מתנת יום הולדת
כך צייר פרה אנג'ליקו את פרנציסקוס הקדוש מקבל את הסטיגמטה, כלומר את חמשת פצעיו של ישו. יום אחד הם הופיעו בגופו בלי שהופעלה עליו אלימות. מאז שנתקלתי בתמונה היא לא יוצאת לי מהראש.
יש לי משהו עם הסטיגמטה; לא רק בגלל שפרנציקוס קיבל אותה ביום הולדתי, הארבעה עשר בספטמבר (למעלה משבע מאות שנה לפני שנולדתי אמנם), ולא רק בגלל שמדובר באמנות גוף ספונטנית.
"אני מכיר את זה, כבר חלמתי על זה", אמר לי פעם ילד קטן כשראה תמונות של דינוזאורים לראשונה בחייו. ואני לא רק חלמתי על הסטיגמטה, זה פחות או יותר קרה לי. אני ירקתי דם (וכמעט מתתי משחפת) בגלל "הר הקסמים" של תומאס מאן. סיפרתי את זה כבר במקום אחר ולא אחזור על הדברים.
אני מכירה פרשנויות מיסטיות, רפואיות ופסיכונאליטיות להופעת הסטיגמטה, אבל בשבילי היא היתה ונותרה משל להזדהות עם כאביה של דמות ספרותית. לא רק בגלל הופעת הפצעים, אלא גם בזכות הנסיבות הייחודיות; פרנציסקוס לא קבל את פצעיו ישירות מישו אלא משרף (מלאך עם שש כנפיים) צלוב, ויש אומרים, מישו שנגלה לו בדמות שרף צלוב וזה לא משנה, מה שחשוב זו הכפילות, כמו הכפילות של הסופר והדמות, הנוכחות הגלויה או הכמעט סמויה של המתווך.
הסטיגמטה היא לא רק מתת של כאב, אלא גם של עוצמה וחסד. השרף לחש לו סודות ונתן לו פצעים שבעזרתם יגאל נשמות אחרי מותו. ואפילו עכשיו אני שומעת מבעד להיגיון המיסטי והדתי את אריסטו מדבר על ההזדהות של הצופים עם סבלם של גיבורי הטרגדיה, על זיכוך הנפש שהם חווים דרך הפחד והחמלה. ובניכוי הווליום והחגיגיות המיותרת, אני באמת חושבת שזה מה שספרות (ואמנות) עושות, הן גואלות נפשות. לכל הפחות את שלי.
*
מכניקה פיוטית
ובחזרה לפרה אנג'ליקו: הצינור שדרכו נמסרים הפצעים אינו סמוי כדרכם של צינורות רגשיים. התמונה מחצינה ומממשת את המנגנון הנפשי: חמשת חוטי זהב שמחברים בין השרף לפרנציסקוס, הם כעין עירויי אור ועירויי פצע בו בזמן, ולא בכדי. על פי הנצרות אוצרים פצעי ישו את אור הגאולה.
אין הרבה דברים שמרתקים אותי כמו מכניקה פיוטית. וכיוון שכך הלכתי לבדוק כיצד תיארו ציירים אחרים את המנגנון, והופתעתי מן העושר ומן המגוון. כשמניחים את התמונות זו בצד זו מתקבל מעין מילון מצויר שממפה את הדרכים השונות והמשונות שבהן חודרת הספרות לנפש.
יקצר המקום מלמנות את כולן. זה לא מחקר מסודר אלא מתווה חפוז וסעודת טעימות (יצאה מטפורה עם נופך קתולי לא בכוונה).
לפעמים מדובר בחמישה חוטים, חוט לכל פצע, ולפעמים בחמש אלומות של חוטים, וגם החומריות משתנה – מאור הזהב של פרה אנג'ליקו לחוטי דם מטפטף אצל חובבי האימים.
אצל איימר סימון (eymard simon) מן המאה התשע עשרה השרף הוא מעין זיאוס שאוחז צרור ברקים אדומים בכל יד ויורה אותם בפרנציסקוס המתעלף (יש סופרים כאלה, שמפציצים את הקורא והלאה הדקויות). וגם להפך – לפעמים אלה סתם קווים עם קסם קריר של שרטוט טכני, תרשים זרימה של הזדהות (נניח ז'ורז' פרק שכזה).
*
הנדס-אפ
פרנציסקוס לעומת זאת, משקף את צד הקורא. ברבות מן התמונות הוא מרים ידיים, אבל הסבטקס המתחלף מכסה אינספור גוונים רגשיים. לפעמים הוא נראה כמתגונן מן הפגיעה, לפעמים כנכנע או כמתמסר (שתי אפשרויות שונות), לפעמים הוא נראה מתגרה ("בוא נראה אותך") או מושיט יד לעונש כמו בילדות, או להפך, חומד את השרף הציפורי.
.
לפעמים נראה שהוא מנסה לעוף וקורה שהוא גם מצליח. באחת התמונות הוא נישא אל הפצעים כאילו קצרה רוחו לחכות.
*
כל מיני חוטים
החוטים שעוברים בין השניים יוצרים לפעמים תחושה של תלות ואפילו של משחק "סבתא סורגת" (גם בסטיגמטה של פרה אנג'ליקו יש משהו מזה). ולפעמים הם רופפים מעט ופרנציסקוס נראה כמו מריונטה שהשרף מושך בחוטיה (ומנגנון של בובת חוטים דרך אגב, לא רק נראה כמו צלב אלא גם נקרא "צלב" בשפת תיאטרון הבובות).
ואם בדימוי המריונטה עוד יש היגיון דתי, הרי בתמונות אחרות נראה פרנציסקוס כאילו העיף עפיפון ציפורי משונה; זה לא מזיק מן הסתם, שגם השלד הבסיסי של עפיפון הוא צלב. ואף שקצת התייגעתי מלדלג בין המשל לנמשל וכל אחד מכם מוזמן להשלים את האנלוגיה על פי נסיונו, ישו העפיפון גרם לי לחייך; יש גיבורים כאלה שמתעופפים על חוטי כאבנו.
לפעמים עוביים ו/או קשיחותם של החוטים הופכים אותם לכידונים, והדימוי נהיה מתעתע, כי פרנציסקוס מזכיר את סבסטיאן הקדוש בשלל הכידונים הנעוצים בגופו, רק שהשרף ממלא את תפקיד המענה במקום אויבי הנצרות (אופייני לספרים נפלאים במיוחד, במורכבות שהם לוכדים, בתעתוע. ראו "ברלין אלכסנדרפלאץ" של אלפרד דבלין למשל).
*
גוונים של פנטזיה
יש גם ציירים שוויתרו על המכניקה הפיוטית. הם מנסים להיצמד למציאות ולהעביר את החיזיון כפשוטו. וזה קשה, כי בניגוד לבעלי הסטיגמטה שבאו אחריו, היה בפצעיו של פרנציסקוס אלמנט מובהק של פנטזיה. ובלשונו של תומאס איש צ'לנו בן דורו וההגיוגרף (כותב קורות הקדושים) הראשון שלו: "מפליא היה לראות באמצע ידיו ורגליו, לאו דווקא את החורים שנקבו המסמרים, אלא את המסמרים עצמם שנוצרו מבשרו ושימרו את שחור הברזל." וה"פיוֹרֶטי" (פרחים קטנים) הגיוגרפיה מן המאה הארבע עשרה עוד מוסיפה ומפרטת:
"וכך נראו ידיו ורגליו כרתוקים במרכזם במסמרים, שראשיהם בכפות ידיו ורגליו, מחוץ לבשר; וחודיהם בקעו מאחורי ידיו ורגליו, למרחק כה רב שנכפפו והודקו לאחוריהם… וראשי המסמרים היו עגולים ושחורים. בדומה לך נגלה בבשרו מראה פצע רומח, דלוק, שותת דם ואינו נרפא בצדו הימני…"
(מצוטט מספרה של ניצה ירום, "הגוף מדבר, מחקר פסיכואנליטי בהיסטריה על פי הסטיגמטה של פרנציסקוס הקדוש והקשרה ההיסטורי").
מסמרי הבשר יוצאים איכשהו גרפיים מדי וקצת דוחים. בציירים שנמשכו אליהם יש משהו ארצי ומורבידי (שניהם). ראו למשל את הגולגולת המוטלת בתפאורה החשוכה שלמעלה.
אני, מה לעשות, מעדיפה את הפיוט העדין של פרה אנג'ליקו, ואני לא מדברת רק על חוטי הזהב. במבט נוסף אפשר לראות את העץ-השטן שהוא שתל (תרתי משמע) למטה בימין התמונה. שד בעל זנב שצץ ממעמקים, מתוך מצע של ספק צמחים ספק שרצים, והושיט את ידו לעצור את העברת הפצעים וגאולת הנשמות, עד שחתיכת קרש מן הצלב קיפדה את ראשו, ובמקום ראשו מגיח תלמידו של פרנציסקוס שידו מאהילה על עיניו מפני האור השמיימי המסמא. (זה דומה לרובד הפנטנסטי בציור "האונס" של דגה).
*
ויש גם אפילוג. מייל מעיר האושר, שהצחיק אותי מאד. אני מעתיקה אותו לכאן ברשות השולח.
…
הגעתי במקרה לבלוג שלך, למשפט שלך על הר הקסמים [הכוונה לפוסט בו סיפרתי איך אני, מרית, כמעט מתתי משחפת] והופתעתי.
קראתי את הר הקסמים בשרותי בצבא, בעקבות כך הלכתי לקורס חובשים ולאחר מכן לבית הספר לרפואה.
סיימתי 35 שנות עבודה כרופא שהגיע לשיא הקרירה.
"הר הקסמים" הזה נמצא על שולחני מאז, והוא זה שלא עשה אותי חולה אלא הביא אותי לטפל בחולים.
אם לא קראת בספר נפלא זה אני מקנא בך כי עדין יש לך הזדמנות לעלות לשם ואני מניח שהיום כבר לא יהיו לך תסמינים.
תאמיני לי אני רופא.
פרופ' יואל דונחין
הכול תלוי כנראה, עם מי מזדהים…
*
עוד באותם עניינים
ספרות ומיצג, או המקרה המוזר של פול אוסטר וסופי קאל
איך הרסה הספרות את חיי בזמן שהצילה אותם
מריה פרייברג סיגלית לנדאו, תולעת ספרים
כמה הערות על נוטות החסד – או זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני
*
ובלי שום קשר – שתי הודעות:
באתר מעבורת התפרסם תרגום שלי ל"נסיכת הצעצוע" סיפור בועט של מרי דה מורגן המופלאה.
*
וגם – ילד בן שמונה וחצי, שהוא כמעט נכדה של אחותי היקרה חלה בסרטן. היא עורכת בביתה סדרת מפגשים בשם "נגיעה אחת רכה" בתשלום שכל כולו קודש לעזור למשפחתו. המפגש הראשון ייערך ביום חמישי ה- 23/2/17 בשעה 19:30 ויעסוק במצב חירום רוחני: מה זה, איך מטפלים, האם מצבי תודעה אחרים הם בהכרח פסיכוטיים או יכולים להיות שער נפלא לריפוי וגדילה? ויהיה גם כיבוד אורגני תרומה מקיבוץ נאות סמדר…
פרטים בדף הפייסבוק של הסדרה.
פוסט נהדר, מרית.
ואני לגמרי איתך בעניין "ההזדהות עם כאביה של דמות ספרותית",
ובכלל, עם עומק ההזדהות האפשרית עם דמויות ספרותיות.
צריך רק לאפשר לעצמנו.
שהרי, כמו שכתב ניטשה ב"הולדתה של הטרגדיה", מלכתחילה
"האדם [הפילוסופי] נושא בחובו איזו תחושה מוקדמת שגם אחרי מציאות
זו בה אנו חיים וקיימים חבויה עוד מציאות שונה לגמרי.
משמע, שגם מציאות זו שלנו אינה אלא תדמית".
הנה לנו איפוא: לקורא עכשווי, שאימץ לעצמו את הגישה הדואליסטית
בהתייחס למציאות, אין קל יותר מלהתמזג במלוא משמעות המילה עם דמויות ספרותיות.
תודה מרית. מעולם לא אהבתי את ה"צנרת" מזרימת המסמרים בציורי הסטימטה. לפעמים היא נראית כמעט כקריצה אירונית. אגב, הציור שהבאת של פרה אנג'ליקו (חציו השמאלי של פאנל שמימין מצויר מותו של סט. פיטר) נראה לא גמור או לא שלם במיוחד הצוק שברקע. ובאשר למלבן האדום אצל beccafumi – לא רק את אלא גם הארנב תוהה.
תודה רבה צבי. דפים הם דלתות למציאויות אחרות, זה ברור.
אנונימי, למה אתה מתכוונת בצנרת מזרימת המסמרים? למה שאני קוראת מכניקה פואטית? או למשהו יותר ספציפי?
המלבן האדום נראה לי כמו המגירה שדרכה נכנסים לגיהנום 🙂 (פתאום נזכרתי בסיפור נפלא של פר לגרקוויסט – המעלית שירדה לגיהנום) והארנב נראה כל כך מרופט ומטושטש. מסתורין.
היה לי הרבה מה להגיד על החלק הימני של הציור, גם כשיקוף וכמקרא של השמאלי, וגם על דברים שהבנתי בזכותו אבל לא רציתי לערבב שמחה בשמחה, וכדי לעמוד בפיתוי פשוט חתכתי אותו 🙂 לטובת מי שהסתקרן – הנה הפאנל בשלמותו:
מרית – ב"צנרת" התכוונתי אכן למכניקה הפואטית. הפאנל נמצא בזאגרב (אם הבנתי נכון) אני חושב שגירסה טובה יותר של הציור נמצאת בוותיקן ובה הצוק מושלם והכל זוהר יותר. החוטים מסמלים את קרני האור שבאמצעותן נצרבו סימני הסטיגמטה. מעין לייזר אנאכרוניסטי.
הרעיון על המגירה האדומה לא מופרך. או שזו הכניסה למאורת הארנב של עליסה.
אני חושב שיש בחוטים האלה ניבוי של חוטים כמעבירי אנרגיה או אינפורמציה או הוראות. תמוהה ההרגשה של האמנים שדברים צריכים לעבור דרך צינורות דקים, להבדיל מלמשל איזה ענן או בועה. בל נשכח שבזמנים שהציורים האלה צויירו שום חשמל או אינפורמציה לא עברו בחוטים. לפחות הם לא ידעו על כך. הכל היה אל(על)חוטי. אפילו עם ג'יזס קרייסט אי אפשר היה לדבר בטלפון. רק בווקי טוקי.
יפה עניין החוטים. הזכיר לי בחסידות את המיתרים/חוטים המרכיבים את כל ההוויה שלנו, מעין צינורות עם זרימה דו-כיוונית. בניגוד לתיאורים החד כיוונים כאן (מפעיל ומופעל), בחוטי החסידות אדם גם יכול להשפיע על עליונים – לקצוץ בנטיעות או לחבר, להשתתף בבריאה.
רג'ולי, גם אני חשבתי בהתחלה על טלפון ועל חשמל ודחיתי את זה מטעמי אנכרוניזם מטפורי 🙂 (ואתה גאלת אותם במילה ניבוי). אבל עכשיו עולה בדעתי שזה הגיון גיאומטרי – וזה גם בסדר הסטורית, כי אוקלידס הקדים בהמון – ובין שתי נקודות-פצעים עובר רק קו אחד.
אור, נכון ויפה ומזכיר לי את הגנים (האירוטיים אמנם, אבל מיסטיקה זה אירוטי וגם העברת פצעים) המאד אהובים עלי של יונה וולך:
וּלְגַן אֶחָד כָּל הַפֵּרוֹת צְהֻבִּים וּבְֺשֵלִים וְכֻלּוֹ עָגֹל
וּלְגַן אֶחָד כָּל עֲשָׂבִים וְעֵצִים דַּקִּים
וּכְֺשֶגַּן עָגֹל מַרְגִּיֺש גַּן דַּק מַרְגִּיֺש עָגֹל
וּכְֺשֶגַּן דַּק מַרְגִּיֺש גַּן עָגֹל מַרְגִּיֺש דַּק
וְגַן עָגֹל צָרִיךְ גַּן דַּק
וְגַן דַּק צָרִיךְ גַּן עָגֹל
וּבגַן עָגֹל מִכָּל פּרִי עוֹלִים ויורדִים הַצִּנּוֹרוֹת
וּבגַן דַּק סמְלֵי הַכִּוּוּנִים
וּבַצִּנּוֹרוֹת בָּאִים קוֹלוֹת הַפְּרִי הַבָּשֵל
וּבַגּן הַדַּק אֵין קוֹל
וְהַגָּן הֶעָגֹל צָרִיךְ אֶת הַדּמָמָה
וְהַגָּן הַדַּק נכְסָף לַקּוֹל
וּכְֺשֶמַּרְגִּיֺש גַּן עָגֹל אֶת גַּן דַּק
מתְפַֺּשֵּט הַקּוֹל לְדָפְנוֹת הַפְּרִי וְלֹא עוֹלֶה בַּצִּנּוֹרוֹת
וְחַי גַּן עָגֹל אֶת חַיֵּי צוּרוֹתָיו
וּכְֺשֶמַּרְגִּיֺש גַּן דַּק אֶת גַּן עָגֹל
מַכִּים סְמָלָיו הַנְּכוֹנִים בַּפֵּרוֹת הַנְּכוֹנִים וּמְנַגְּנִים
כּךְ מְנַגֵּן הַגָּן הַדַּק בּדְמָמָה בּדְמָמָה.
מרית, זה גם באמת, כמו שהזכרת, קשר מריונטי, ולכן יש שם מערכת יחסים של שליטה, אבל לגמרי לא ברור מי מפעיל את מי, מה שתואם וממשיך את הדיון שלי במרינה, שתלווה אותנו, כנראה, עוד הרבה. ואפשר אולי להגיע גם לתאוריית המיתרים. אבל, אויה ואוי, עוד מהפוסט על מרינה (היא, כנראה, לפיכך, תיכבד ותהיה מושא הרעשן שלי – בחברה טובה עם מושא הרעשן שלך) לא נגמלתי מאי שום סנטימנט חומל לפצעים. מפצעים צך להיפטר כמה שיותר מהר. ויו לה סנטה (santé) ואיחולי sante שלימה לכל ה-saintes. ולשלמות הגוף (ושלוות הנפש).
שי, הציור באמת בזגרב. בעיני הוא יפהפה ושלם ומין תקבולת הפוכה למה שקורה בראי מולו. מעניין מה פייר כותב שם בדמו. לייזר זה קצת קר ועתידני בשביל פרה אנג'ליקו. ובנופים כמעט בכל ציורי הסטיגמטה יש משהו הזוי ואומר דרשני.
רג'ולי, קשה להתנער ממרינה. לפני שנים כתבתי פה פוסט נגד גידול פצעים כדי לקצור יצירה http://wp.me/pSKif-hVN וקורבנות עדיין מקפיצה אותי. ועם זאת – דווקא כשכתבתי את סדרת הפוסטים על הכאב הגדול, על מרינה, בוב פלנגן ואנבל צ'ונג – הבנתי כמה זה מורכב. זה לא שיש בצד אחד פצעים וקורבנות ובצד השני משהו טוב. הכול מעורבב ומתהפך. ומצד שלישי – זה שפרנציסקוס נאלץ לגדל גם מסמרים כדי לגדל פצעים… יש משהו מזעזע באוטרקיות הזאת.
סט פיטר המרטיר כותב קטע מה- Nicene Creed. נראה כמו אני מאמין באל.
תודה!
בספר הגדול שלי על פרה אנג'ליקו (שהוא אמנם בצרפתית) הוא נקרא סט פייר המרטיר…
אותו אחד. פטר מורונה (פייר בצרפתית). כומר, מטיף ואינקויזיטור שנרצח ע"י רוצח שכיר. בהחלט שונה מפרנסיסקוס.
יש גם משהו מנחם באוטרקיות הזאת. פירושה שהוא לא מוצא אף אחד שיתקע לו מסמרים. אז יכול להיות שהוא חי בעולם טוב יותר מזה שהוא היה רוצה לחיות בו או מזה שמוחו שטוף בו באובססיה לחוות.
שי, תודה על המידע. איך אינקויזיטור יכול להיות קדוש, אני לעולם לא אבין. גם אם הוא נרצח (ורוצח שכיר עוד מקרר את זה בכמה מעלות). ההפך הגמור מפרנציסקוס שדרש לא רק לציפורים אלא גם לחולדות, לקרפדות ולחרקים ואפילו החזיר בתשובה זאב טורף. בסרט שזפירלי עשה עליו לפני שנים הוא מוצג כמו ההיפי הראשון…
רג'ולי, זה אמנם מנחם להסתכל על זה ככה.
יש משהו טורד מנוחה בציורי המסמרים, אבל כשהופכים את זה לחוטי זהב זה הרבה יותר טוב. חוטי הזהב מעלים אצלי אסוציאציות לסיפור ההוא שמתאר את האהבה כקשר של חוט המחבר בין אנשים (ומכאיב כשהוא נמתח בהיפרדם). וחוץ מזה, הייתי מוכרחה לחשוב על הנסיך הקטן שהגיע לכדור הארץ בעזרת להקת ציפורים נודדות שאליהן היה קשור בחוטים.
השימוש התכוף הזה בחוטים נראה לי כמו צורה של דאוס אקס מכינה או לפחות פתרון לבעיה בימתית-תמונתית, בעיקר אם הציור פונה לאוכלוסיה שחייבת מימוש פיזי של כל מושג רוחני (כמו "השפעה"). לא נראה שפרה אנג'יליקו לא יודע ליצור קומפוזיציה סמויה שתראה את השפעת המלאך על פ. ותשכנע שהמלאך הוא זה שמחורר את החורים בגופו של פ. וגם האחרים לא נראה שלוקים בחסר כזה.
עדה, נכון זה באמת מזכיר את הנסיך הקטן ולהקת הציפורים. (גם לברון מינכהאוזן היתה אחת אבל אצלו זה תמיד חולין שבחולין, בלי התוגה המסתורית של הנסיך הקטן). וגם האהבה מתאימה.
רג'ולי, גם אני אוכלוסיה שאולי לא חייבת מימוש אבל ממש אוהבת אותו ומאמינה בקיומו. זה שלא רואים את החוטים זה לא אומר שהם לא שם. אולי זה מה שהוא ראה ברנטגן הפיוטי שלו. ובכל מקרה, יש משהו מחייב במכניקה הגלויה שמונע כלליות ואווירתיות שאינן חביבות עלי. הנה גם פול קליי משרטט מכניקה של חיוך.
מרית – בכנסיה הקתולית גם גרועים מאינקוזיטורים יכלו להיות אפיפיורים.
שימוש בקרני אור כיצוג להפעלת כוח אלוהי או נס זו כנראה קונבנציה ידועה אבל חוטי הסטיגמטה לפעמים אינם חוטי זהב או קרני אור אלא כהים או אדומים יותר – סמל לדמו של ישו העובר לקדוש וגורם לסטיגמטה. לכן בעיני הם דמויי צנרת יותר מאשר חוטי זהב.
נהדר! גם קולב בפה הוא מכניקה של חיוך, וגם ניתוחים פלסטיים, ויש כאלה עם חוטים פנימיים שמושכים את השרירים כלפי מעלה. יש לפול קליי עוד כמה וכמה נפלאים כאלה עם חוטיות בלתי נדלית, דולה ובלתי נלאית. מה שלא חביב עלי בחוטים (ואף על פי כן אלחם עד טיפת דמי האחרונה כדי שהזכות לצייר אותם לא תיכחד מאף אחד) הוא הקונקרטיות שלהם. כמו שאמרתי מקודם – אולי האינפורמציה יכולה להגיע בנפח – בענן, בבועה וכד'. אבל באמת – כבודם של החוטים במקומו מונח – תוסס, זוהר, מתוח, רפוי – יהיה אשר יהיה. באונס של דגה אפשר להתגבר על חוסר החוט, ולהבין גם היטב מי מחורר את מי.
שי, אפיפיור אינקויזיטור הרבה יותר מתקבל על דעתי מקדוש. (הזכרת לי שעדיין לא קראתי את "פטיש המכשפות" שקניתי, מדריך לציד מכשפות שנכתב על ידי שני אינקויזיטורים במאה החמש עשרה). ובקשר לדם – בתמונה שהבאתי דווקא הטיפות בולטות, ספק חרוזים ספק נטפים דמויי שעווה. ואף שהשתמשתי במילה המעודנת עירוי המילה צנרת לא מרתיעה אותי. כל רוח ששווה משהו יכולה להכיל קצת שרברבות ואפילו להתעשר ממנה. ובאשר לאירוניה "הנבחר" ספרו היקר לי ביותר של תומאס מאן (שמספר את סיפורו של אפיפיור חוטא) ספוג באירוניה שחיה בדו-קיום עם הרובד הדתי.
רג'ולי, מה יש לך נגד קונקרטיות? קונקרטיות זה טוב, זאת נקודת משען או גרגר החול שמשמש בסיס לפנינה. אני לא מפלה בין טכנולוגיות פיוטיות. הנה מכניקת חיוך רפואית שגם עליה כתבתי באותה אהבה http://wp.me/pSKif-dxR
אין לי נגד קונקרטיות. היא לא חביבה עלי. כמו הכתבה (dictation). ואפשר גם באמת להתווכח אם החוטים המדוברים כאן הם תופעה קונקרטית או אולי באמת להיפך – הם דווקא האבסטרקט במיטבו, אם מוסכם על הכל שהם נוכחים. רק צריך עכשיו איזה ילד שיבוא ויגיד שאין שם חוטים בכלל (וגם לא צינורות). אולי הדס עפרת יכול?
נכון, בדיוק, זה סוד קסמם! לפחות בשבילי. שאפשר להתווכח אם זה שיא הקונקרטיות או דווקא האבסטרקט במיטבו.
ולכולם, תודה מיוחדת על השיחה הזאת, שגם לימדה אותי דברים וגם חידדה מחשבות.
תודה על הפוסט הזה. לפעמים אני מרגישה שמעבר למסרים והסיפורים וההארות, הבלוג שלך הוא גם קצת "נצרות 101"… שמתי לב שכמעט בכל הציורים יש אדם נוסף ברקע. בציור של פרה אנג'ליקו כתבת שזה תלמיד של פרנציסקוס, אבל לי נדמה שבציורים שהבאת (במיוחד של ויסנטה קרדוצ'ו ,domenico beccafumiu ו- pourbus frans le jeune) האדם הנוסף הוא ממש בן-דמותו של פרנציסקוס. אז נכון שכל הנזירים התלבשו אותו דבר אבל לי זה מרגיש קצת סצינות של "לפני" ו"אחרי" שנכנסו לאותו פריים.
טל, אין בי טיפת רלגיוזיות משום סוג, אבל אמנות ימי הביניים המאוחרים מדברת ללבי. זה התחיל עוד בזיכרון העתידני ההוא מגן ילדים, ובספר על ציור גותי שהיה בביתנו מאז ומתמיד ופחות או יותר החתים אותי… הקתוליות היא חתיכת תיאטרון חזותי, והיהדות החרימה את המסיבה הזאת לצערי, בגלל האיסור על פסל ותמונה. (ולמה הכוונה ב101 בעצם?)
יכול להיות מאד שאת צודקת ואלה באמת תמונות שמערבבות לפני ואחרי. מה עוד שלפי מה שקראתי הוא עלה להר עם שלושה תלמידים. זה באמת חשוד שמצויר רק אחד.
בזמן הארוע היה בסביבה רק אחד – האח לאו (את האל זאב הוא החזיר בתשובה כבר קודם)
טל, שי נשמע כמו אחד שיודע. אבל זה לא מבטל את מה שאמרת, זה רק דוחק אותו ממחלקת העובדות הנחרצות אל תיבת התהודה של הציור. יש קונבנציה כזאת של ציורי לפני ואחרי באותו מרחב, ובמובן מסוים תלמידים הם גרסאות יותר בוסריות ומוקדמות של מוריהם.
הייתי מוכ(ר)ח: אחרי האונס הגיעה הבריאה (ובאיזה דרמה), וחזרה לאותו עולם מעופף הזוי – הקשר הסינפטי בתקרת הקפלה הסיסטינית. לעשות חורים (או להרוס, או להרוג) חייבים חוטים או צינורות, מכשירים (arma?). לברוא – לא צריך אפילו לגעת.
נפלא. תודה, מרית.
ואני מחפשת כבר יומיים והנה, מצאתי: סבתא סורגת
https://www.motorpasion.com/galeria/el-anuncio-de-las-cuerdas-del-audi-a4/1/
http://www.fondation-langlois.org/html/f/page.php?NumPage=2233
http://www.isfa.org/sfmv10n1.htm
רג'ולי, זה כמו מברק מוצפן או שיר. אני לא בראש שלך. רק חצי 🙂
דורית, תודה! מלכת החוטים את. הראשון במיוחד סוגסטיבי. כמו מייבש כלים ביקום מקביל.
מרית, תודה על ההכתרה (:
ראיתי במשחק החוטים הזה ממש אאוֹדָה לקבלת קהל (החלוקים שמשרים אוירה קלינית וכו) (:
מעין ספקטקל-סבתא-סורגת, שהזהבים עצמם (נושאי תפקיד בתקופה בה צויירו הציורים שהבאת) רק מעצימים.
מעניין המייבש כלים שאמרת (: לצד המחשבה שכל ספקטקל כזה, מהיותו שברירי ורגעי, יכול להתקיים רק ביקום מקביל.
אך זו גם עריסת החתול, המקפיצה אותנו דרך וונגוט לטכנולוגית הדת או בעצם לדת הטכנולוגיה
דורית, זה כמו גלגול של תפירת ופרימת הסעודה האחרונה, רק בלי הסעודה ובלי הפרימה 🙂
שי, עריסת החתול עולה בהרבה על הסבתא סורגת של העברית. לא זוכרת את הספר (מכל ספרי וונגרט רק בית מטבחיים חמש נחרט אצלי בגלל תועפות העצב ובזכות כוכב טרומפלדור 🙂 ) אבל טכנולוגיה דתית זה ענף של מכניקה פיוטית או להפך.
טוב, אז את לוקחת אותי כבר לאוסקר שלמר, אטיין-ז'ול מארה וקנדינסקי (:
(אטיין-ז'ול מארה)
שיעור מחול, בקיצור (:
(קנדינסקי כאן)
תודה על המתנה – נסיכת הצעצוע!
מכניקה פיוטית
חברים שלי, כולם 🙂 (גם הנסיכה. בכיף. אני אמורה לתרגם עוד שני סיפורים שלה ברגע שאמצא חור בזמן. גם הם וגם אני ממש רוצים להפיץ את בשורתה.)
שי, הזכרת לי שבעצם האהבה שלי למכניקה פיוטית מתחילה בין השאר באהבה שלי למכניקה. לסבא שלי היה בית חרושת למשאבות מים ולפעמים היו משאירים אותי שם לשחק בכל מיני חלקי מתכת כבדים באופן מוזר (יחסית לצעצועים). ומאד אהבתי את זה, את הקשר המסתורי של החתיכות האלה למכונות שהיו בפנים, את הריחות של הגריז והבוץ בחצר הדי צחיחה. זה גם מה שחיבר אותי לפוטוריסטים מלכתחילה. (זה, והמניפסטים שאין בלתם של מרינטי)
ספנסר בשבילי הוא התגלמות המכניקה הפיוטית (לא ציורי הדת שלו הנקיים מצנרת). לאחרונה אני עוסק בפוטוריסטים (שאני מאד אוהב) ואחד הדברים החכמים שמרינטי כתב (בתרגום חופשי) … כשנהיה בני ארבעים, אחרים צעירים וחזקים יותר ישליכונו לפח האשפה, ככתבים חסרי תועלת – אנחנו רוצים שזה יקרה!
המהפכה המתמדת שהגה היא מעין פרפטום מובילה אמנותי.
מסכימה על המכניקה הפיוטית של ספנסר, אבל לא על חוכמתו של מרינטי… הנ"ל היה מרהיב ומצחיק וגוזמאי מסדר גודל של הברון מינכהאוזן (אפילו השפמים שלהם דומים כפי שהראיתי פה https://maritbenisrael.wordpress.com/2011/12/19/futurism/ ) היה לו כישרון מדגדג לטרוף את הקלפים אבל לא חוכמה יתרה. ובלי קשר, אני לא מאמינה בגיל. מילא כשמדובר בגוף, אבל אמנות אינה ספורט. הנפש והתודעה יכולות להמשיך להתרחב ולהעמיק אחרי גיל ארבעים, למרבה השמחה. אני זוכרת היטב את מורי ורבי יוסף הירש, שהיה כבר זקן כשלמדתי אצלו, ותלמידי עבר היו באים לבקר ומתלוננים: למה אותנו לא לימדת את זה? והוא היה מתנצל ואומר: אבל אז לא ידעתי את זה…
קראתי עכשיו את על הפוטוריזם שלך, מקסים. מרינטי אכן היה חכם קטן, היום בטח היה איש יחסי ציבור ידוע או פוליטיקאי מתמרן-מדיה שוחר-רע. ואפרופו פרנציסקוס שהתחלת אתו למעלה – גם ספנסר וגם dottori ציירו אותו אך ללא צנרת או מכניקה, רק פואטיקה
אֶה, סליחה, גם הגוף. זה לא הגיל. זה הזמן – שתלוי מה עושים בזמן הזה. מזניחים את הגוף – ככה הוא גם יהיה. מטפחים אותו – הוא ימשיך להתפתח. מכניקה ביולוגית.
אין על הרזולוציה התנועתית של הסרטים האלה. עד הפרט הכי אחרון שבאחרונים. הישג חד פעמי בטכניקת האנימציה העתיקה הזאת. תודה!
ונהדר להשוות בין ג'פטו (של דיסני) לבין אלי של קרוקט (קריקט) גונסון (ג'ימי).
ג'ונסון (ג'ימיני)
על חוטי, תודה מיוחדת על שלל חיוכים ומחשבות.
ולרג'ולי, על הקו היפה בין שני הפוסטים.
חוטי הזהב של פרה אנג'ליקו יפייפיים, אבל הם אינם חוטים (לדעתי). הזהב הוא ביטוי לאור האלוהי – בקרדו הנוצרי מתוארת הופעתו של ישו "אל מאל, אור מאור…". האינקרנציה של ישו משולה לקרן האור החודרת דרך החלון – הזכוכית אינה נפגעת (מריה נותרה בתולה) וקרן האור אינה משנה ממהותה (ישו הוא פיסה מן האל העושה לה גוף אנושי למשכן זמני). פצעי הסטיגמטה של פרנציסקוס הם חוויה מחדש של הצליבה של ישו, ולכן מעין לידה מחדש שלו בגופו ונשמתו של פרנציסקוס.
אך הגוף האנושי אינו מסוגל לשאת את נוכחות האל ואת מראהו. במיתולוגיה היוונית סמלה מתחננת לראות את פניו של זאוס ועולה בלהבות. ישו בורא את פרנציסקוס בדמותו כפי שהאל המוליד את ישו באמצעות מריה תואר כקרן אור, (קצת כמו זאוס כגשם הזהב שבא אל דנאה), אך פרנציסקוס אינו כלי מקודש, והוא נופל-כורע תחת דקירת האור האלוהי. מימין מתואר המרטיריום של פטר, אינקויזיטור שנלחם בכפירה הקתרית. בטיפות דמו האחרונות הוא מספיק לכתוב את מילות הפתיחה של הקרדו credo in unun..(חסר Deum) – "אני מאמין באל אחד…" לפני שהמתנקש הקתרי כורת את ראשו. זהו סלע המחלוקת בין הכנסיה הקתולית לפלגים השונים.
האור בציורי הסטיגמטה נהפך לדם ככל שהתיאור הופך לעכשווי ופוליטי.
עוד פרט מעניין: ישו, שיורה קרני אור מידיו כמו ספיידרמן משוכלל, עטוף בקונכיית שרף אדומה – כלומר בגופו של מלאך חזיוני בעל 6 כנפיים.
אלו יצורים שמתוארים בספרות החזון היהודית ואפילו הבבלית כיצורים בעלי עיניים מרובות שאינם ניתנים לתפיסה ומדידה בעיניים אנושיות, ישו מתואר כאן כחלק מהאל, ולכן הוא דימוי ראי למתנקש הקתרי, גם הוא באדום.
עוד לא הצלחתי להחליט מה אני חושבת על העץ בקדמת התמונה. ממש נבואה של העצים המפחידים של הירונימוס בוש. ואולי זה מסוג העצים ששימשו מקור השראה ל"גברת הזקנה" בבנות הדרקון?
לנמלול – העץ בקדמת התמונה הוא בכלל עץ? מהסתכלות בצילום התמונה ה"סופית"(שבותיקן) והשוואה לפאנל הכפול עולה שאולי מדובר בחריץ בקרקע שמעליו מונח משטח עץ (כמו גשרון) וממנו צומחים שיחים קטנים. יתכן שזו חלק מהמערה שהוא שהה בה על ההר או מאחד הצוקים שם. חריצי קרקע ו"גשרונים" כאלה יש גם בגירסאות של ציירים אחרים לסצינה זו.
נמלול, תודה מיוחדת על התגובה העשירה. זהב, אור שמיימי ודם (של קורבן) קיימים בו זמנית, מקבילים וזהים, גם אם רק אחד מהם נמצא בחזית. אם תלחצי על הציור המלא של הפאנל, שהבאתי באחת התגובות הראשונות תראי בבירור שני כתרים יפהפיים, אחד של זהב ואחד של דם עולים מראשו של פטר הנרצח. (כמעט כתבתי על זה פוסט, ואולי עוד אכתוב, כי זה פתר לי תעלומה מציקה…)
וזה מקסים באיזו קלות את עוברת מן המיתולוגיה היוונית לנצרות. אני יודעת שהנצרות רוקנה דימויים פגאניים ומלאה אותם בתכנים משלה, ועדיין יש משהו פראי במיוחד בסמלה ובגשם הזהב של דנאה כשמניחים אותו ליד האור הנוצרי.
ההיגיון השירי-דימויי שלי לא מעכל את ההקבלה החזותית (לא רק בצבע, גם בתנוחה) בין ישו בנרתיק השרף למתנקש. סוג של חילול קודש.
והעצים של בוש, הו, הם נפלאים. אני לא יודעת איך הם נשמטו מהראדר העצי שלי. (אבל באשר לגברת הזקנה, העץ המצרי המניק, ואפילו הארתור רקהאם מהפוסט הזה https://maritbenisrael.wordpress.com/2014/01/06/trees/ יותר קרובים לה 🙂 )
נמלול ושי, חזרתי לספר הגדול והיפהפה של פרה אנג'ליקו, ואפילו הצטיידתי בזכוכית מגדלת, ובאמת קשה להכריע, ערוץ-שֵד שגשרון מונח עליו או עץ-שֵד שראשו קופד על ידי קרש מהצלב. מהיכרותי, שלא לומר הזדהותי, עם פרה אנג'ליקו אני מנחשת שהעמימות מכוונת, זה חלק מהשירה שעושה אותו כה נפלא.
שי צודק והעץ הוא לא עץ . זהו הבלבול העתיק בין פוזיטיב לנגטיב…אכן תהום קטנה חרוצה בין המוות לנס. עכשיו אני גם רואה שהוא תיאר את חברו של פטר (פצוע קל-בינוני מהתקרית) עומד בצד עם אותה הבעת אומללות ששמורה בדרך כלל למריות המבכות את ישו המת.
ולמרות חילול הקודש נוצרים מאוד אהבו מוות ולמות, אז למרות החמידות של ישו בשמיכת שרף אני מתעקשת על כך היותו דימוי המראה השלילית של הקתרי המתנקש: הוא שליח האל כי הוא עוזר לפטר להיות מרטיר.
ובמציאות הקתרים היו הרבה יותר נחמדים מהאינקוויזיטורים הדומיניקנים, והאמת שהם היו די דומים ברחמנותם לפרנציסקוס. טבעונים מתחזקים שלא האמינו בכל הבובע-מייסס של הכנסייה וויתרו על הסקרמנטים ושאר פולחנות. הם אפילו מתוארים סדרך כלל עם זקן כמו היפסטרים עדכניים…
גם אני בעד החריץ. אבל מסכים עם העמימות, שהיא נראית מאותה משפחת עמימות של פני הקרקע שיכולים להתפרש(ס) כמו מפה עם רקמות פרחים פה ושם, ושקפליה מאותה משפחת קפלים של השמלה של פרנצסקוס.
לכולם, גם אני מסכימה עם שי. מבחינה פיוטית, שד שעשוי מתהום יותר מדויק משד שעשוי מאילן, ואם הקרש שמקפד את ראשו הוא גם הגשר שעליו חוצים את התהום, זה מושלם. ואף על פי כן, כשבדקתי את הציור הגדול בספר הגדול עם זכוכית מגדלת של שרלוק הולמס – נותר עדיין איזה ספק עצי… ואני מסכימה גם על הנוף כמפת שולחן (או מזבח). איזה יופי.
נמלול, אין לי בעיה עם מוות, אני רגילה עוד מהזאב של כיפה אדומה. רק ישו כמתנקש נתקע לי בגרון. ואף שיש טעם בדברייך על העזרה שמושיט המתנקש לפטר מתחשק לי לצטט את אמי, מויחל טויבעס, היא היתה אומרת על זה (זה מה שאומרים ביידיש כשמוותרים על טובות מפוקפקות 🙂 ). ונזכרתי שפעם ראיתי סרט איראני יפהפה על איש שרוצה להתאבד ומחפש מישהו שיעשה לו טובה ויקבור אותו. הוא נוסע ברחבי הארץ ואוסף טרמפיסטים וקושר איתם שיחה ומבקש מהם את הטובה הזאת. לא זוכרת איך זה נגמר.
אם נבחן הציור לפי הסיפור ב- Fioretti אז יתכן שהדמות מימין הוא האח ליאו (סמליות?) שליווה את סט פרנסיס על ההר ויוצא מהתא שבו היה הקדוש אמור להיות (ומגרד בראש כשואל איפה האח פרנסיס?). ליאו חצה את הגשר המוליך אל התא (זו כנראה הקורה על הערוץ ובציורים אחרים גזע) בניגוד להוראות פרנסיס, יצא לחפשו ביער והיה עד אולי להתגלות מוקדמת שקדמה לסטיגמטה. דמות השרף מסובכת בעיני הרבה יותר. זה שרף הלובש דמות של צלוב או ישו המתעטף בשרף כבתוך פקעת? הסתירה בין האלמותיות של השרף לבין הסבל הארצי (הפסיון) של ישו באה להסביר לפרנסיס שהוא ישקף את ישו לא עקב המרטיריות הגופנית אלא באמצעות האש הפנימית, המאכלת של הנפש (שם).
לפני שבועיים ובין השאר בעקבות הדיון הזה בקרתי ב- La Verna שבה התרחשו ההתגלות לפרנסיסקוס הקדוש וקבלת הסטיגמטה. מקום מעניין שדי השתנה מאז. אבל משהו באווירה ובמראות מעלה מחדש את הציור הגאוני של פרה אנג'ליקו.
מעורר געגועים
[…] על הקריאה, או הסטיגמטה כמשל […]