החיים שלי (או של אחרים)

מדור השרביט החם מציע לנו לכתוב את המתכון המועדף עלינו.

כמובן שאין דבר כזה… כלומר יש הרבה מתכונים שאני אוהב והרבה שאני מבשל, אין אחד המועדף עליי באופן מובהק יותר מהאחרים.

בילדותי אהבתי לעזור לאמא במטבח. אהבתי גם את שיעורי "כלכלת בית" בהם למדתי להכין כל מיני מאכלים. ממש חבל לי שכיום אין שיעורים כאלה בבתי הספר.

אחר כך הייתה תקופה בה לא ממש בישלתי. לכל היותר הכנתי כל מיני תבשילים מהירים קנויים.

קצת אחרי שהשתחררתי מהצבא התחלתי גם לבשל. כשגרנו בארצות הברית בשנים 1997-1999 בישלתי יותר וכשחזרנו לארץ אפילו יותר. בזמן שגרנו בארצות הברית התאהבתי בבישול הודי והרבה מהבישולים שלי היו בהשראת המטבח ההודי (אם כי לרוב בחריפות מופחתת משמעותית יחסית למקור).

כבר הרבה שנים שאני הבשלן העיקרי בבית (פרט כמובן למנות בשריות אותן אני לא מוכן לבשל…)

ב-2014 פתחתי אפילו בלוג מתכונים בתפוז ז"ל. רוב המתכונים שפרסמתי היו וריאציות שלי על מתכונים מספרים או מהרשת אבל לפחות אחד היה תבשיל שהמצאתי לגמרי בעצמי ולא היה מבוסס על שום מתכון שאני מכיר. עד היום אני מכין אותו מפעם לפעם  שני הילדים שלי אוהבים אותו (עננת פחות…)

המתכון הוא – בטטה עם אפונה וחומוס בסגנון הודי:

המצרכים הדרושים:

אופן ההכנה:

1. קוצצים את הבצל ושן השום
2. מקלפים את הבטטה וחותכים לקוביות קטנות (בערך בגודל של האפונים)
3. מחממים את שמן הזית בסיר על אש גבוהה. כשהוא חם מוסיפים את זרעי הכמון השלמים ומערבבים כמה שניות
4. מוסיפים את הבצל והשום ומטגנים תוך ערבוב על אש גבוהה עד שהבצל משחים
5. לאחר שהבצל משחים מוסיפים את קוביות הבטטה לסיר וממשיכים לטגן תוך ערבוב עוד 2-3 דקות
6. מוסיפים לסיר את האפונה, החומוס והתבלינים וממשיכים לטגן תוך ערבוב עוד 2-3 דקות (אין צורך להפשיר את האפונה והחומוס)
7. מנמיכים את האש, סוגרים את הסיר ומבשלים עד שהאפונה, החומוס והבטטה חמים ורכים – כעשר דקות עד רבע שעה. מערבבים מדי פעם
8. אם התבשיל יבש מדי מוסיפים קצת מים בזמן הבישול

בתיאבון!

והרשומה המומלצת היא – האם לאף של גוגול יש אף?  – בבלוג של דני קרמן

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובים בבני ברק ומתכננים כיצד יגיעו להילולת רבי שמעון בר יוחאי עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם שצה"ל הכריז על הר מירון כשטח צבאי סגור וההילולה מבוטלת.

אמר רבי עקיבא: "נער הייתי וגם זקנתי ומעולם לא פספסתי אף הילולה בהר מירון!"

הנהנו כל הרבנים בהסכמה ורבי אלעזר הוסיף מיד: "הרי אני כבן שבעים שנה ומאז גיל שלוש לא פספסתי אף הילולה של רבי שמעון בר יוחאי זי"ע אמן, אבל השנה כנראה נצטרך באמת לוותר עליה"

שאל רבי אליעזר: "אבל למה? מה שונה שנה זאת משנים עברו?"

הסתכלו עליו כל הרבנים כתרנגול בבני אדם ורבי ששון אמר: "אתה לא שומע חדשות רבי אליעזר? אתה לא יודע כי כל אזור הצפון פונה מיושביו ואויבנו המסוכנים  ימ"ש יורים לכיוון הר מירון הקדוש טילים, פצצות ואפילו מטוסים קטנים?"

ענה לו רבי אליעזר: "ודאי שאני יודע כל זאת (אולי חוץ מהמטוסים הקטנים). הלא בתוך עמי אני יושב. אבל ברור לכולם כי ביום הקדוש של ההילולה הקדושה של רבי שמעון בר יוחאי הקדוש לא יכול לקרות כלום למי שעולה להר הקדוש כי אם אויבנו (המאוד לא קדושים) ינסו לירות ביום קדוש זה רבי שמעון הקדוש בר יוחאי הקדוש בכבודו ובעצמו יעצור אותם!"

נכלמו כל הרבנים מכיוון שלא הפגינו אמונה חזקה כמו אמונתו של רבי אליעזר הקדוש והשפילו עיניהם אל כוסות התה שבידיהם. לאחר כמה דקות שאל רבי שמחה בהיסוס: "אבל מה עם מחללי השבת?"

שאל רבי יוסף בעל הנס: "מה עניין מחללי שבת לכאן? ברור שרבי שמעון בר יוחאי לא יגן על מחללי השבת, אבל אין זה נוגע אלינו כי אנחנו צאן קדושים!"
אמר רבי שמחה: "ברור שאנחנו ונשותינו ובנינו ובנותינו קדושים. אבל אולי חלילה תוסח דעתו של הקדוש רבי שמעון בר יוחאי בגלל צערו וכעסו על מחללי השבת ולרגע הוא לא ישים לב וטיל קטן אחד יחמוק מתחת לכיפת הברזל שלו ?"

הנהנו הרבנים בהבנה ורבי שמעון בעלה של רינה הוסיף: "אשתי רינה אומרת שלפעמים דעתם של הקדושים מוסחת בגלל החוטאים בעם והם כושלים בהגנה על הקדושים"

אמר רבי יהושע: "רגע אחד!  אני כבר מבולבל! הקדושים מגנים על עצמם או עלינו?"

צחק רבי בוריס ואמר: "ברור שהקדושים מגנים עלינו אבל גם ברור שאנחנו קדושים וכך יוצא שהקדושים של מעלה מגנים עלינו הקדושים של מטה!"

אמר רבי עקיבא: "ברור שהקדושים קדושים הם, גם אלה של מעלה וגם אלה של מטה, אבל יש טעם בדבריו של רבי שמחה ועלה בדעתי כי הקדוש רבי שמעון בר יוחאי הקדוש עלול לסבול מעוד הסחות דעת כמו למשל משכבי זכר, אכילת שרצים וכמובן שימוש בטלפונים לא כשרים".

הסכים איתו רבי אלעזר ואמר: "אכן לצערנו יש חוטאים רבים בעם ובגללם איננו יכולים להיות בטוחים אפילו ביום הקדוש ביותר של ל"ג בעומר!"

נאנח רבי אליעזר ואמר: "פני הדור כפני הכלב. חבל כל כך שאין ביכולתנו להיפטר מכל החוטאים במחי יד"
אמר לו רבי ששון בבהלה: "זכור מי קורא בבלוג שלנו!"

הסכימו הרבנים עם רבי ששון ורבי שמחה מיהר לתקן: "גם חוטאים גדולים יהודים הם! לכולם שמורה היכולת לחזור בתשובה שלמה ועד שיחזרו בתשובה הם יכולים להמשיך לשרת בצבא ולשלם מיסים ואנחנו נמשיך להתפלל עבורם"

אמר יוסף בעל הנס: "אכן זאת דרכו של עולם. החוטאים חוטאים ואנחנו מתפללים"

הזילו דמעה כל הרבנים ועברו לדון בשאלה כיצד יתהוללו ביום החופשי שנפל בחלקם כעת כשהם פטורים מלנסוע להילולה במירון.

מוסר השכל:  אם היו שומרים ישראל שתי שבתות, לא היה תירוץ ראוי לכל הדברים הרעים

שבת שלום וחדשות טובות סוף סוף

והרשומה המומלצת היא – אשה רכבת וכובע – בבלוג של chic

מדור השרביט החם שואל אותנו האם ההמנון שלנו – "התקווה" – עדיין מתאים למדינה.

ב-2012 כתבתי בבלוג (שהיה אז בתפוז) רשומה על שאלה זאת ממש ואז הייתי באופן חד משמעית בעד החלפת ההמנון.
הבעיות העיקריות שלי עם המילים של ההמנון היו:

1. "נפש יהודי" – אמנם המדינה שלנו היא "מדינת היהודים" והרוב בה יהודי, אבל יש מיעוט לא קטן לא יהודי. הפריעה לי לדוגמא השאלה מה חושבים דרוזים ציוניים שמשרתים בצבא על הצירוף הזה כבר בפתיחת ההמנון.
   
   
2.  "ולפאתי מזרח קדימה, עין לציון צופיה"  – זאת בעיה גאוגרפית פשוטה. ההמנון נכתב במקור ע"י יהודי אירופאי שמבחינתו ירושלים וארץ ישראל היו במזרח. כיום רוב האנשים השרים את ההמנון נמצאים פיזית בארץ ישראל והיא בהחלט לא מזרחית להם.
   
   
3. "התקווה בת שנות אלפיים" – פה מדובר בבעיה היסטורית. מה בעצם קרה לפני אלפיים שנה? בשנת 70 לספירה נחרב בית המקדש השני ופסק השלטון היהודי העצמאי בארץ- עד ל-1948. (אם נתעלם מהזמן הקצר בו בר-כוכבא שלט בארץ בין השנים 132-136).
   מעבר לזה שעברו "רק" 1954 שנה מאז (וכשנפתלי הרץ אימבר כתב את "התקווה" היה מדובר ב-1808 שנים) הרי שחורבן בית המקדש לא היה הסוף לישוב היהודי בארץ. האמת ההיסטורית היא שיהודים ישבו בארץ ברציפות כל השנים. אמנם מספרם הלך והתדלדל (באופן יחסי לאוכלוסיית הארץ הלא-יהודית) אבל תמיד היינו כאן.

לדעתי מיתוס "אלפיים השנה" רק מחליש את זכותנו על הארץ הזאת שמעולם לא נשכחה ולא נעזבה לחלוטין ע"י היהודים.

שלוש הבעיות האלה עדיין תקפות לדעתי.

אבל ב-2012 כתבתי על עוד בעיה בהמנון – "להיות עם חופשי בארצנו" – כתבתי אז כי כבר הרבה זמן אנחנו עם חופשי בארצנו.  כיום, אחרי אירועי 7.10 ואחרי "המהפכה המשפטית"  אני פחות חושב שאנחנו כאלה. בארצנו – כן. חופשיים? לא לגמרי.

האירועים של השנה וחצי האחרונות  חיזקו אצלי את הקשר הרגשי להמנון ובעיקר לשורה "להיות עם חופשי בארצנו".

לסיכום, אני לא חושב שצריך להחליף את ההמנון, אלא רק לעדכן אותו קצת  בשלוש הנקודות שציינתי למעלה.
ההצעה שלי היא כזאת:

כל עוד בלבב פנימה
נפש ישראלי הומיה
ובארצנו ומחוצה לה
עין לציון צופיה

עוד לא אבדה תקוותנו
התקווה שנים רבות לה
להיות עם חופשי בארצנו
ארץ ציון וירושלים

ב-2012 כתבתי שאין סיכוי שההמנון יעודכן או יוחלף כי כל מי שיציע דבר כזה יותקף מיד כאנטי ציוני, כשוחט פרות קדושות ואולי גם חלילה כ"אוהב ערבים".
אני עדיין חושב ככה.

והרשומה המומלצת היא – סן פרנסיסקו – סיפור קטן על חנות צילום – בבלוג של Adiad

פעם אחת, לפני לא הרבה שנים, באזור ממש לא רחוק מפה, הייתה מדינה דמוקרטית אחת.
המדינה אמנם הייתה קטנה יחסית אבל תושביה היו בין האנשים המאושרים בעולם וזאת מכיוון שלמדינה הזאת לא היו צרות כלל וכלל.
חוץ אולי מיוקר המחיה. אבל מי לא סובל מזה? כמו ההתחממות הגלובלית, שממנה סבלה גם המדינה הזאת, יוקר המחיה הוא כוח עליון ואין ממש מה לעשות נגדו.

אז התושבים היו מאושרים. כלום לא הפריע להם פרט ליוקר המחיה, התחממות הגלובלית, חוסר הביטחון, חוסר השוויון ועוד כמה בעיות קטנות שממש לא כדאי להזכיר.

כמו בכל מדינה דמוקרטית, התקיימו במדינה זאת בחירות דמוקרטיות כל ארבע שנים בערך.

אבל במדינה הזאת היה משהו (או מישהו) שלא היה בכל מדינה דמוקרטית בעולם: במדינה הזאת חי גם מלך.
לכאורה יש פה סתירה – איך יכול להיות מלך במדינה דמוקרטית? מסתבר שיכול להיות. בהרבה מונרכיות מודרניות יש דמוקרטיה ובהרבה דמוקרטיות מודרניות יש מלך או מלכה. לדוגמא, בריטניה היא בבירור דמוקרטיה ויש בה מלך.

אבל המלך במדינה עליה אנחנו מדברים היה מלך מיוחד: מלך שנבחר בבחירות דמוקרטיות. בערך חצי העם ידע כי יש מלך ודאג להצביע עבורו או עבור מפלגות שתמכו בו כדי שהמלך יזכה לכהן כראש הממשלה לפי רצון העם והאלוהים (כלומר המלך).
בדרך כלל זה עבד לא רע וחצי העם הספיק להמלכה, אבל בשלב מסוים התחילו צרות שגרמו לכך שתוצאות הבחירות לא הספיקו כדי להמליך את המלך. מיד נמצא הפתרון: בחירות חדשות!

אבל אחרי כמה סבבי בחירות הצליחה בדרך לא דרך לקום ממשלה שלא בראשות (או ברשות) המלך. מעשה הנבזות הזה גרם לתומכי המלך להרגיש נבגדים ומרומים והם עשו כל שביכולתם להפיל את הממשלה ולהביא לבחירות חדשות. למרבה המזל (או בעזרת השם) הממשלה הנבזית ישבה על כרעי תרנגולת ונפלה אחרי כשנה בשלטון. בבחירות הבאות המלך חזר למקומו הראוי והארץ שקטה במשך כמה שבועות.

למרבה הצער השקט היה קצר מועד. מסתבר שחלק מהעם לא הבין דמוקרטיה מהי. אנשים לא ידעו שדמוקרטיה פירושה "שלטון הרוב" ומי שזוכה בבחירות דמוקרטיות יכול לדרוס ללא מגבלות את מי שלא תומך בו. נמצאו אפילו אנשים שקראו לבחירות חדשות! איזה חוצפה…

ואז קרה אסון גדול: פרצה מלחמה קשה שפגעה ברבים מתושבי הארץ. למרבה המזל המלך שהיה גם ראש ממשלה היה גם "מר ביטחון" והוא דאג לכך שהמלחמה תימשך (ותימשך ותימשך) בהצלחה רבה וכל הזמן המדינה תהיה "פסע מהניצחון". לרבים היה ברור שהניצחון המוחלט היה מושג כבר אילולא מתנגדי המלך בארץ ובעולם.
ולמרות שהמדינה הייתה פסע מהניצחון, למרות שאסור להחליף את השלטון בזמן המלחמה (חוץ מאת שר החוץ ואולי את שר הביטחון) ולמרות שהמלך נבחר בבחירות דמוקרטיות, שוב עלו קריאות רבות במדינה להקדמת הבחירות.

תומכי המלך ראו בקריאות אלה בגידה חמורה אבל לאחר שבועות רבים של הפגנות ומחאות המלך החליט בצעד חסר תקדים כי הבחירות אכן יוקדמו. הוא אף קבע את התאריך לבחירות הבאות: בשש אחרי המלחמה.

מוסר השכל:  יש לי הרגשה מוזרה שיש במדינה אנשים שלא רוצים שהמלחמה תסתיים

שבת שלום וחדשות טובות סוף סוף

והרשומה המומלצת היא  – פוסט יום העצמאות תשפ"ד – בבלוג של קהילת פרפרים

מדור השרביט החם שואל אותנו "איזה שורה משיר תהיה תמיד חרוטה בראש שלכם?"

הוא גם מאפשר לבחור כמה שורות מכמה שירים למרבה המזל…

אז אתחיל משורה שהייתה הרבה שנים חלק מהחתימה שלי בעידן תפוז – מתוך השיר  it’s saturday night  של הצמד The Proclaimers:

" I think I'm alright I know I'm all wrong"

אני מניח שהשורה הזאת מבטאת את חוסר הביטחון המובנה שלי, את המחשבה שלמרות שאני מאמין שאני צודק, אולי אני טועה.

עננת הזכירה לי שהרבה שנים נהגתי לצטט את השורה הזאת, למרות שלא חשבתי עליה כשחשבתי על הרשומה. לעומת זאת חשבתי על שורה מדכאת אחרת מתוך שיר של דיוויד בואי באותו שם –

Always crashing in the same car""

שורה שמבטאת את התחושה שבמהלך השנים אני חוזר על אותן טעויות.

אבל לא כל הציטוטים שלי הם דיכאוניים. יש גם אחרים, כמו למשל השורות מעוררות התקווה לטעמי מתוך השיר This is the sea של להקת The Waterboys –

"Now I hear there's a train
It's coming on down the line
It's yours if you hurry
You've got still enough time
And you don't need no ticket
And you don't pay no fee
No you don't need no ticket
You don't pay no fee
Because that was the river
And this is the sea!"

קצת ארוך, אבל אני חושב שהמסר ברור.

התקופה האחרונה כמובן העלתה עוד שירים, כמו למשל שירו של מתי כספי (למעשה תרגום של אהוד מנור לשיר של שיקו בוארקי)  – הו מה יהיה –

"הוי מה יהיה מה יהיה
תגידי מה יהיה כאן איתי ואיתך
ניסיתי לחפש את כל מה שהובטח
אך לא קרה לי נס זה סיפור לא מוצלח"

ולסיום עוד שורה משיר שעד השנה האחרונה לא ממש התחברתי אליו, אבל בשנה האחרונה הבנתי כמה הוא נכון –  אין לי ארץ אחרת שנכתב גם הוא ע"י אהוד מנור, הולחן ע"י קורין אלאל וידוע בעיקר בביצוע של גלי עטרי:

"אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת"

וגם ההמשך –

"לא אשתוק, כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר לה,
אזכיר לה,
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה"

נקווה שהאדמה שלנו תפסיק לבעור מתישהו.

והרשומה המומלצת באותו נושא – פוסט שבת – שורה משיר – בבלוג של קנקן

הקדמה ואזהרה: שבעה חודשים וקצת עברו מאז שכתבתי לאחרונה "סיפור לשבת". הסיפור האחרון פורסם ב– 5.10.23. כמו כולם לא היה לי מושג שיומיים אחר כך כל העולם שלנו יקרוס ובמשך תקופה ארוכה מאוד לא אהיה מסוגל לכתוב סיפורים. מכיוון שהבנתי שלמרות שאנחנו "פסע מן הניצחון" לניצחון לא נגיע והעולם לא יחזור להיות מה שהיה, החלטתי בלב חצוי לחזור לכתוב אותם סיפורים (בערך). מי שחושב שזה לא ראוי או עלול להיפגע מהציניות שלי יכול לוותר על הקריאה. אני לא איעלב.

אודי (שם  בדוי) נהג תמיד לחגוג את יום העצמאות כהלכתו: בערב החג הוא יצא לבמות הבידור, צפה בזיקוקים ובמופעים, ריסס ורוסס בספריי קצף וזלל ממאכלי ערב החג – פיצות, צמר גפן מתוק וארטיקים.
ביום החג עצמו הוא קם מאוחר, ארז את המשפחה ואת האוכל ונסע לפיקניק ביער, בגן הציבורי או בצומת הקרובים לביתו.
עד השקיעה הוא אכל, שתה ונפנף ולעת ערב חזר לביתו עייף ושבע.

אבל השנה, לקראת יום העצמאות ה–76 למדינת ישראל, אודי לא באמת ידע מה לעשות. למרבה מזלו הוא ומשפחתו הקרובה לא נפגעו ישירות מהמלחמה אבל מצב הרוח היה בהחלט שפוף. אחרי שבעה חודשים שבמהלכם הוא נע בין תקווה לייאוש הוא התחיל להתקבע על הייאוש.

והנה יום העצמאות בפתח. איך אפשר לחגוג? ואיך אפשר לא לחגוג?  מצד אחד כל החטופים, ההרוגים, המפונים, הפצועים, החיילים… מצד שני ישראל עדיין מדינה עצמאית והיא עדיין מחזיקה מעמד אחרי 76 שנים – זהו ללא ספק נס ואולי דווקא השנה נס גדול עוד יותר.
(במאמר מוסגר אוסיף שיש לא מעט הסברים לנס הזה: ישראל כמובן קיימת בזכות ולא בחסד. בזכות כל לומדי התורה שמוכנים לוותר על עבודה ושירות בצבא למען קיומה של המדינה, בזכות אחד האנשים החכמים ביותר בעולם שעמד בראש המדינה מזה שנים ארוכות ואם מישהו היה רק רומז לו שייתכנו בעיות כלשהן הוא היה פותר אותן מיד, בזכות השר לביטחון לאומי שבהצהרותיו, אזהרותיו וצעקותיו מנע את חורבן המדינה ולא נשכח את הזמר הטוב ביותר בישראל שתרם רבות למדינה ובלעדיו היא הייתה קורסת, אך בכל זאת מסיבות מסתוריות הוא לא זכה להדליק משואה. יסלחו לי כל שאר מחוללי הנס שמפאת קוצר היריעה לא מוזכרים פה).

אחרי לבטים רבים החליט אודי כי השנה בערב החג הוא לא ייצא לבמות הבידור. זה לא זמן לשמוח ולחגוג. סייעה להחלטה העובדה שראש העיר (הקמצן) החליט שהשנה לא יהיו זיקוקים ולא יגיעו אמנים ידועי שם אלא רק אמנים מקומיים (שככל הנראה יופיעו בהתנדבות).

אבל מה לגבי החג עצמו? מצד אחד אודי באמת לא היה במצב רוח לחגוג ולשמוח. מצד שני זהו יום חופש, מזג האוויר צפוי להיות נאה ויהיה ממש חבל לשבת סתם כך בבית כל היום. אודי שקל לנסוע לאתרי מורשת הקרב החדשים בדרום, אבל חשש מכך שהוא ייקלע לקרב של ממש (בימים האחרונים חודשו השיגורים לעוטף עזה) וגם חשש עוד יותר מהפקקים בדרך.
בסופו של דבר החליט אודי כי החיים נמשכים, המדינה עדיין עצמאית ובסופרמרקטים יש הרבה מבצעים על בשר ואלכוהול. לכן, בלב חצוי הוא קנה הרבה בשר (כולל לבבות חצויים) ותכנן לצאת לפיקניק יום העצמאות המסורתי, אולי אפילו יותר מוקדם מהרגיל (בגלל שהוא לא יבלה בבמות הבידור עד מאוחר).

אבל בכל זאת, אודי לא היה שלם עם כך שהוא יחגוג את יום העצמאות כמו כל שנה ולכן החליט באופן סמלי והולם לשרוף את הבשר יותר מהרגיל לאות הזדהות עם כל הסובלים.

מוסר השכל:  גם אני לא יודע איך אפשר לחגוג

שבת שלום וחדשות טובות סוף סוף

והרשומה המומלצת היא  – ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ד –  בבלוג של עננת

מדור השרביט החם שואל על לימוד שפות – כמה שפות אנחנו מדברים? האם אנחנו לומדים או שלמדנו שפות חדשות? האם יש לנו המלצות על אפליקציות או אתרים ללימוד שפות?

נולדתי בבית דובר עברית. ההורים שלי ידעו גם אנגלית ויידיש, אבל דיברו אתנו הילדים רק בעברית.
כמו הרבה מהילדים בארץ, בבית הספר למדתי אנגלית החל מכיתה ד'. בהתחלה הייתי מממש גרוע בכך (אני מאשים את המורה… היא לימדה ע"י שינון ולי זה לא התאים) אבל בשלב מסוים קיבלתי עזרה מאבא שלי (שבצעירותו גר כמה שנים בארה"ב ולכן הייתה לו אנגלית טובה מאוד) והתחלתי להצטיין במקצוע.

בכיתות ז'-ח' למדתי ערבית. זה היה לתקופה קצרה מדי ובמהלך השנים שכחתי את רוב מה שלמדתי לצערי.

בגיל 30 עברתי לגור בארה"ב. חשבתי שהאנגלית שלי טובה, אבל בהתחלה די גמגמתי להפתעתי. תוך כמה שבועות האנגלית שלי השתפרה פלאים (אבל לא המבטא הנוראי שאני לא מצליח להיפטר ממנו). גם אחרי שחזרנו מארה"ב עבדתי במשך הרבה שנים עם לקוחות ועמיתים מהרבה ארצות בעולם איתם דיברתי והתכתבתי באנגלית.  בנוסף לכך שמדי פעם אני קורא ספרים באנגלית ורואה תכניות וסרטים בהם מדברים אנגלית (אבל עם תרגום…) אני מקווה שהצלחתי לשמור על רמה טובה של האנגלית שלי, אבל כבר כמעט 8 שנים שאני עובד בחברה בה מדברים ומתכתבים רק בעברית ויש לי חששות…

במהלך השנים גם צברתי ידע בסיסי מאוד בכמה שפות נוספות. לאחר גל העלייה הגדול מברה"מ לשעבר למדתי כמה מילים בסיסיות ברוסית. בביקורים שלי בארצות שונות בעולם למדתי מילים בסיסיות דומות (בוקר טוב, ערב טוב, תודה, בבקשה וכדומה) בשפות נוספות כמו יוונית, צרפתית, גרמנית, איטלקית ואפילו קוריאנית.

לפני כמה שנים הגעתי למסקנה שזה בעייתי שאני לא יודע ערבית. אני פוגש לא מעט ערבים בחיי היום יום. הם מדברים לרוב עברית טובה, אבל הידע שלי בערבית כולל רק כמה מילים בודדות. החלטתי שאני צריך ללמוד ערבית ברצינות. הילדים המליצו לי על אפליקציה ללימוד שפות בשם duolingo . התחלתי ללמוד באמצעותה ערבית והייתי די מרוצה בהתחלה. החיסרון היחיד לטעמי בהתחלה היה שזה לימוד ערבית באנגלית. אבל להפתעתי ולאכזבתי הקורס נגמר מאוד מהר אחרי שלמדתי לא הרבה מילים.

הדגש העיקרי בקורס הזה היה על לימוד קריאת ערבית ובכך השתפרתי מאוד, אבל אוצר המילים שקיבלתי מהאפליקציה היה קטן מאוד. ניסיתי ללמוד באמצעות אתר מדרסה (היום יש גם אפליקציה) אבל איכשהו לא הצלחתי להתמיד איתם. הבעיה העיקרית שהייתה לי איתם היא שמאוד קשה לחזור על שיעורים.  אני עדיין משתעשע ברעיון לחזור ללמוד ערבית באמצעות – אולי פעם גם אגיע לזה.

בינתיים, מכיוון שכבר התרגלתי לדואולינגו החלטתי ללמוד (או להשתעשע בלימוד) שפה נוספת דרך האפליקציה. התחלתי עם גרמנית אבל קיבלתי תגובות בסביבתי שגרמו לי להפסיק. עברתי לאיטלקית ולמדתי די ברצינות כמה עשרות שיעורים אבל בשלב מסוים הגעתי למסקנה שאני כבר לא ממש מבין מה הם רוצים ממני. קצת נעזרתי באיטלקית שלמדתי שם בביקור שלנו באיטליה באפריל שעבר אבל לא ממש ידעתי איטלקית.

יום אחד, כשביקרתי אצל אבא שלי והוא אמר לי משהו ביידיש (השפה עליה הוא גדל כילד) החלטתי שכבר הגעתי לגיל בו אני יכול להתחיל ללמוד יידיש. התחלתי קורס יידיש באפליקציית דואולינגו ואני עדיין מתמיד בו. היידיש שלי השתפרה מאוד אבל אני לא יודע כמה אני יכול באמת לדבר בשפה זאת. אין לי ממש הזדמנויות לכך… ביום שישי האחרון ביקרתי בגן החיות התנ"כי בירושלים והוא היה מלא משפחות חרדיות שחלקן דיברו ביניהן ביידיש – פעם ראשונה ששמעתי אנשים מדברים ביניהם יידיש מזה זמן רב…

לצערי לא את הכל הבנתי. אולי בפעם הבאה.

זיי געזונט!

והרשומה המומלצת באותו נושא – למדור השרביט החם – שפות זרות – בבלוג של empiarti

זהו בעצם הכל
יותר מזה אני לא יכול
הממשלה לא עונה
ולא נשאר לי מה לשאול
הלא השקר שקוף
והאמת כל כך נוראה 
ועוד מעט אני אהיה
הילד שצועק על המלך והמלכה

מישהו אחר
יכול אולי להאמין לשקרים
אל תבקשו ממני
אל תבקשו ממני להתעלם

זהו בעצם הכל
יותר מזה אני לא יכול
ושוב אני להפגין הולך
ומקווה שהממשלה תיפול
אבל אפילו ים של דמעות
לא יעצור את ממשלת הזדון
אז להם לא אאחל להתראות
אני רק רוצה לומר שלום
(תרתי משמע…)

מישהו אחר יעשה זאת טוב יותר
אני מאוד מקווה ומייחל
שהממשלה הזאת לא תישאר

אולי זה הכל באופן כללי
בעיקר בגלל המלחמה
אבל גם המחירים והמהפכה המשפטית
אי גיוס החרדים
ומינוי מקורבים
והרשימה עוד ארוכה
אבל זהו בעצם הכל

מישהו אחר יעשה זאת טוב יותר
אני מאוד מקווה ומייחל
שהממשלה הזאת לא תישאר

זהו בעצם הכל

מוסר השכל:  עדיין לא יודע מה יהיה, אבל מתחיל לחשוב על לחזור לסיפורים

שבת שלום וסוף שבוע רגוע!

תודה ליעקב גלעד שכתב את המילים לשיר המקורי, ליהודה פוליקר שהלחין ולבנזין שביצעו

והרשומה המומלצת היא – זימון תולעים, כמו בחולית – בבלוג תיבת נעם

מדור השרביט החם מעלה את השאלה שבכותרת אבל מתוכן המדור די ברור שהעורך חושב שהתשובה חיובית – "אבל למעשה אין מלחמה, כלומר אולי יש ,אבל למעשה מחזיקה יחידה אחת של צה"ל את ציר נצרים המפריד בין דרום הרצועה לצפונה ושם הוא עושה פעולות שיטור והגנה על יחידה שעושה ביצורים ותחזוקה."

המדור מזמין אותנו לכתוב על המצב המוזר הזה.

אישית לא הייתי מגדיר את המצב הנוכחי שלנו כ-"מוזר". אני יכול לחשוב על מילים יותר מתאימות לתאר אותו – הזוי, עצוב, מדכא, טרגי, לא-יאומן…

לפני כמה שבועות ראיתי כותרת לפיה בכיר כלשהו לשעבר במערכת הביטחון  (באמת לא זוכר מי) טוען שאין באמת מלחמה. לרגע חשבתי שהוא מדבר שטויות ואז התחלתי לתהות מהי בעצם ההגדרה של מלחמה ומה ההבדל בינה לבין "מבצע" שכל כך הרבה מהם היו לנו בשנים האחרונות.

אני מניח שהמצב הצבאי שלנו הוא איפשהו בין "מלחמה" לבין "מבצע". אין ספק שיש לחימה בדרום ובצפון אבל אני לא חושב שהעוצמה שלה מצדיקה את השם "מלחמה".

הבעיה היא שלממשלה שלנו אין אינטרס לעצור את "המלחמה" הזאת או להודות בסיומה. הרי היעדים המפורסמים שלה (מיטוט החמאס והחזרת החטופים) לא הושגו ובקצב הנוכחי גם לא יושגו. לראש הממשלה שלנו נוח לדבר על כך שאנחנו "פסע מן הניצחון" ולהסביר למה אנחנו עדיין לא מנצחים (בגלל האמריקאים ובגלל השמאלנים בעיקר).

אם המלחמה תיגמר רשמית ללא השגת היעדים הליכוד עלול חלילה לאבד עוד כמה מנדטים והדרישה להקדמת הבחירות אפילו תגבר.

אז בינתיים אנחנו במלחמה עד שיימצא התירוץ המנצח (יש כעת הרבה דיבורים על כך שמדובר בעסקה עם ערב הסעודית).

אני לא מומחה לצבא, למלחמות או לפוליטיקה. אני סתם אזרח מודאג – ואפילו מודאג מאוד. אני מודאג ממצב החטופים, ממצב האזרחים המפונים שאין להם מושג מתי יוכלו לחזור לבתיהם, מהמצב בצפון שיכול להידרדר למלחמה אמתית כל רגע, ממצב החיילים המסכנים את חייהם ולא תמיד ברור לשם מה ואני מודאג מכך שהממשלה ממשיכה לעסוק בעיקר בהישרדותה ובהטבות עבור בוחריה.

ממשיך לקוות לטוב וממשיך לא להיות אופטימי.

והרשומה המומלצת בנושא קשור – עסקת המאה הגרעינית? – בבלוג עמדת תצפית

אנוכי הוא
אנוכי הוא  
הלואי ויעזוב אותנו בקרוב
במהרה במהרה בימינו בקרוב
אל תישאר אל תישאר
עזוב אותנו בקרוב

בורח מאחריות הוא
גזען הוא
דמגוג הוא
הלואי ויעזוב אותנו בקרוב
במהרה במהרה בימינו בקרוב
אל תישאר אל תישאר
עזוב אותנו בקרוב

הרסן הוא
ותיק מדי הוא
זחוח  הוא
הלואי ויעזוב אותנו בקרוב
במהרה במהרה בימינו בקרוב
אל תישאר אל תישאר
עזוב אותנו בקרוב

חובר לקיצונים הוא
טוב לחמאס הוא
יהיר מאוד הוא
הלואי ויעזוב אותנו בקרוב
במהרה במהרה בימינו בקרוב
אל תישאר אל תישאר
עזוב אותנו בקרוב

כשיר לא הוא
לא משלם הוא
מפלג ומסית הוא
הלואי ויעזוב אותנו בקרוב
במהרה במהרה בימינו בקרוב
אל תישאר אל תישאר
עזוב אותנו בקרוב

נהנתן הוא
ספינר הוא
ערמומי הוא
הלואי ויעזוב אותנו בקרוב
במהרה במהרה בימינו בקרוב
אל תישאר אל תישאר
עזוב אותנו בקרוב

פוטר מגיוס הוא
צבוע הוא
קומבינטור הוא
הלואי ויעזוב אותנו בקרוב
במהרה במהרה בימינו בקרוב
אל תישאר אל תישאר
עזוב אותנו בקרוב

רמאי הוא
שקרן הוא
תכסיסן הוא
הלואי ויעזוב אותנו בקרוב
במהרה במהרה בימינו בקרוב
אל תישאר אל תישאר
עזוב אותנו בקרוב

מוסר השכל:  עדיין לא יודע מה יהיה, מקווה שיהיה יותר טוב

שבת שלום וסוף שבוע רגוע!

לכבוד חג הפסח התבססתי על שיר מההגדה. משום מה לא מצאתי ביצוע בלחן המקובל במשפחתנו, מוזמנים לחפש או לשיר בלחן האהוב עליכם. (יש כמה ביצועים בקישור שצירפתי)

והרשומה המומלצת היא –  ערב פסח, תשפ"ד – בבלוג של עננת