הקדמה:
הפוסט הזה לא יצא כמו שהתכוונתי. היה לו רצון משלו. בשלב די מוקדם פשוט ויתרתי ורק רצתי אחרי העפיפון.
כולם מדברים על התאמה זוגית, ואיש לא מדבר על התאמה בין הורים לילדים. האם זה בגלל שהקשר נתון מראש וסופי ואם אי אפשר לשנות מה הטעם לנבור? או בגלל ההנחה הסמויה (האשליה ההרסנית והטרגית) שאפשר לעצב ילדים ולהתאימם להורים?
אבא שלי דגל ברצון כמנוף לשינוי המציאות. היו לו שלל אמרות כמו – אין דבר העומד בִּפני הרצון! ו – אם תרצו אין זו אגדה! (וגם – רצונו של אדם כבודו – שאותו לא פירש ככבוד לרצונותי שלי, אלא כהרשאה לשיפוט: הדברים שאני רוצה קובעים את מנת הכבוד המגיעה לי, לפי הסקאלה שלו כמובן. וראו לשבור את החזיר ולהשתיק את יואבי, למשל).
אני לא מזלזלת בַּרצון. הכרתי צבים שהשיגו ארנבות בעזרתו. אבל לכל יש מחיר, כמו שאמרה המכשפה של אוסקר ויילד לדייג, ועל הרצון ההוא של אבא שלי משלמים בעיוורון למורכבויות, לספקות, לעמימויות, לשוליים, לתהומות, שלא לדבר על המאמץ התמידי שמעבה ומעוות את שרירי הנפש. מחסור בבהייה, בחלום בהקיץ, יכול להיות קטלני כמו מחסור בוויטמינים. ("אם יש לנו נפש, זה המקום שבו היא נמצאת," כתבה הציירת ברת מוריזו).
.
המזל לעומת זאת, הוא היפוכו של הרצון: יישות מופקרת (א-מורלית), קפריזית, נדיבה, התגלמות החן והחסד. פיתחתי ערנות מיוחדת, חתרנית, לנוכחותו. זה מה שעצר אותי בשנה שעברה מול ציור קטן בגלריה אופיצי בפירנצה:
.
.
ואולי זה לא היה רדאר המזל אלא רדאר הקרקס שצפצף. מאז ומתמיד השתוקקתי שצוענים יחטפו אותי לקרקס, והגברת העירומה שלמעלה היא קודם כל להטוטנית שעומדת על כדור, נינוחה לגמרי על רגלה אחת, ולא מנסה אפילו לתפוס את החפצים שזרקה, לא את השרביט והכתר של השררה ולא את הספרים שמסמלים מן הסתם יידע וחוכמה. היא לא נאחזת בכלום, היא אפילו לא מזכה אותם במבט.
אחרי המפגש ההוא באופיצי חיפשתי דיוקנים נוספים של אלת המזל. ברבים מהם עיניה מכוסות (עוד אלמנט קרקסי, שנועד להגביר את הדרמה והקושי) בגלל שהמזל הוא עיוור ואקראי. זה הצידוק הרשמי. אבל אם תשאלו אותי, עיניה מכוסות בגלל שאין גבול לבטחונה ושלוותה. ולכן טעו אלברכט דירר ואחרים שהוסיפו לה כנפיים עצומות. הם התכוונו לבטח אותה ממעידות ומלעג אבל היא לא חוששת ליפול או להפיל, היא לא יכולה להיכשל כי היא המזל.
.
האלמוני מן האופיצי על כל פנים, העניק לה רק כנפיים צעצועיות על כף רגל אחת, מעין אביזר במה מחויך ופיוטי. לא רק שכל גופה משדר נינוחות, יש לה פנאי להתיר את שערה או לצלצל בפעמון הענוד לראשה (עוד אלמנט קרקסי), וגם אם תאכל את שעון החול המוגש לה על צלחת, גם אם תגרוס את הזכוכיות בשיניה, זה לא ייגמר בבכי, כי היא פורטונה אלת המזל.
.
פורטונה הוא שמה הרומי, מקבילתה של טיכה היוונית. מתברר שהיה לה רומן עם סרוויוס טוליוס מלך רומא בשנים 535-578 לפנה"ס. על פי אחת הגרסאות הוא נולד כעבד. יש הטוענים שאמו התעברה מאבר מין זכרי שהופיע באורח פלא באָח הארמון (ולכן סברו שאביו הוא האל וולקן). ופעם בילדותו עלה ראשו בלהבות בזמן שישן ובכל זאת לא אונה לו כל רע. גם בסיפורי האש האלֶה יש מן הלהטוט על גבול הליצנות.
בכתבי יד מימי הביניים ובחלונות הזכוכית של הקתדרלות מתוארת פורטונה לצד גלגל המזל, חפץ מרתק בפני עצמו אבל גם קצת מתעתע ומזכיר את תאומו האפל, גלגל העינויים. לפעמים היא מחזיקה קרן שפע שמסמלת פוריות, וזה מאד הגיוני אבל גם קצת צפוי ומשעמם. אני מעדיפה את גלגולה כלהטוטנית כושלת.
בני היקר, להטוטן במקצועו, קצת מתרעם על המשיכה שלי לאמני קרקס כושלים. הוא שואף (ובצדק) לתפוס את כל הכדורים. אבל מה לעשות שהכישלון הוא יותר פואטי מן ההצלחה, יותר נוגע ללב. אנושי.
ופורטונה, היא אוחזת את החבל משני קצותיו; הכישלונות שלה הם חן ועצלתיים של ברכה. אני מניחה שבמנות גדולות מדי היא באמת מסוכנת ואפילו משחיתה, אבל במינון שלנו אין גבול לקסמה. ג'יי קיי רולינג המציאה את שיקוי הפליקס פליציס, מזל נוזלי שנראה כמו זהב מותך, ובעודו מתבשל בקדרה הטיפות מקפצות מתוכו כמו דגי זהב.
.
לקרקס המזל של בלת'זר נבוט (למעלה) יש קסם אפוקליפטי של יום הדין. נדמה לי שהוא קצת ערבב בין פורטונה לתמיס, אלת הצדק היוונית. לא רק בגלל העיניים הרעולות (אף שכיסוי העיניים של תמיס כפי שגיליתי במהלך הכתיבה על איורי מיכאל קולהאס, הוא תוספת מאוחרת מן המאה השש עשרה, של קריקטוריסט גרמני שמחה על אטימות מערכת המשפט). ביד אחת היא מרעיפה טובין, ובאחרת היא ממטירה גרדומים, אזיקים ומרעין בישין. לא די שהיא אחראית גם על המזל הרע, יש משהו מסודר ומכוון מדי בפורטונה הזאת, למרות האווירה הפרועה והמפוקפקת המעלה בדעתי את מופע הקרקס של השטן מ"השטן במוסקבה".
ובכל מקרה אני חוזרת לפורטונה של האופיצי, זו שמשכה את לבי מלכתחילה, והיא נראית לי פתאום כמו חתול תעלול של דוקטור סוס (ששמו המקורי – חתול בתוך כובע – עושה אותו עוד יותר קרקסי).
.
.
אני לא גדלתי על חתול תעלול. הוא עדיין לא תורגם בילדותי, אבל אורח כזה היה נחוץ לי בדיוק; לא רק כנגד השעמום, גם כנגד הנוקשות של החוקים והשיפוטים. וזה מה שהיתה הקריאה בשבילי. ביקור חשאי של אלת המזל, הלהטוטנית המבורכת הבלתי צפויה, עונג שלא צריך להיענש עליו כי הוא קורה בפנים, כשאמא ואבא חוזרים אין זכר לפרעות.
*
ובלי שום קשר: את המסמך הבא קבלתי כבר לפני כחודש. והחלקים שקראתי יושבים לי כמו אבן על הלב.
"זה לא מקום לילדים" – תמונת מצב: חייהם של ילדי מבקשי המקלט בדרום תל אביב.
*
לכבוד השנה האזרחית המתחדשת אני מאחלת לכולנו שנת מזל.
*
שנת מזל!
לתומי חשבתי שכך את כותבת תמיד. נותנת לרצון של הפוסט להוביל אותך. מצאתי את זה מאוד מרתק. וגם לפורטונה של דירר משום מה יש גם משהו שבאופן מטריד ניראה כמו אבר מין זכרי
תודה מרית, הפוסט שלך בא לי בזמן, בדיוק אחרי שנתתי הרצאה שלמה לבני בן ה-13 שחלם בהקיץ כל היום, על חשיבות הכנת השיעורים במתמטיקה ובספרות שניתנו לחופש. ואני יודעת שאני משתפת פעולה עם הממסד הדכאני שמחבל ללא הרף בילדותו ונעוריו. בעקבות הפוסט הזה אולי אניח לו לנפשו בימים הבאים, או לפחות עד מחר בצהריים, כי קשה להשתחרר מהרגלים רעים בבת אחת. 🙂
"מחסור בבהייה בהקיץ יכול להיות קטלני כמו מחסור בויטמינים". כמה נכון!
נזכרתי שהמשוררת מרים ילן שטקליס נחטפה ע"י קרקס של צוענים בילדותה, וניצלה מהם בזכות אחיה אם לא טועה. זו היתה חוויה טראומטית לפי הביוגרפיה שנכתבה עליה.
פוסט מרתק ומעורר מחשבות כרגיל. גם אני תמיד נמשכתי לקרקס, והלוגו שלי עד לא מזמן היה איור של להטוטן על חד אופן.
תודה מרית על הפוסט הנהדר. כרגיל, אני תמיד מתבשמת, מתחדשת , ונפעמת ממערך ההשוואות המובאות. כדאי להיזכר בסרט "פוטונה" של אריה גולן משנות ה-60. שבו פורטונה מנסה לברוח עם פייר אהובה, לברוח מגזר דינו של אביה סמל למשפחה האלג'יראית הפטריארכלית, אשר הבטיח אותה – טרם הוולדה – לידידו סימון. אך, כידוע, לא ניתן להימלט מהגורל…
שרון, תודה! גם לך. פתאום נזכרתי שפעם הלכתי ברחוב בידיים שלובות כי היה לי קצת קר, ובא איש מולי ואמר, תפתחי את הידיים שיבוא המזל… והנה עוד אחת:
דודו, אני הולכת בעקבות המחשבות, אבל בדרך כלל כשאני מתיישבת לכתוב יש לי מושג מה זרעתי. והפעם ציפיתי לעשב בר של אחרי הגשם ויצא האפון של ג'ק.
וכמה שהצחקת אותי בקשר לאבר המין, ואז הלכתי לבדוק. לויקיפדיה יש תמונה ענקית של התחריט ומזל שלא התעמקתי בה קודם, כי היא היתה גונבת לי את הפוסט. היא יצאה ישר מתוך חלום בשלל פרטיה הברורים וההזויים. הדבר הזה שנראה כמו אבר מין זו חגורה מקופלת מתוך מערכת מוזרה של רתמות וחלקי מתכת. הנה התמונה. תלחץ להגדלה ותתחיל לטייל… ותודה רבה!
ורד, תודה רבה. ועד מחר זה מצוין (ככה הזקנה מהמעשייה רימתה את המוות. היא שכנעה אותו לחכות עד מחר, והם כתבו על הדלת: מחר, ובכל פעם שבא זה היה עדיין מחר :). אל תרדי על עצמך. שום דבר טוב לא יוצא מרגשי אשם. זה לא תמיד פשוט להיות הורה. לדעת מה הדבר הנכון לאותו רגע ובכלל.
רוב הילדים בדור שלי פחדו להחטף על ידי צוענים, אף שלא היו הרבה צוענים בבאר שבע של ילדותי… בפרמטר פנטזיות הילדות הייתי ללא ספק משונה. הפנטזיה השנייה שלי היתה שהורי יתגרשו. אני חושבת שפשוט השתוקקתי לשבור את המציאות שבה חייתי וכמה שיותר חזק וסופני.
רימונה, תודה רבה! לא חושבת שראיתי את הסרט. הייתי זוכרת את העצב הזה…
איזה יופי, תודה על עוד פוסט מרהיב!
לא לגמרי הבנתי את תפקיד הצעיף – להנכיח את הרוח? ליצור מתח בין מה שנע לבין מה שסטטי?
בנוגע לתמונה המקסימה מהאופיצי – נכון שמצד ימין יש ידיים מיסתוריות שמושיטות לה מגש, אך אלת המזל מתעלמת? אולי מהצד השני, מחוץ לפריים, יש עוד דמות שמשליכה כלפיה חפצים, ואל הדמות הזאת האלה שועה.
כיסוי העיניים – יונתן רזאל. האסוציאציה האירונית שלי כשראיתי את התצלום שלו היה לאלת הצדק, לא ידעתי שגם אלת המזל מגיעה לפעמים מכוסת עיניים אבל זה הגיוני.
ואזכיר כאן את שיר התפילה של פרנק סינטרה ב'ברנשים וחתיכות' – Luck be a lady tonight
):
אבל באמת יש איזה דמיון בינה לבין חתול תעלול! 🙂
מירי, תודה! לא יודעת מה התפקיד הרשמי של הצעיף. הרוח נושאת אותה כמו את מרי פופינס. בשבילי זאת תוספת שטות ואבסורד וקלות. קשה לעמוד על כדור ברוח עזה והיא אפילו לא מתאמצת. וכן, אולי היא מביטה במישהו משליך לה חפצים, אבל היא לא מנסה לתפוס אותם ולא מתכופפת להרים…
המצחיק הוא שאלת הצדק לא היתה רעולת עיניים במקור, זו תוספת של קריקטוריסט גרמני שמחה על עיוות דין. ומעניין איך אומצה ונדבקה כמשהו חיובי.
ובהמשך לסינטרה – על פי ויקיפדיה, פורטונה מופיעה ב"הנסיך" של מקיאוולי (דווקא קראתי לפני שנים, לא זוכרת אותה שם). מתברר שמקיאוולי כותב על חשיבותו של המזל בקביעת מהלכים היסטוריים, ובזמן שהוא מייעץ כיצד לזמן מזל טוב ולהתגונן מרע, הוא מזכיר לקוראים שפורטונה היא אישה ולכן היא מעדיפה גבר צעיר, נמרץ ונועז על פני זקן חלוש והססן 🙂
עדה 🙂 אולי דוקטור סוס ראה את התמונה וקבל השראה…
אני משוכנעת למשל שהשיר מאמא אווזה על הפרה שקפצה מעל הירח הוא גלגול של עגל הזהב של פיליפינו ליפי מהמאה החמש עשרה…
מרית, המבט שלך מעניין מרתק ומרגש!
והרגל המכונפת הזכירה לי את
הרמס שליח האלים.
תודה על הפוסט.
למזלי, היתה לי בילדות סבתא שחיפתה על כל חוסר התאמה עם ההורים. מין סבתא ילדותית ואימפולסיבית, כזו שבילדותה המזרח אירופאית חלמה לברוח עם הצוענים, שבגיל 15 החליטה לברוח מהבית כדי להתחתן אבל חזרה בה כשראתה שאף אחד לא אוסר עליה, שבגיל 70 החליטה לצאת לטייל במזרח הרחוק ולקנות אוטו חדש כי מי יודע כמה זמן נשאר לה. פעם, כשהתלוננתי שמשעמם לי, היא אמרה לי שהיא הכי אוהבת כשמשעמם לה, והיא לא עושה כלום, רק נסחפת עם המחשבות, ומאז למדתי להעריך זמן שעובר ברביצה, בהייה וחלומות בהקיץ.
לגבי המזל, אלת המזל מהאופיצי נהדרת. החפצים שמתעופפים סביבה הזכירו לי את החפצים שמוצאת אליס תוך כדי נפילה אל מעמקי מחילת הארנב. חוץ מזה, העיסוק במזל כמשהו קליל ואוורירי שמשחרר ממועקות ומוסכמות ישר הזכיר לי את פאלקור/ פוכור מהסיפור שאינו נגמר, וזה תמיד זיכרון משמח.
תפקידו של הצעיף הוא להראות את הרוח, שכן אם אין שם דבר שעף- איך נדע שהיתה רוח? אותי דוקא מעניין הבקבוק הענקי שאותו היא מחזיקה. הוא דומה בגודלו ובצורתו לבטנה והוא – הבקבוק הריק- הוא מה שהיא אוחזת ע"מ להתאזן כנגד הרגל המושטת הצידה. כנ"ל גם ידה השמאלית המורמת לצרכי איזון ותצוגה עצמית. כלומר- אין מאמץ רק לכאורה. היא עובדת גם עובדת להמשיך לעמוד שם בנון-שלנטיות. אולי היא לא תופסת את הכתר והספרים והשאר כי אלה יפרו את שיווי המשקל שלה?
פוסט מזל משעשע לקראת יום הולדתי החל מחר.
ועכשיו כשאני קוראת שוב- הבקבוק הריק גם הוא בא להראות אויר- כלומר לא בחרו לצייר כאן בקבוק חרס, אלא משהו שקוף שמלא באויר- כמו אותו טריק עם הצעיף.
האויר מאזן במובן מסויים את האויר. (למרות שהבקבוק הזה נראה כבד דיו כדי לאזן רגל… אבל למה להרוס שורה יפה?)
תודה רבה פוחי! איזה סנדלים משגעים יש להרמס שלך. ובו בזמן יש משהו מגוחך ונונסנסי בכנפיים קטנות לרגל אחת בלבד.
תמר, רק לקרוא על סבתא שלך גרם לי אושר. (באמת תהיתי למה וורדפרס החליט לקשר לפוסט שלי על הסיפור שאינו נגמר, ועכשיו נפתרה התעלומה, בזכות פאלקור/פוכור המשמח כמובן!)
יעל, מפרש זה חתיכת תרכיז של כוח-רוח… והבקבוק הזה (שכל כך מזכיר מיכל עכשווי של מי עדן) הוא שקוף גם כדי להראות שהמטבעות שאמורים לנשור לתוכו מחריט הכסף האדום מפספסים אותו בחן… ואפרופו קשיי איזון, יש גם פורטונה אחת שעומדת על צמד דגים…
ומזל טוב (פשוטו כמשמעו) ליום הולדתך!
כשצ׳אק נוריס נכנס למים הוא לא נרטב… המים הופכים להיות צ׳אק נוריס.
דירר לעולם לא טועה… הטעות הופכת לידו להיות אלברכט דירר….
בקשר לתחריט…
לפעמים סיגר הוא רק סיגר…
ביד שמאל יש מושכות ורסנים של סוסים, כניגוד ליד ימין עם הגביע.
אלת המזל על כדור כדי לרמוז על חוסר היציבות שלה..
דירר קרא לתחריט נמזיס וזה לא ממש אלת המזל, אלא יש שם גם צד של נקמה…
מצד אחד המזל יכול להגיש את הגביע, אבל מצד שני המזל גם יכול לנקום בעזרת הרסנים.
העיירה למטה היא עיירה בצפון איטליה שאותה צייר בצבעי מים במסעו הראשון לשם…
חלילה חולי! מי אמר שדירר טועה? (אני אמרתי, עכשיו נזכרתי), שכנפיים גדולות הם שגיאה, אבל שכחתי את זה ברגע שגיליתי כמה התחריט עמום וחלומי (וזה אגב אופייני לדירר בכלל, העמלנות שלו איכשהו חוצה את גבול המציאות בלי משים, אני עוד באמצע המחשבה, המשך יבוא). וכך או אחרת, התחריט הזה טבול בתת מודע. מהשיער שלה שנקשר על ראשה כמו מטפחת ועד למושכות ולרסנים, כולל החוט הזה שעובר לה בין הרגליים. אפשר לחשוב שכל יום נתקלים במישהו עם צרור מושכות ורסנים בשומקום בלי סוסים. זה ממש כמו שמספרים חלום ואומרים "והיה לה משהו ביד… מין צרור רתמות ורסנים…" ומקמטים את המצח כדי להיזכר ולהבין.
שלא לדבר על העיירונת הקטנטנה. בכלל ובפרט. כשכתבתי על האיורים של תמי בצלאלי ל"הממלכה הקטנטנה" של אתגר קרת, מישהו הזכיר את ההתכתבות של תמי בצלאלי עם "הרונימוס בחדר העבודה" של דירר, ועכשיו אני חושבת שעוד תחריטים שלו, כולל זה, חלחלו לאיורים. https://maritbenisrael.wordpress.com/2017/05/15/kingdom/
בויקימדיה לפחות היא נקראת – Nemesis or Good Fortune – ולא רציתי לטבוע בפרטים לא מהותיים (לפוסט), אז לא נכנסתי לכל ההיסטוריות אבל במקור היא היתה גורל בכלל (אהרון שבתאי קורא לה אלת המקרה – המבורך והטרגי), ואחראית על הפוּרְיוֹת או בכל אופן מקושרת אליהן, מה שמסביר את הנמסיס וגם את שק השרצים של נבוט. עד שהיא הגיעה לאופיצי נשאר רק המזל, וזה מה שמשך אותי, החן, הקלות, העצלתיים.
א' אין זה פלא שבנך נעשה להטוטן, עם היחס המיוחד שיש לך לחפצים.
ב' אני מהרהר על מקומו של המזל ביהדות, הנושא מורכב וכאן לא המקום להאריך בזה, אבל הזכרת את עניין פתיחת הידים- היהודים מצפ' אפריקה נוהגים להרים ידיים פתוחות כשהם קוראים בברכת המזון ובתפילה את הפסוק מתהילים "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון"
אביב, כבר כשבני היה בן שלוש הוא היה מסתובב עם קלף של ג'וקר בטענה שזאת תעודת הזהות שלו…
יפה מה שכתבת על פתיחת הידיים. לא חשבתי שהיהדות מכוונת מזל. מעניין לשמוע עוד.
מרית קרובתי, אני חייב לומר שהדימוי של חתול תעלול תמיד מעלה לנגד עיניי את דמותו של אטלס הנושא את השמיים על כתפיו, כלומר — לשאת את השמים, זה דבר מורכב, רב-רבדי, רב-קולי, יש שם מערכות כוכבים וחורים שחורים, זה ממש לא כבר לא הדימוי הארסיטוטלי-פתלומאי של ספֵירות עשויות אֶתֶר שקוף, אלא מרחקים מבהילים, שאפילו הדמיון המרחיק ביותר אינו יכול לשאת.
לכך צריך (לטעמי) לא מלאך אלא חתול.
ואשר ל'מזל' (תגובה גם לאביב), הזהר קובע: 'הכל תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל …' הכוונה כאן כמובן אינה למזל עיוור, אקראי, מקרי, אלא שספירת 'כתר' המזוהה עם פעולת הרצון האלוהי מכונה גם 'מזל' וגם 'עין הרחמים' באופן שבאמצעותהּ נדון העולם בפעולת הרצון האלוהי להטייה דקה כלפי החסד והרחק מעט מן הדין, אחרת לא יכול היה העולם לעמוד. בפתיחת הידיים בברכת המזון (מה שציין אביב) יש הבעת הכרה ברצון האלוהי הזה שיש בו משום הטבת-עולם, וגם תקווה שמתוך הכרה בו הוא אכן ישרה בעולם.
שועיקי, זה מאד הרפתקני שלא לומר פזיז להפקיד את העולם בידי חתול… מוטב למצוא איש קרקס יותר אחראי. ובאשר למזל, חשדתי שהיהדות לא תשאיר מקום למקריות, לחסד שאין שום מוסר השכל מלפניו, מאחוריו ומשני צדדיו. ודווקא לצעצוע הזה אני זקוקה…
כן, זו אחת הבעיות הגדולות של המחשבה היהודית. מצד, ידברו איתך על בחירה חופשית; מצד, הרוח-הדומיננטיות היא ליחס לאלוהות אומניפוטנטיות מוחלטת והשגחה גם על הפרטים הקטנים ביותר, כך שבעצם, וזה עולה היטב בהגות החרדית, הבחירה היחידה היא האם לקיים מצוות (ולעשות רצון האל) או לא לקיים מצוות (ולא לעשות רצונו). כמובן שאיני שם. התפיסה של הזהר יפה כפרספקטיבה אחת מני רבות על הקיום, כשהופכים אותה לתאולוגיה שאסור לחרוג ממנה, זה הופך בעיה גדולה.
תודה על הפוסט, מרית. ואני רק שאלה:
Goddess Fortuna on a Ball; work in the National Archaeological Museum in Naples, 1900 ca.
http://www.alinariarchives.it/en/search
הקישור לא עובד אז הנה אחר, יותר מוצלח, מתוך 1922 The renaissance of the Greek ideal:
https://archive.org/stream/renaissanceofgre00wattiala#page/n138/mode/1up
היא לגמרי מקסימה הפורטונה הזאת, בפוזה של חנה'לה ושמלת השבת (על כדור).
אבל מה השאלה בעצם?
בתוך הדיון העשיר, זה היה לומר – תראו מה מצאתי (ולא ידעתם).
אין שאלה (: אבל השמלה של חנה׳לה, שהבאת – זה מה שחיפשתי (ולא ידעתי..). תודה
🙂 מציאה נהדרת. תודה!
ואני רק הערה 😉 אשת המזל לא עומדת על הכדור, היא מסובבת אותו ברגליה ("איך שגלגל מסתובב לו……" 🙂 )
עוד מחשבונת שהציקה לי.
הכדור. מהו הכדור? האם הכדור הוא העולם שעליו היא שולטת? שאותו היא מסובבת? שעמו היא מתמודדת, נאלצת להתאזן עליו מחוסר ברירה?
דיברת על סממני השלטון שנופלים מסביבה והיא אדישה להם- אך אלו הסממנים הקטנים, הפוליטיים, האנושיים וברי החלוף, והנה היא עומדת על היקום כולו! (מתנצלת על שאין לי כח לפנק את הקוראים בקישור לדימויים בהם הכדור הוא הקוסמוס, כפי שהייתי צריכה לעשות). והיכן היא עומדת? היכן צף כל היקום ולאן נופלת הזיבורית? ומי הצופה בה ומהיכן? באיזה מימד ובאיזה סוג של זמן? התמונה הזו- או נכון יותר הנוסחה הזו- מסתורית יותר ככל שאני מתעמקת בה. במידה מסויימת היא האנשה של האמירה "לעג לרש"- כאשר אנחנו, בני התמותה הפשוטים, הרודפים אחר מבטחי החיים, הם הרש. במידה אחרת היא יכולה להיות גם האנשה של הנשמה בת האלמוות, אשר על פניה הנצחיים חולפים נצחונות והפסדים ברי חלוף. דמותה המשחקית (הגם שלפעמים המשחק אכזרי מאד) היא כמו אותו חיוך-יודע-כל של הבודהה.
תודה שוב
יעל
פחי נפש, אתה חושב? (נו, ברור שכן, זה הספק שלי שהתפתל לסימן שאלה)
יעל, איזה תוספות יפות ומעוררות מחשבה.
לי היא לא נראית לועגת, אם כבר היא מזכירה לי את רמדיוס היפה ממאה שנים של בדידות, הקנה מידה והמניעים שלה עלומים או לא קיימים, אנחנו ממציאים אותם…
ולשאלת – המיקום, הראשונה אמנם מצוירת בשומקום אבל הכדור של האחרות הוא דווקא בתוך העולם, ויש גם תמונות שבהן היא בים, עומדת על דגים חיים – עוד אתגר קרקסי.