
שתיים לפנות בוקר. התור לקבר עוד ארוך מאד, מתפתל בקפלים ארוכים כמו מעיים מסודרים. האנשים מאד סבלניים. הנהלת האירוע מאד חמה ואישית. המעריצים בוטחים בה. כלום לא בוער. אנחנו מתבוננים באנשים. מישהי לבושה בבגדי אלמנות מוגזמים. ולא רחוק ממנה ליצנית ססגונית, מממשת את הצד הילדותי של אלביס. (הבית עצמו נראה קצת כמו פנטסיה של ילד שזכה בפיס. צבעים עזים והמון טלוויזיות בכל מקום). אחדים נושאים מתנות קטנות. וכמעט כולם נושאים נרות, לבנים או מקושטים.
שתי בחורות לידינו פותחות כסאות חוף. פורשות מגבות אלביס, שולחנות לילה קטנים, צידנית. אני שואלת אותן מה הן מכינות, "מקום לשבת!" הן עונות פה אחד. איש מוצק ואדום-לחיים סוחב עם צלב ענקי שכתוב עליו "ישו אוהב אתכם". הוא מתראיין לתחנת טלוויזיה, נשען אל הצלב הגדול. (נושאי צלב כאלה מסתובבים בכל מקום שבו מתכנסים אנשים. לפעמים מותקן גלגל קטן בתחתית הצלב, שלא יצטרכו להתאמץ). אלביס הילד גם הוא נמצא כאן עם אמו, מטושטש מעייפות, הוזה, מתחייך אלי ברפיון כשאני מצלמת. אמו שואלת מה כתוב על החולצה שלי. "יש מקום לשלום," אני מתרגמת. היא שואלת מאיפה אני. היא קצת מאוכזבת אני חושבת, שלא כתוב שם משהו על אלביס. לא רחוק נרדם ילד אחר, בפישוט זרועות באמצע הכביש, כמו על מיטה רכה. אנחנו הולכים ומתקרבים אל נושאי אש התמיד הניצבים משני עברי השער. הלפידים שלהם ארוכים וזקופים כמו כידונים. אחד מהם בתלבושת אלביס. האחר בבגדי יומיום. המעריצים מדליקים את הנרות שלהם באש התמיד. שביל של נקודות אור נע קדימה באיטיות אל תוך האחוזה, מתפתל לרגלי העצים המוארים באדום, צהוב, כחול וירוק. והרחק יותר, בחשיכה, רועים כמה סוסים. צלליותיהם מוסיפות שלווה וקסם לתמונה.
עוד זכרונות מאמריקה (כולם איכשהו בעניין תרבות גבוהה ונמוכה)
מלחמה ושלום (טולסטוי) בחמש דקות
תמונות אקסטרווגנטיות-קסומות-דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס
ובשולי הדברים: זהו גם הפוסט המאה שלי. דווקא אלביס. כך יצא. הגעתי לכאן לפני קצת יותר משנה, ואם הייתי יודעת איך זה לא הייתי מתמהמהת כל כך. הבמה, המיידיות, ובעיקר השיחה – כי זה מה שאני הכי אוהבת, לחשוב עם אנשים. הייתי צריכה לפתוח סלון ספרותי, אלא שצד המארחת מאד לא מפותח אצלי. וכמו שאמר לי ידיד יקר – בלוג זה אידאלי בשבילך. בלי להגיש, בלי לרחוץ כלים. ואני מוסיפה – בלי סלקציות, בלי לתאם, בלי אילוצים של זמן ומרחק. מי שרוצה מגיע. כי האינטרנט הזה הוא כמו מגפי ת"ק פרסאות ומכונת זמן בבת אחת.
וזה גם הזמן שלכם להעיר הערות ולבקש בקשות. אין לדעת לאן זה יוביל. אבל לפני ואחרי הכל – תודה ענקית לכולכם – לירדן, אורי ואילן רבי-המארחים, ולכל האורחים הגלויים והמוסווים, הסמויים למחצה (אלה שכותבים לי מיילים אישיים) והסמויים לגמרי, למזדמנים ולמנויים, לאלמונים ולאלה שהפכו לחברים יקרים. אתם משמחים אותי מאד. תודה.
ברכות מקרב לב. אלביס פרסלי אינו כוס התה שלי מסיבות ביוגרפית (את בטח יכולה לנחש במה המדובר), אבל "עיר האושר" היא בהחלט אחת הערים היחידות שגורמת לי לאיזו תחושה של בית.
ואם את מארחת אני מוכן לפרוט על פסנתר בחדר הסמוך לרווחת האורחים או לעשות כלים אחר-כך
Any Time
(-:
ולציון האירוע לשמו התכנסנו אני שולח שיר של אלביס אחר, אלביס קוסטלו. חידוש של פאם-פאטאל של הוולווט אנדרגראונד וניקו, שרוחו יפה ליופיין שובה הלב של הרשימות המתגלגלות כאן
ועוד יותר לרוח החופש שהן מגלמות
שני שברי זכרונות –
תחילת שנות השישים. את תושבי דרום תל אביב
עניין המאבק שבין מפא"י לבין חירות כקליפת השום. לא היה ספק בדבר טיבו של המאבק האמיתי, זה שהתרחש בין תומכי המלך לתומכי המתחזה ההוא מן הממלכה הבריטית [קליף? כן, זה היה כינויו, קליף. כאילו וכל האומה נתגייסה למצוא שם שאין פחות ממנו להלום אליל נוער].
ובתנועה מהירה לכאן ולעכשיו – בואך ירושלים ישנה תחנת דלק, ובקרבתה פונדק, וכל הקומפלקס הזה מוכר כ"פונדק אלביס"; הגרייסלנד הקדוש; מקום קבורתו העתידי של אלביס, לאחר בוא המשיח. אחת לכמה חודשים צץ לו אלביס עב-פיאות ומרביץ הופעה לנגד עיניהם המשתאות של שני צופים [כולל בעלי הפונדק].
תודה על הרשימה היפה.
למרות שנתנתי שבועה לא לכתוב יותר טוקבקים, הריני כותב… ויסלח לי האל.
בקשר לפסקה האחרונה של המאמר,
מרית,
אני מסיר את כובעי בפנייך פעמיים. פעם אחת כי את מאפשרת גם לנטולי שם למצוא בימים טרופים אלו מרגוע בצל סוכתך, ופעם שנייה כי מתייחסת את אליהם, אל חסרי השם, כשווים לאלו המאושרים- בעלי השם.
וזה יפה בעיני.
את לבטח שואלת את עצמך, כיצד זה ניתן להסיר כובע פעמיים? כובע אחד? מראש אחד? כי אם כבר הסרתי את כובעי, הרי מוסר הוא, וכידוע אין אפשרות את המוסר להסיר. המוסר הוא מוסר עד אשר ייחבש. המוסר הוא כמובן גם לא יחסי. זאת אומרת, אין למוסר או להסרה שלבים שונים, כאילו, רק חצי מוסר או שלושת רבעי מוסר, כך שאוכל להסיר בשלבים. ברגע שהכובע מאבד מגע עם הראש, ואפילו בדל של חלקיק של המיקרומילימטר, ואפילו רק ננוטכנולוגיה מינימלית מימי משה רבנו, הריהו מוסר, ואין פשרה. אם אני אדקדק בדקויות ההבחנה הראויה, הרי, מה שמגדיר את הכובע כמוסר, זה ניתוקו מן הראש. כלאמר או שהכובע מוסר או שהוא לא. או שהכובע על הראש או שהוא מוסר. אין באמצע.
או חושבת את אולי, שבין הסרה להסרה חבשתי את כובעי שוב? כלאמר, הסרתי את כובעי, ואז בנקודה זו בזמן, הכובע היה מוסר. מיד אחר כך, חבשתי את המוסר, ובכך ביטלתי את מוסריותו והפכתיו לחבוש, וכל זאת על מנת שאוכל להסירו בשנייה. אבל כמובן שבפעולה כזו בעצם, בחבישה, ביטלתי את ההסרה הראשונה. כאילו, המוסר ביטל עצמו בפעולתי. המוסר, שזכה בכבוד בתארו כמוסר, הרי שבהינף יד אחת, איבד את מהותו המוסרית, ונעלם כישות, תוך מטמורפוזה מופלאה, אל מצב הווייתי של חבוש. אבל כך, אין עוררין, יצאתי מבזה את הכיבוד. כי לצורך ההסרה השנייה ביטלתי את המוסריות הראשונה. וזה כמובן מעשה שלא יעשה!
אז זהו, שאין זה כך. אלא שבאמת הריני מסיר בפנייך, את כובעי האחד והיחיד, מראשי האחד והיחיד, וזאת פעמיים, פעם, ועוד פעם, וזאת מבלי לחבשו בתווך…
זו מין מומחיות כזו שיש לי… אני יכול להסיר כובעים מראשי, כמה שרק ארצה, ללא הצורך הבן תמותתי ההגיוני לחבשם… אני פשוט מסיר אותם וזהו… גם, ואפילו אם, אין חובש אני שום כובע.
לא זכור לי שקראתי על יכולת תאומה לזו בכל הספרות (שקראתי), גם לא ראיתי כזאת בטלביזיה (שאין לי), ולא קראתי בעיתון ( שמיזמן הוא לא מה שהיה), ויתקן אותי שועי אם מכיר הוא שכדומה.
אז נראה לי שזו באמת מומחיות פרטית שלי.
כאילו, אם הייתי צריך לתת לך, מרית, ציון מאחד עד מאה, על ההתנהגות לטוקבקיסטים, היית מקבלת תשעים ותשע. שועי מקבל תשעים ושמונה. (למה פעם אחת הוא עצבן אותי… :)) אסתי מקבלת פרס נובל, ונטלי עוד בגן…
מדהים כמה אפשר ללמוד על בני האדם, רק דרך ההתייחסות שלהם לטוקבקים…
הבלוגיאדה, שרק לכאורה היא כחמר ביד היוצר, משקפת את היוצרים (עושה אותם שקופים) יותר אפילו מרנטגן. הבלוגר מנסה לשווא לעצב את הסביבה האינטרנטית שלו כמו גינה מיופיפת, וכך חושב הוא, שיעצב את דמותו, לא דרך תכנים, אלא דווקא דרך חזות הבלוג. לאו דווקא חזות חזותית, אלא יותר ובעצם בעיקר, חזות של צורת התוכן. איך התכנים מוצגים.
בדרך כלל הצגה זו היא במקרה הטוב- איפור, והסוואה בפחות טוב. היא יכולה להיות נאה כמלאך של רפאל, אבל תסתיר תחריטים של גוייה. היא מתיחת פנים, היא מראה תעתועים, דוריאן גריי.
למרות הניסיון התמידי לטייח ולסייד את חזית הבלוג, נחשפת האמת בקלות רבה, כאילו דרך הדלת האחורית, בהתייחסות הבלוגר לטוקבקים. בעיקר בהתייחסות לאלו חסרי השם… צילום הרנטגן בהיר כך, אף יותר מברק בלילה.
יש אחד כאן ברשימות, מיסטר אדיב סטרילי, שמסדר את החיים שלו כמו פורצלנים על המדף. הכול בשורה ובמידה. העבר ללא רבב, ההווה מושלם. תמיד עשה את הדבר הנכון, בזמן הנכון, במקום הנכון, כמו התסרוקת של ג'ימס בונד אחרי ההתכתשות. אם לא היו קוראים לו מיסטר אדיב סטרילי, בטח היו קוראים לו מר מושלמי. הוא מגלגל עצמו דרך האינטרנט תוך תפיחה עצמית על השכם, וחיוך של מעמד לנשיאות ארה"ב במסע בחירות.
אבל מה, הכול פלאוורה, תפאורה. שקר. סגי נהור. והאמת? האמת היא- הציור של דוריאן גרי, ואספקלריית הציור היא התייחסות שלו לטוקבקיסטים.
גם הם, הטוקבקיסטים, לתפישתו צריכים להיות כמו הפורצלנים, נאים, מבריקים במידה הראויה, המדויקת, לא יותר, לא מעט מידי, ומתאימים לריפוד של הספה. לכן יעשה בהם מיסטר סטרילי סדר! ידלל את הפרחים השוטים בעקביות ודקדקנות של ספר צבאי, מגלח ראשים.
ימחק!
הוא פשוט מוחק.
הוא מחק כמה טוקבקים שלי, ממש חלביים… אני נשבע בספר התורה, אני נשבע בנשמתה של חנה אם שבעת הבנים האנונימיים, פטרונית חסרי השם מאז ומעולם, שלא הייתה בטוקבקי שום גסות רוח, ואפילו לא מעטה, ואפילו לא רמז של אד של תוקפנות, אלא אך הבעת דעה לגיטימית! והוא מחק. הוא מחק אותי (כמובן שהוא מחק אותי, יחד עם הטוקבק) רק כי אסתטית הפרעתי לצילום השקיעה הבוליוודי שדרכו הוא מחייך אל העולם…
או אחד אחר, אדון קובוץ בן חלם. כתב מאמר על הפריות וילדים לנשים לא נשואות וכול זה. אני רק הזכרתי בהקשר הנדון, בטוקבק פרווה לגמרי, שלדעתי תרומת זרע זה המקצוע עם הכי הרבה סיפוק שיש בעולם.
הוא מחק את זה.
אתם מאמינים?
הוא פשוט מחק את זה, ומנע חיוך מכמה עשרות אנשים.
לדעתי, מניעת חיוך היא פשע!
בפרוש.
אני בכלל חושב שלמשה רבנו היה עוד לוח שאבד לו איפה שהו בדרך מההר. ובלוח שחסר היו הדברות החשובות באמת. אני בטוח שהייתה דברה כזו, כמו למשל: לא תמנע חיוך משכנך, וצחוק מאלמנתך. או משו כמו: הקם להצחיקך השכם להצחיקו.
ולא רק זה, זה שההומור הוא מיסודות התרבות היהודית אפשר למצוא גם באמרות חז"ל המפורסמות שבפרקי אבות (איזה שוביניסטים…), למשל: "רבי חרמניה בן חשק היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד, על קימורי גוף, על חיוך נערה, ועל הדמעה שללחיה. הוא היה אומר: על שלושה דברים העולם נופל, על גרפס מגרונה, על צחוק מאפה, ועל סיגריה תקועה בשפתותיה. ורבן חנניה היה מוסיף ואומר, ואל אחת כמה וכמה כשיצא עשן מנחירה".
או מאמרו הענק של רבי עקיבא: "שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערווה". שימו לב כמה חשוב בטקסטים היהודיים העמוקים האלו- השחוק, ההומור, החיוך… אם היה מספיק שחוק וקלות ראש בעולם שלנו, הרי היינו כולנו, כל היום וכל הלילה, מורגלין בערוות… איזה סבבה זה… כל היום וכל הלילה-ערוות… ואז כמובן מה כבר היה נשאר לנו לעשות, אם לא לכתת חרבותנו וגו'
אז למה למחוק הומור?
עכשיו תגידו, בעצם פעולת המחיקה הוא לא חושף יותר מכל מה שאפשר, את האני האמתי שלו. אותה אמת שהוא בעמל רב מסתיר מאחרי מילים יפות?
מדהים איך כל נופת הצופין שאנשים מזילים, דבש וחלב אם באריזתו המקורית, מדהים איך כל זה נעלם, ברגע שמופיע טוקבקיסט חסר שם, ומביע דעה לקונית שלא מסתדרת ישר בשורה.
כמובן שהנקודה היא "חסר שם", יותר אפילו מ"ישר בשורה".
קשה לאנשים עם זה.
כמו ההוא, אהוב הנשים שציווה עלי לשתוק… אבל לא אלאה אתכם, הבנתם את הנקודה,
ויש עשרות דוגמאות.
אצלך, מרית, זה לא כך.
ההתייחסות שלך לחתולי רחוב אנונימיים שכמותי, הינה ללא רבב.
לכן מסיר אני בפנייך את כובעי, וזאת פעמיים. פעם אחת, ועוד פעם.
נחמד לראות שהמלאך של רפאל באמת יודע לעוף…
תודה.
הריני מחזיר בזאת את שבועתי לתוקפה…
תודה שועי. אני שמחה (וגאה) בתחושת הבית והחופש. רק בשביל להכיר אותך היה שווה לפתוח את הבלוג. אתה מוזמן לפרוט על הפסנתר כאוות נפשך, ובאשר לכלים – נשאיר אותם בכיור, שייערמו.
תודה צבי. הו, קליף. אם יורשה לי לצטט את סימור מ"יום נפלא לדגי בננה": "איך שהשם הזה צץ, מערֵב זיכרון ותשוקה".
כלומר, אני אף פעם לא הייתי חלק מהפולמוס. אין לי את מה שדרוש כדי להפוך למעריצה. אבל חנה אפשטיין שישבה לידי ביסודי – היא היתה לגמרי בעניין של קליף. מישהו זוכר אותו עדיין?
את הפונדק אני מכירה, אבל יש בו משהו שבע ושטוח מדי, אחרי ממפיס. (למרות שאם הייתי נקלעת להופעה שאתה מתאר הייתי בטח משנה את דעתי.)
לא בהכרח חייבים לאהוב או
להכיר לעומק את אלביס כדי
להתפעל מכתיבתך על התופעה.
הפעם הבאת קטע יפהפה.
מומלץ לא להפסיד אף מילה.
הקטע חי ונושם. וסוחף. ומעורר
רעב בדיוק בקטע "הרעב".
הקורא יכול לומר "הייתי שם"
באמצעותך.
תודה.
ודרך צלחה ל- "מאה הבאה".
אלמוני יקר, ראשי מעט סחרחר מכל דברי המוּסר והמוֹסר (מוֹיסר בפי אחינו האדוקים). תודה על דבריך החמים, אבל באמת שאיני ראויה לשבחיך, כיוון שזה ממש לא איכפת לי אם מישהו מסיר את שמו לפני שהוא נכנס. להפך. פעם או פעמיים כשהיו פה יותר מחסר-שם אחד (או שככה לפחות דימיתי) זה רק שיקף לי באופן בלתי מחמיא את העצלנות שלי. בזכות[כ]ם גיליתי עד כמה התגובות שלי אוטומטיות ומסתמכות על השמות ועל ההיכרות המצטברת, במקום להתייחס לחד פעמיות של הדברים. אתה מוזמן להסיר את שבועתך פה כאוות נפשך. אני נגד שורות ובעד חיוכים. תמיד הייתי.
,חן חן לך
לולא הייתי יודע שכובעי כעת חבוש על ראשי
הייתי עשוי לחשוב כי אנו בבוּאִים (כלומר בבואה זה של זה). על כן הקפדתי לחבוש כובעי כעת, שהרי אין החבוש מתיר את עצמו מבית האסורים, אבל גם למען סימן יהא והיכר ביני ובינך בהיותך מוסר כובע.
אפילו החילותי להשתעשע ברעיון לפיו בכל עת שאתה מסיר את כובעך מעל הראש אני חובש את שלי ולהיפך. אבל הנה מצאתי עוד סימן היכר. איני חושב שמעודי כתבתי תגובה אנונימית. לאו דווקא מדעת אלא משום שחשוב לי להביע את דבריי מפי ובפי.
אני חייב לומר כי התיאוריה והפרקטיקה שהשמעתנוּ ראוי להרהר בה גדולות ונצורות, ואם לא תיכלל בלוח השלישי שהחביא משה מפני אלהיו הזועם, הריי אפשר לצרף אותה כנספח מאוחר לאתיקה לשפינוזה. אני מצר על שהצלחתי להרגיז אותך גם פעם אחת, אבל מילא, את עצמי אני מכעיס הרבה יותר. ובכלל, על אף שכולנו כאן עסוקים לפרט את עלילותינו אני מקווה שבאתר שלי אני דווקא עולה במלוא קומתי: פרוץ לכל הרוחות, חולף עובר, איש משפחה חסר כל תודעה של בית, כלה כמו סיגריה ביום קר, מפרסם את אל היין והשתיינים דיוניסוס בשירת: 'הטובים לתייש' וכיו"ב
כמו שאני באמת
ומרית אכן בנתה אוהל קרקס לתפארת
קרקס תודעתי, המשרה עליי ואקווה שגם עלייך חיוך, חופש, מחשבה מקורית ולפעמים גם צחוק מתגלגל
ולשניכם ולכל הצוות הקבוע (במיוחד לטלי שעוד תפציע) אני מקדיש את הקטע הבא, בכדי שנמשיך כולנו להיות בבוּאים אלה לאלה לאורך ימים:
שים לב לכובעים!
קטע נוסף לבעלי הפרעת כובעים
(כרגע אף אני יסדתי אף חנכתי את התגובה האנונימית הראשונה בתולדותיי)
אני תמיד לא יודעת מאיפה להתחיל כי עם כל פיסקה, תמונה, רעיון, תגובה שאני קוראת מצטברות לי מילות תגובה ועד שאני מגיעה הנה לסוף אני כבר עולה על גדותיי והסלט גדול (וטעים!), אז אני מתחילה דוקא מהסוף, תקראו באיזה סדר שבא לכם-
שועי, חוששתני שהאנונומיות לא עלתה יפה אבל לא נורא, הבה נשאיר את זה למקצוענים…מרית אכן בנתה אוהל קרקס לתפארת ולמרות שמעולם לא אהבתי קרקסים (או אקונצ'ים), טוב לי ונעים לי פה באוהל מלא ההפתעות. קשה למצוא מקומות עשירים כל כך בשילוב בין דיון גבוה מצח שמדגדג את העננים מבחינה אינטלקטואלית לבין רוח שטות שטותית ומעוררת צחוק רם שמדגדגת את הנפש. קשה ונדיר למצוא מקומות כאלה, והנה מצאתי לי שניים – כאן ואכסנייתך שלך, שועי, אשריי וטוב לי!
כובען אלמונימי יקר – גם ראשי קצת סחרחר מתגובתך הארוכה ובכל זאת, בתחילה רציתי להציע שאולי יש לך יותר מראש אחד אבל אחרי שהצהרת במפורש שיש לך ראש אחד ויחיד אני נוצרת את מילותיי ומשגרת אותך לספרו של מר"ן תיאודור גייזל זצ"ל הידוע יותר כד"ר סוס "חתול תעלול חוזר", נדמה לי שאתה וכובעיך תעריכו אותו…
והמשפט הזה מרית על כך שאינטרנט הוא כמו מגפי ת"ק פרסאות ומכונת זמן בבת אחת -וואו. פשוט וואו.
ואלביס? אין לי כלום איתו אבל נהניתי מאוד לקרוא את התרשמויותיך מהאנשים והחוויה.אולי כל מה שהם רוצים זה להרגיש חלק ממשהו, וכיוון שרובם המכריע לא יודעים עברית, להגיע הנה קצת קשה להם….
לחיי עוד מאות רבות של פוסטים ושיחות והפתעות!
דב, תודה על דבריך היפים והנוגעים ללב.
ושועי, מרק ברווז וטלי העולה על גדותיה – אני כמו הברבי הדיילת בצעצוע של סיפור 2, כואב לי הפה מלחייך, אבל אל תפריעו לעצמכם, תמשיכו להשתולל ולהחליף כובעים. אני נשענת לאחור ונהנית.
זה כמו להיות בסרט.
וברכות, כמובן.
מה זה מרית? כף חביצה במחבת ?
ואנחנו מקבלים מתנה כזאת מהנה.
יקירתי ברגעי עונג הקריאה נזכרתי עד כמה התאהבתי בך כשהגיע אלי לפני שנים הספר "אסור
לשבת על צמות"
הדמויות האלו שקרמו עור וגידים ומראה ותנועה מתוך המילים שלך……. איזה עונג. אפילו אלביס מציץ מקברו.
ואחר כך הג'אנגלינג המילולי של הכובען שברח ממסיבת התה של עליסה ישר לכאן
ממש חגיגה.
עבודה נאה מצאת לך
תוכל גם להיות נושא כלים במגרשי גולף של עשירי קיסריה אם נורא תרצה
ודאי מתרוצצים שם כמה אוליגרכים המצפים ומייחלים לעובדים אשר ייאותו להחזיק עבורם את מקלות הגולף במסעם בין גומה ובין גומה
בלוגמם שמפניה או קוקטייל יוקרתי סר טעם
לחלומות אין גבולות! וראוי אתה ודאי למלאכה מהוגנת ומתוקנת מזו שבא אתה עוסק כעת, כהצהרתך
אולי אף אם תתמיד, תשכיל אשת חיקו של אוליגרך לשכרך
כשואב אבק אישי לטובת עובדת משק הבית שלה
וכך תזכה לשזוף ספות נאות ומטבחים אשר אליהם כלתה גם נכספה נפשך
אשרי הזוכים לתהילת עולם!
ומשום מה, אני הקטן, מעט תמה עליך
איך זה טרם השכלת לראות ולהתבונן
כי מרית היא הפיה הטובה
בסיפור על אלויס כולם בוכים (או הרוב)
ובחצר שליד, כלומר, בגינה עם הכסאות והשולחן והקפה והתה צמחים,הטוקבקיסטים שלך צוחקים ומחייכים
אני גם רוצה!!
קפה עם עוגיות אוראו…
(זה בזמן שאני קוראת בשנית ומביטה בתמונות עוד הרבה הרבה פעמים)
תודה, שחר.
תודה אסתי, את היית כאן כמעט מהתחלה, כמו רוח טובה.
שועי, לפעמים אני פשוט שומעת אותך מחכך את כפיך. (ולכל האחרים – אני לא באמת פיה. שועי רומז להשקת הספר "חפץ לב" שנעשתה בהשראת סיפור היפהפיה הנרדמת; במקור היו שתים-עשרה פיות שבאו לברך את התינוקת, והסרוויס לא הספיק לפיה השלוש עשרה, לכן לא הזמינו אותה, וכך התחילו הצרות.
ההשקה נערכה סביב שולחן ארוך של ליל סדר שאליו הוזמנו שתים עשרה "פיות" בובנאיות מהארץ ומחו"ל, וביניהן גם אני, וכל אחד מאיתנו עשה מופע-צלחת, כלומר מופע קצר באורך של עד שלוש דקות בשטח הצלחת שלו.
הכל צולם, ואולי משהו מזה עוד יגיע ליוטיוב.
אני סיפרתי את הסיפור של סופי קאל המופיע בפוסט "בפנטזיות שלי אני גבר"
http://www.notes.co.il/marit/49294.asp
ניתחתי אותו כתיאטרון בובות אמנותי, וסיימתי במופע השתנה, והכל בשלוש דקות 🙂
ועידית – תודה, וברוכה הבאה לגינה!
בטח ייצא לך לספר לכולנו יותר על מופע הגועל שנבין שאת משתינה על כולנו כמו קשת בענן בעיר הגועל לא האושר, בובה.
דרך העיניים שלך זה באמת נשמע לא טוב. אז רק לשם הבהרה: לא אני השתנתי. בובת גרג קטנה גזורה מקרטון השתינה לתוך דלי קטן.
למען האמת מעולם לא שמעתיו
לא הכרתיו
לא הוקרתיו
בטוחני כי ראוי הוא למאמץ פצפון מצדי [שמו שהולך מאחורי ולפניו אוחז בכנף מעילי בעיקשות, כמו יתר השמות הנודעים שטרם סופחו להכרתי המוזיקלית/ ספרותית/ אמנותית],
אך באופן כללי אני בעד לחזור שלב באבולוציה הרוקנרולית
ולגלות את זה שמכר נשמתו לשטן
עד כאן אלביס
ו..אני מוכרחה ממש לציין כי התגובה [או שמא המאמר] השניה, שכמעט זכתה לחוסר יחס מצידי, אך כמעט והוכרחתי לקוראה כאשר הגלגלת בעכבר לא הפסיקה לרדת.
הקטע עם הכובעים-
אני מורידה בפניך את הכובע!
[וגם לי אין כובע, אך מתוקף היותי וירטואלית אני יכולה בכל רגע נתון לחבוש/ לא לחבוש כובע- ע"פ ניסוי התודעה של שרדינגר. זה פועל לא רק על חתולות! מבטיחה!]
כעת אשא תפילה קטנה וזכה כי ישיבו את כובעי הבארט לחנויות יחידות הסגולה והנעלמות [מיעוט נכחד שקהל היעד שלו בעיקרו הוא האוכלוסיה ה-לצערנו- הולכת ונכחדת אף היא], אפילו שלא חורף עדיין!
[חיפשתי היום בירושלים בכל חור אפשרי והתאכזבתי קשות].
ליל"ט:)
עוד אשוב בע"ה
איזה שטן? מה פספסתי?
העניין שלי באלביס הוא לא ממש מוסיקאלי. וגם לא ממש בו. החקיינים הם שמרתקים אותי. כל האנשים האלה שעולים אליו לרגל כאילו היה קדוש. התיאטרליות של התלבושות. התפר הזה בין האותנטי למזויף, בין הזול ליקר. בין המוחצן לפנימי.
וברטים זו בעיה? נסי בחנויות שמוכרות לתיאטרון.
הכוונה היא למיתוס שנרקם סביב המוזיקאי- בלוזר רוברט ג'ונסון. האגדה, כמו גם העדויות שניתן להטילן בספק, מספרת שהוא מכר את נשמתו לשטן ע"מ לנגן טוב בגיטרה.
יש לזה אזכור בסרט [המצוין] "אחי איפה אתה" של האחים כהן [שטוענים שהסרט הוא פראפראזה לאודיסיאה- מומלץ בלי קשר. סרט שנון ומצחיק מאוד].
על זה לא חשבתי. זה כובע נורא ספציפי, אבל בטח להם יהיה. או שפשוט אחכה לחורף כמו ילדה טובה
אני חושב, שאנשים אוהבים להתחפש.
אני חושב, שאנשים אוהבים להעריץ.
אני חושב, שאנשים אוהבים להתחפש למי שהם מעריצים.
לאו דווקא התחפשות שבלבוש.
אני חושב, שאנשים חושבים שכיף להתחפש למי שמעריצים אותו.
לא גילית את אמריקה בפוסט הזה התמונות ואפילו הטיפוסים שצילמת נראו מזמן על מסכי הטלוויזיה ובאינטרנט של לפני עשור ויותר. התופעה האמריקקית הזאת מגיעה מרייקנות אמריקקית כמו שהיום מתחזים למייקל ג'קסון ירום הודו, מה זה אומר חוץ מלמתחפשים ולטוריסטים.
אלמוני – כן, אבל…
זה הרבה יותר מורכב.
להתחפש ובעיקר להעריץ הן פונקציות די שטחיות של הנפש, והיו שם רגשות עמוקים והרבה אנשים מבוגרים, קשי יום ומיושבים.
וגם – זה היה כבר שני עשורים אחרי מותו. הרבה נערצים נשכחו. למשל קליף ששמו הועלה על ידי צבי מתהום הנשייה.
POTO
להגיד אמריקקי זה שטחי כמו מה שאתה מנסה לגנות.
כשקראתי את הרשימות האלה בפעם הראשונה אחרי שנים, מה שבלט לי זה דווקא העצב שצבע הכל מבפנים.
וגם – אין דבר שעוד לא הראו. הרגשות והצרכים האנושיים הבסיסיים לא השתנו מאד באלפי השנים האחרונות. כך שמה שקובע בעיני (ולאו דווקא לגבי הפוסט הזה – אני מדברת באופן כללי) זו יכולת ההתבוננות.
אם כבר אני חושבת שיש כאן מימד מסוים של פנטסיה, כמו שראיתי שנים רבות לפני כן בפורטוגל, כשלקרקסים הכי קטנים ומשפחתיים ועלובים קראו בשמות נוצצים כמו "הקרקס האמריקאי" ובפער הזה בין הפנטסיה למציאות נמצאים בני אדם.
לא רק את היית באמריקה, היו שם עוד כמה אנשים כמוך לפחות אם לא יותר… אמריקה למי שמכיר מדיפה בדיוק במקומות האלה ריח אמריקקי. חלק מהתרבות האמריקקית זה כמו מופע השתנה של בובולינות .
מרית,
חטא על סף ביתך…
העצב הוא בגלל האבדן. הלבוש וההערצה הם דברים אחרים שיכולים גם הם להיות עמוקים. אסור לשפוט. אסור לתת ערכים להנאה. וגם לא לעצב.
אלמוני – איפה שיש אנשים יש הפתעות. כל דבר יכול להיות עמוק ושטוח. לראייה האירוע הזה שעליו כתבתי את "ידיים על גוף קשה"
http://www.notes.co.il/marit/50636.asp
הוא מתחיל בנקודה החומרנית הנמוכה ביותר ומגיע למקומות רוחניים. זה תהליך מרתק ואופטימי, אבל אם אי אפשר היה להגיד נחות מהתחלה אי אפשר היה להבחין במסע.
מנקודת מבטו של המואר הכל אחד, אבל זאת נקודת התחלה מאד חלשה לשיחה ולתובנות שהיא מולידה.
ופוטו – אני לא יודעת מה לעשות איתך. אתה כל כך עצוב וכועס, ושום תשובה עניינית לא תשנה את זה. אני מאחלת לך הרבה רוך ואהבה והפתעות טובות.
כן, קראתי את זה כבר קודם, ואפילו הגבתי שם וכתבתי: "ענק"
אבל אני לא רואה "נקודה חומרנית נמוכה" ובטח לא "מקומות רוחניים" שאמורים להיות נעלים…
פעם ממזמן הייתי ילד, ובשבתות היינו הולכים כל החבר'ה לראות משחקים של בית"ר בימק"א. במחצית היו פותחים את השערים לכולם, אבל לנו לא הייתה סבלנות, ואם לא הצלחנו להידבק למבוגר שיכניס אותנו למגרש בחינם, היינו מטפסים על העצים שליד החומה (כן, זו הייתה החומה שלנו…) ומשם רואים את אודי רובוביץ', את צ'רנוחה, את אזולי, מזרחי וכל השאר…
פעם אחת תפס אותנו בשעת מעשה המחנך של הכתה שלנו. ביום ראשון שלאחר, בכיתה, הוא, שהיה ידוע אפילו אז כקפדן וחמור, והסתובב עם סרגל מתכת ביד שקשה היה לדעת לאן יגיע, שפך עלינו גצים של תוכחה, ירק עלינו להבות של הטפה, על מעשינו ה"לא רוחניים".
כדי להאיר את עיני נפשנו הטועה, ולהובילנו אל הנחלה הנכונה, ולהדגים לנו אחר מה צריך לתור, סיפר לנו בפתוס של מתתיהו החשמלאי, ספור הדומה למעשנו אך רחוק ממנו כרחוק המים מן העראק, את הסיפור המופלא על הילל הזקן, שכשהיה צעיר טיפס על ארובת בית המדרש כדי לשמוע דברי תורה, אפילו בשלג. וקיווה המורה בעיניים מזרות אימה שנחליף את עצי הברוש של ימק"א בארובות בית הספר…
מה שהרשים אותי במיוחד בסיפור הזה, זה שהילל היה בעצם עיראקי, אבל גם זה נשכח איך שהו מהר, וביום השבת שהגיע, רצנו כולנו שוב למגרש, וטיפסנו כתמיד על העצים, וראינו את אודי רובוביץ' הגדול, שם את הגול ההיסטורי, ששנים דברו עליו כל מי שרק לב בחזהו, שהעלה את בית"ר, אהובת נפשנו, אל הליגה הלאומית. איזה גול, איזו חוויה, איזה אירוע, איזו התרגשות… שבוע הייתי צרוד מהצעקות.. ואני, אני! הקטן שבמחנה יהודה, הייתי שם… כשבית"ר עלתה ללאומית, ולא אותו מורה רוחני עם סרגל מפלדה ביד…
התכוונתי לפיה הטובה במובן המטאפורי לא המטונימי, כשם שאני 'ספינה קטנה השולחת אורותיה'.
בלי קשר, היה אירוע יפה וחד פעמי, פייתי ממש
(-:
אלמוני יקר
סליחה על העיכוב בתשובה. אני והמחשב שלי קרסנו ביחד ובערך מאותן סיבות, ואנחנו עדיין בתיקון.
חלילה לי מלזלזל בכדורגל, הנמצא בשורש נשמתם של כמה מן הבנים האהובים עלי בעולם. פעם אף הגעתי כדי חוט השערה מכתיבת שיר עידוד להפועל פתח תקווה (אחרי דיון פואטי בשאלה האם המודל צריך להיות שיר ציון – צבעי הפועל פ"ת הם כחול ולבן – או שיר אהבה).
ובאשר לביתר ירושלים נדמה לי שכבר סיפרתי כאן באיזו תגובה איך שמעתי את האוהדים ברדיו, מתראיינים על פרישתו של מלמיליאן; אחרי קלישאות כמו "זה כאילו שהשמש לא תזרח יותר", אחד מהם אמר "אי אפשר לתפוס את זה, זה כמו שיש למישהו אקווריום בבית – בלי דגים!" וזה היה נפלא, פיוטי ומצחיק ומדויק. והנה שוב עשיתי את זה: כלומר שפטתי. אמרתי על משהו קלישאה והכללה, ועל משהו אחר שהוא דימוי פיוטי. שני הדברים מבטאים מן הסתם אותה תחושה אבל בדימוי האקווריום יש שירה.
באופן כללי אני מאמינה בדיונים ספירליים. צריך להניח משהו כדי לדבר עליו, אבל אסור להתקע איתו. משהו נחות לכאורה יכול להתגלות כנשגב בסיבוב הבא, ולהפך. כמו ב"ידיים על גוף קשה". האירוע שנראה כמו הריאליטי הפרימיטיבי ביותר בסיבוב ראשון, הפך לקומדיה רוחנית שמערערת על קלישאות וסטריאוטיפים. ומה אפשר לבקש יותר מזה.
מה שקובע הם האנשים שיכולים להטעין את הדבר המכוער ביותר ביופי, את הדבר השטוח ביותר בעומק וכן הלאה. וטוב שכך. אחרת החיים היו מים עומדים. ובעצם יש גם מעשיות דתיות כאלו על השוטה ששרק ביום הכיפורים ופתח את שערי שמיים. חבל שהמורה שלך לא הבין אותן.
ולאלה מן הקוראים והקוראות שמעקמים את אפם על כדורגל אני ממליצה על קריאת "כדורגל באור ובצל", ספר נהדר מלא דקויות.
ושועי, תודה תודה. הלוואי.
משב רוח מרענן ומים חיים של יצירה אפשור וחיפוש אחר המקום החי שבתוכנו, כנות שאינה כבדה או מכבידה ושמחת חיים
אני שמח שהגעתי לבלוג הזה
למבקר התרבות האמריקאית –
קודם כל יש בביתי תינוקת בת שלושה שבועות ואני מתעסק הרבה בקקי לאחרונה, זה יכול גם נורא לרגש. אני לא בטוח שערוץ 2 הכיבוש הכנסת או סתם נשיא וראש ממשלה שבגדו בנשותיהם מייצגים תרבות עם עומק וחזון, כנראה שהתשובה תהיה אצל האיש הקטן גדול מהרחוב והוא לא כל כך צבוע תמיד(לא שבאמריקה יותר טוב אבל) כל מקרה לגופו ואני אומר את זה מתוך ביקורת שיש לי כלפי החברה פה (אני כאן, זאת אומרת שם)
ומאמצים שצריך לעשות כדי לגשת אל כל אדם, עם או בלי שם או לאום, קודם כל כיצירה
חד פעמית של הקיום כמו שמרית תיארה את תגובותיה לאלמונים
תודה באמת תענוג לקרוא
אגב האיש הקטן גדול הזה – תמיד חשבתי שהשיר של גרוניך/ כספי מתכוון לכל אדם מהרחוב שבאמת, באמת מגיע לו שיכתבו עליו שיר. המחשבה הזו עיצבה את התפיסה האמנותית שלי שנים וממש התבאסתי, עד היום אני מתבאס, שחבר אמר לי שזה נכתב על בן גוריון
אבל הסיפור על זה שווה גם משהו
אורי
שני דברים נוספים – לא ידעתי שקוראים לשיר "בן גוריון" כי היה לי דיסק צרוב
): 🙂 רק אחר כך שידרגתי לתקליט
וזה היה כמה שנים לפני שמרית הכירה לי את סופי קאל
שבעצם מדברת על אותו דבר בחלק מיצירתה, לא?
ונתנה לי המון השראה גם כן
באמת מגיע לכל אחד בעולם שיר
שיר שמיוחד רק לו
אולי בעצם כל השירים האלה קיימים בפנקסו של אלוהים או אלוהאמא אי שם?
כל פעם שאני חושב על פנקס או אסופת מידע שאוגרת מליארדי אנשים זה עושה לי חלחלה של האח הגדול או ק.ג.ב וכאלה אבל אולי כמו יומן של גננת אוהבת שאכפת לה מכל ילד וילדה
?
מזל טוב על הקטנטונת וברוך בואך לכאן!
האינטרנט הזה הוא "המדור [האולטימטיבי] לחיפוש קרובים", בלי הצל של השואה ובלי כל מאמץ – הוא מקשר בין רחוקים ובין קרובים שלא ידעו שהם כאלה.
ובאשר לפרדוכס השם-כאן – שיר מאמא אווזה (בתרגום הישן, של אורי סלע)
אני רואֶה את הירח
וגם הוא אותי.
ורואָה את הירח
גם אהובתי.
היא רואה את הירח
וגם הוא אותה.
היא רק לא רואה אותי
ולא אני אותה.
🙂
[…] אלביס ומרלין שצילמתי פעם בגרייסלנד כשמלאו עשרים שנה למותו של אלביס. הפוסט המלא פה […]