דברים שאמרתי בהשקת ספר שפיצר
*
אני אתחיל בשיר של בנימין שווילי.
ילד מעיף עפיפון במאה הי"ז
על גבעה בירושלים ילד מעיף עפיפון
ואצלו עומדת אחותו הקטנה
בוכה הילדה
הילדה היפה רוצה להחזיק החוט
עפה הילדה לקח אותה עפיפון
לקח אותה נחש שפיפון
לקח הילדה לעיר איזמיר
שם מחכה לה חתן קטן
שבתאי הבדאי
ולמה התחלתי מהשיר הזה? כי זה סיפור אמיתי. אני הילדה מהשיר. אני בכלל רציתי לדבר על מיכאל קולהאס. על השיחה בין הנובלה של קלייסט לחיתוכי העץ של יעקב פינס. ורק אמרתי בלבי, אפתח בכמה מילים על הקשר האישי שלי לספרי תרשיש… וזהו. הרוח חטפה לי את העפיפון.
אז תחזיקו חזק בחוט של העפיפון או בזנבו של השפיפון. שבתאי הבדאי מחכה.
ובכן, המתנה הראשונה שקיבלתי מאהוב לבי היתה ספר של שפיצר, הלדרלין, שירים נבחרים. הייתי בת תשע עשרה. ובצד ההקדשה הנפלאה (שאני לא מתכוונת לצטט, זה לא כזה אישי) אני זוכרת כמה התרגשתי מיופיו של הספר ובייחוד מן הלוגו הספינתי שעיצב עמנואל גראו.
כי אני כמו ישמעאל של הרמן מלוויל:
"מדי ארגיש מרירות נחרתת בפני, וסתיו לח וטורד מתכונן בלבבי; מדי אמצא כי מתעכב אני לפני מחסנים של ארונות מתים ונגרר אחרי כל לוויה העוברת על פני; וביחוד מדי ארגיש כי נכאַי מתגברים עלי במידה כזו שזקוק אני לעיקר מוסרי גדול שימנעני מהתגרות ריב בכל עובר אורח, – אזי, מחליט אני, הגיעה גם הגיעה שעתי לרדת הימה."
(תרגם אליהו בורטניקר)
אבל לאיזה ים בעצם ירד ישמעאל? האם הוא ירד לאוקינוס האטלנטי המלוח והרטוב או לים שנוצר בין הדף לדמיון הקורא, ים שהוא קונקרטי ובה בעת מופשט.
זאת מפת האוקיינוס, איור של הנרי הולידיי למהדורה המקורית של ציד הסנרק (בלדת הנונסנס של לואיס קרול על חבורת הרפתקנים שיוצאת לציד יצור אגדי שטיבו לא ברור).
זו מפה מופרכת לניווט בבלדת איגיון, ובו בזמן זה גם דף לבן, המפה האילמת, האולטימטיבית של כל הספרים כולם.
אני אוהבת מפות ואפילו יותר מהן אני אוהבת אותיות. אף שאין בי טיפת דיסלקטיות, אני עדיין זוכרת כמה התקשיתי ללמוד קרוא וכתוב בילדותי. כי האותיות היו ציורים קטנים והציורים תמיד התווכחו עם הצלילים שהם היו אמורים לסמן. ופה ושם גם הגיעו להסכמה מפתיעה, מרגשת. הלוגו של תרשיש הוא הזדמנות לדבר על זה, על ההוויה הלימינלית של סימני הדפוס בין צליל לתמונה, בשטח הההפקר שבין הנפש לדף.
בדרך כלל יש בלוגואים משהו מכני. הם מזכירים לי סימני בעלות שמוטבעים בגופם של בעלי חיים בעזרת ברזל מלובן. הם הופכים את ספרי ההוצאה לעדר קטן של נייר. אבל הלוגו של תרשיש תמיד נראה לי אישי, מלא נפש כמו חתימה, אוטוגרף מהסוג האהוב עלי ביותר, מאלה שמערבבים, שלא לומר ממזגים, ציורים ואותיות. דוגמא?
זאת למשל חתימתו של ג'ק לו, שר האוצר של אובמה (בחיי. האמריקאים היו מודאגים מאד מהקשקוש הילדותי שיתנוסס על הדולרים שלהם). הייתי חייבת להראות אותה, כי לפי האינטואיציה הגרפולוגית שלי שר האוצר של אובמה יצא פעם לציד סנרק.
ועכשיו ברצינות: קחו למשל את לורקה. פדריקו גרסיה, המשורר הספרדי. יש לו אוסף של אוטוגרפים. זה אולי העשיר והמפורט מכולם.
זה לא רק אוטוגרף, זה שיר, ואפילו מחזה קצרצר של שלוש מילים, עם תפאורה ואפקטים ופנסי פרחים.
יש לי עוד כמה דוגמאות מפליאות באמתחתי, על חלקן כתבתי כאן, וזאת אולי היקרה לי מכל:
זוהי חתימתו של שלמה מולכו הידוע גם בשם דיוגו פירס, שנולד בשנת 1500 למשפחת אנוסים בפורטוגל. בגיל עשרים כבר היה מזכיר מועצת המלך וכלום לא חסר לו, ובכל זאת עזב הכל בגלל חלומות וחזיונות, מל את עצמו במו ידיו וסופו שנשרף על המוקד.
בהתחלה לא ראיתי אותיות. חשבתי שזה רק ציור, ואז התגלגל לידי ספרון מן המאה השש עשרה בשם "חית קנה" שבו מתאר שלמה מולכו את חלומותיו וחזיונותיו. ופתאום באחד החלומות מופיע זקן שמוליך אותו לשני הרים בארץ הצבי, "שכבר ראיתי אותם בחיזיון מאז," כותב שלמה מולכו, "ודמותם על חותמי, על שני הלמ"דים אשר בשמי ובכינויי."
כלומר שלמה מולכו יוצא למסע אל אותיות שמו.
מיד חזרתי לחתימה וחיפשתי את הלמד"ים. אלה לא בדיוק הלמד"ים של היום, אלא של הכתב הרהוט הספרדי (גרסת כתב היד של כתב רש"י).
ואם כבר שני למ"דים – הרשו לי לחזור רגע להלדרלין.
זה דף השער שעצבה פרנצ'סקה ברוך. אריאל ורדי כותב שצווארם הארוך של הלמ"דים מעלה על הדעת משהו מעולם העופות, ומכוון בלי משים לדעתו של ביאליק: "הלמ"ד – הרי זו חסידה פושטת צוואר ועומדת על רגל אחת, מעין זו שדָרָה בראש האילן אחורֵי ביתנו," הוא כותב ב"ספיח", אוסף הזכרונות של ילדותו.
ובחזרה לשלמה מולכו. בין חלומותיו יש עוד חלום ארוך ומכונן. לא אספר אותו במלואו, כי יש אנשים, כך שמעתי, שמשתעממים מחלומות. ולצרכינו די בפתיחה שבה מופיע הזקן מן החלום הקודם ומזמין את החולם לחורבה בירושלים. הדרך מתארכת עד שהם מגיעים לשלושה אילנות שיוצאים משורש אחד.
ואני עוצרת לרגע, כי מולכו שוב חולם על אותיות. הן שוב מסתננות לחלומו באיצטלה של נוף. הפעם הוא לא מודה בזה במפורש, אבל בתור חולמת על אותיות בפני עצמה, אני תיכף מזהה את שלושת האילנות שיוצאים משורש אחד:
שי"ן זאת לא רק האות הראשונה בשמו של שלמה מולכו, אלא בו בזמן ובראש ובראשונה השי"ן של "שדי" שחקוקה על תפילין ומזוזות.
הכתר הקטן שמקשט את האילן השמאלי מופיע על כל אותיות שעטנז-גץ. אבל המקרה של שי"ן ייחודי, כי שלושת התגים יוצרים מעין שי"ן קטנה על שי"ן גדולה. מה שמזכיר לי את הספר הזה, ספר שפיצר: ספר גדול שיש בתוכו ספרים קטנים. בשבילי (כמי שנשלטת במידה רבה על ידי הדמיון החזותי שלה) ספר שפיצר הוא סוג של חיה מיתולוגית. קנגורו של נייר רב כיסים וגורים.
והוא גם סוג של ספר ספרים, לא בה"א הידיעה כמו התנ"ך, אלא פשוטו כמשמעו: ספר הספרים של תרשיש.
והחלום של שלמה מולכו נמשך: ליד עצי השי"ן זורם נהר. מעבר לו נמצאים פרשים חמושים שמנסים לפגוע בעץ המשולש בטענה שהוא שלהם (וכבר ברור לגמרי שזה חלום של אנוס שאמונתו נמצאת תחת מתקפה), אבל הפרשים מצליחים לפגוע רק בכמה מן היונים שמרחפות בין הענפים. עופות גדולים אוכלים את הגוויות מבלי להשאיר שריד. ואנשים שואלים את החולם מה זה צריך להיות, והוא עונה, היכו את היונים האפורות והשחורות, ועכשיו הם רוצים לפגוע ביונים הלבנות ששומרות על העץ שלא ייבש.
בשביל שלמה מולכו השי"ן היא עץ חיים.
בשביל ביאליק היא דווקא דרקון, ובמילותיו שלו: "השי"ן – הרי זה מין שפיפון בעל שלשה ראשים" (שוב "ספיח").
ובשביל משה שפיצר את עמנואל גראו – השי"ן היא גוף של ספינה.
השי"ן הגדולה של הספינה, מופיעה פעמיים, לא רק במילה תרשיש אלא גם בשמו של משה שפיצר, שמסתנן כמו נוסע סמוי לספינת הלוגו.
ועכשיו שאלה – התבוננו בציור והשיבו: האם ספינת הלוגו שטה על גלים או נישאת על כנפי ציפורים? זה הזכיר לי את האפיזודה המלבבת שבה נתקע הברון מינכהאוזן בלב ים. הים היה כל כך שקט שהוא חתם באצבעו על הגלים ולמחרת עדיין ניתן היה לקרוא את החתימה. הוא נאלץ להזעיק שחפים ואלבטרוסים ולרתום אותם לספינה כדי להתקדם.
ויש עוד משהו שמבדיל בין חתימה ללוגו; חתימה היא כתב יד, זאת אומרת שיש בה יסוד קבוע אבל גם גמישות מסוימת, היא משתנה על פי הנסיבות. וגם מבחינה זו הלוגו של תרשיש מתנהג כמו חתימה.
אתן כמה דוגמאות בולטות.
אני אניח את הלוגו לרגע ליד הלוגו הקודם לשם השוואה:
הספינה שעל כריכת Palestine stories לא שטה על ציפורים, רק על גלים, הפונט שלה אחר. אבל מה שנפלא בעיני במיוחד זה שהמפרשים פונים לכיוון ההפוך, כי באוקינוסים של האנגלית הרוחות נושבות בכיוון ההפוך.
למעלה, גרסה יבשתית, לוגו טיפוגרפי של ירחמיאל שכטר.
ועוד גרסה, של אביגדור אריכא; זה כבר ממש כתב יד כחוט השערה מאוטוגרף:
והנה עוד אריכא, בים האדום של "פרחי אש". כאן יש אפילו דגל כמו של שלמה מולכו. שתי הספינות אגב נבדלות בפרטים רבים. אולי התערב פה גם משה טמיר שיצר את הדפסי האבן שמלווים את השירים.
וגם עדה ורדי תרמה למשחק, כשהסירה את האותיות הצדדיות שהפריעו לספינה לשוט. אמנם קצת הצטערתי על השי"ן הקטנה שנחה על ראש הציפור כמו ציצה של דוכיפת, אבל עדה צדקה, האותיות האלה הפריעו לספינה לשוט, והן בעצם מיותרות כי כפילותיהן כבר מוטמעות בציור, בכתב היד של המפרשים (חפשו אותן, כמו ב"ציור השבועי לילד" של ג'קי בידיעות אחרונות).
ולא רק בגלל זה שמחתי שעדה הסירה אותן. זה מה שנפלא בעיני ב"ספר שפיצר", אחד הדברים: שזה לא רק מחקר ותיעוד, אלא גם שיחה חיה עם שפיצר ומפעלו.
וכל מה שכתוב פה גם הוא חלק מאותה שיחה.
קודם אמרתי שהחתימה של לורקה היא שיר, ובהמשך לכך, גם הלוגו של תרשיש הוא שיר. שיר קונקרטי, מצויר, מינימליסטי, של מילה אחת.
ותרשיש זאת מילה נהדרת, מוסיקלית, מרשרשת, רבת שכבות. זה שם של אבן יקרה מהחושן, שמופיעה בכל מיני פסוקים זוהרים כמו, בְּעֵדֶן גַּן-אֱלֹהִים הָיִיתָ, כָּל-אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה, סַפִּיר נֹפֶךְ, וּבָרְקַת וְזָהָב; (זה מיחזקאל, עושר כזה, על אף ה"רש" שאצור בה). תרשיש זה גם שם של עיר מקראית. חוקרים מתווכחים אם מדובר בטַרְסוּס שבאסיה הקטנה או בטַרְטֶסוֹס הספרדית המוזכרת בכתבי הרודוטוס. ופתאום מבליח בויקיפדיה משפט ספק בורחסי ספק לואיס קרולי: "פרשנות זו מבוקרת בחומרה, היות שקיומה של העיר בכלל מוטל בספק, וייתכן שהיא כלל לא התקיימה מעולם." ואף על פי כן מופיע בספר דניאל מלאך בגודל העיר תרשיש: וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ, וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ, וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל; וְקוֹל דְּבָרָיו כְּקוֹל הָמוֹן. ולבסוף – מן העיר שאולי לא היתה יצאו ספינות מלאות זהב וכסף, בדיל, ברזל, עופרת ובעלי חיים אקזוטיים כמו פילים תוכים וקופים, ולפיכך נקראו ספינות משובחות, ספינות תרשיש.
ואם אנחנו כבר בשירה, אני רוצה לחזור להלדרלין בפעם השלישית והאחרונה. כל כמה שאהבתי את גוף הספר, השירים עצמם נותרו זרים. גם אריאל הירשפלד לא אהב את התרגום. "מן הדיבור המרחף, החופשי עד גבול החידה של הלדרלין," הוא כתב, "נותרו כאן גדמים קפוצים, משותקים כליל מרוב מאמץ." אבל אז גיליתי את תרגומיו של פנחס שדה להלדרלין, ובראש ובראשונה את תרגומו ל"מחצית החיים":
עם אגסים צהובים
ושופעת ורדי בר
תלויה הארץ באגם.
אתם ברבורי חן,
ושיכורי נשיקות
ראשיכם תטבולו
במים צלולי הקודש.אלליי, איפה אקח,
בחורף, הפרחים, ואיפה
את זיו השמש
ואת צל האדמה?
החומות ניצבות
אילמות וקרות, ברוח
הדגלים יָשוֹקוּ.
לא רק שאני אוהבת את השיר הזה אהבת נפש, אני גם בטוחה שאני יודעת מה גרם לכתיבתו. לא את הסיבות העמוקות, רק את הטריגר, החוויה המיידית החושית. אני בטוחה שהלדרלין ישב על שפת אגם ביום חורף יפה. כשיושבים בשמש שוכחים לרגע כמה קר, העולם צלול וחמים וזוהר. אבל ברגע שענן מכסה את השמש, היום מחשיך והצינה חודרת ואם נושבת רוח באותו רגע, אז אלליי…
פנחס שדה אגב, היה גם חלק מן ההרצאה המקורית שלי. אי אז בשנות השישים הוא עיבד את מיכאל קולהאס לקומיקס שפורסם בהמשכים על הכריכה האחורית של "הארץ שלנו". "אחד נגד כולם", כך נקרא הקומיקס שהסעיר את הילדה שהייתי. לקראת ההשקה רציתי לחזור ולהציץ בו. התקשרתי לספריית בית אריאלה והתברר שאין גישה לכרכי הארץ שלנו. הם לכודים באחד המרתפים בגלל השיפוץ שנערך בבניין, ואין לדעת מתי יחולצו.
הפרט הזה קִבל פתאום גוון אפל סימבולי, ספק פסיכואנליטי ספק אקטואלי, כי זאת באמת תקופה שבה ספרי העבר, ואולי ספרים בכלל, נעולים באיזה מרתף ועתידם לא לגמרי ברור. וגם ספר שפיצר נראה לי לרגע כמו גוש שיש, מצבה. לא רק לשפיצר, לעולם הולך ונעלם של נייר.
אהוב לבי (אותו אחד מהלדרלין) אומר שאסור לי לסיים ככה בעצב. וספר שפיצר אמנם מפליג בכיוון ההפוך. זו שמחה גדולה שדווקא בימים אלה יוצא ספר כל כך ייחודי וחושב וסבלני ומוקפד. ואפשר לראות בכריכה גם הבטחה, הזמנה לשַיִט בים הלבן של הדף.
*
והנה כתבתי גם קצת על מיכאל קולהאס ופינס
עוד באותם עניינים:
האוונגרד והקסם של מרי ריינולדס (אמנית הכריכות הנפלאה נפלאה)
על הבוהמה הביתית של אפרת מישורי
הפוסט השני על הנסיך הקטן – על האיורים
ועוד
*
ובלי שום קשר
אם עוד לא ראיתםן – מחר יום ה' ה16 ביוני, אקס חמותי החורגת בליאו מודל בירושלים.
וגם
חמוטל ורוניקה סונג מנסה לשחרר דמויות מצוירות ותוך כדי כך גם את עצמה (כי אמנות זה ראי). יש עוד 15 יום להדסטארט של ספר הילדים הרגיש שלה.
*
מקסים ונהדר, המילים, הגרפיקה, הטיפוגרפיה… גם אני זוכרת את הלוגו של הוצאת תרשיש, אבל לא זוכרת מאיזה ספר. ולמה אי אפשר ללחוץ על כל תמונה ולהגדיל? במיוחד בספר הקטן בתוך הספר הגדול.
תודה, ורד! ובאשר להגדלה יום אחד האפשרות פשוט נעלמה. לחצתי על כל כפתור אפשרי והיא לא שבה. אם למישהו יש פתרון – שיקום. זה מרגיז גם אותי. כאילו נועלים לי את הדלת בפרצוף.
כן, זה מוזר גם לי, הוורדפרס עבר שינויים. ניסיתי ואלו התובנות שלי:
את בוחרת את התמונה ומוסיפה לה קישור. נפתח חלון חדש שבו מופיע הקישור לתמונה המקורית (הגדולה). מסמנת שייפתח בחלון חדש, כדי שיוכלו לראות, לסגור את התמונה ולחזור אוטומטית לפוסט. האם ניסית את זה?
ורד, תודה, ניסיתי, אבל מסיבות שמטרחן מדי לפרט (ואי אפשר לעקוף) אני מעלה תמונות מתיקיית ההורדות שלי, ואין אפשרות לחלון חדש.
וואוו !!
יפה תנועת היד ותנועת המחשבה פה.מלבד האות הל והש אוהבת את המיפרשים רמז לרוח ולבני האדם שמישתתפים במסע הימי.ובכלל טנדרנס רכות..
הפעם נשבתי בקסמי הטיפוגרפיה והחלומות, ציד הסנרק והדמיון של הקורא שסופרים טובים יודעים להשאיר מקום בשבילו בסיפור. נשאר רק לכתוב לך יש כוח!
dart434, נכון, רוח (ותנועת המחשבה היתה הרבה יותר פראית וענפית ושפיפונית לפני שחששתי לשלום השומעים…) ותודה רבה.
נמרוד, שמחת אותי, תודה!
כמה יפה, האותיות שהיו "ציורים קטנים והציורים תמיד התווכחו עם הצלילים שהם היו אמורים לסמן". וה-"שַיִט בים הלבן של הדף". והלוגו של אריכא (הראשון, בלי הצבע).
תודה תודה תודה, אני כל כך שמחה שמצאתי את הבלוג הזה. קשה לי לתאר איזה מיתרים זה מנגן לי בנשמה. ואולי גם לי יש קשר מיוחד לתרשיש, אחרי שכשמונה שנים אני עסוקה לכתוב ולאייר ספר על יונה.
ובסוף עדה ורדי הצליחה לצמצם את זה לשיר של אות אחת.
בעניין הגדלת התמונה (והדיון על כך בתגובות הקודמות): זה משהו ש'התקלקל' בוורדפרס אחרי הוספת העורך החדש לפני כחצי שנה. הבטיחו לתקן, אבל טרם. יש דרך לעקוף את זה – אני מעתיקה לכאן את ההוראות שנתנו לי בפורום. ניסיתי את זה (גם היום) וזה עובד:
After inserting the image into your post, click the image then click the link icon in the toolbar. Save the full size image URL that is auto-filled and the expand behavior will return on the front-end of your blog.
בהצלחה!
עדה, תודה כפולה ומכופלת. אבדוק בפעם הבאה. הספינה של אריכא נפלאה, אבל אפילו יותר מזה משמח (אותי) הריבוי, הגמישות, החיים במקום האוטומט והקיבעון והנוקשות.
רות, תודה רבה. שמתי לב שיונה נמצא אצלך בזווית העין…
ודווקא לא אות אחת, כל השאר פשוט מסתתרות בכתב היד של המפרשים, חפשי ותראי 🙂
כן ראיתי אותן מובלעות.
אני מיד ראיתי בתוך ה'ש' הגדולה של תרשיש בלוגו את המילה 'דרך' וביחד 'דרך תרשיש'. ונראה לי שהמפרשים פונים לכיוון ההפוך מכיוון האותיות.
תודה על הפוסט היפה וגם על השיר בפתיחה על הילדה והעפיפון
נכון, דרך! איזה יופי של תוספת. תענוג.
ואני לא מתפלאת שאהבת את הילדה והעפיפון. הן מההצגה שלך, זאת שיום אחד עוד תשלים…
לי, כמובן, מיד מזדקרת מאחורי העיניים התפרצות ענקית חדה כתער ומהירה כמהירות החושך, המשחירה ומאפילה על אור היקרות שאך זה זהר מים העדנים המעודנים שנשטח כאן מעשה מרכבה לתפארת, של המורבידיות התרבותית העתידנית: הנייר נעלם עם הכתב עליו, כל מדיה שאפשר להחזיק ביד או במחסן פרטי תעלם כנראה אט אט, ואז באבחת סכין, או יותר נכון, בלחיצת כפתור (גם זה פיזי מדי, אבל אפשר בקלילות של לחיצת כפתור אחר, מרוחק, להדירו מלהיות מסוגל, לדוגמא ולסנוניות, להגדיל תמונות) תכני אמנות ותרבות שלמים יעלמו, ולא ייוודע כי באו אל קרב מאן דהוא אי פעם. לך תוכיח. רגב אחר רגב.
מרית ק', שפיצר אכן היה אמן הפונטים, והספרים הזכורים ביותר של ההוצאה בעיניי הם "בעקבות משיח" אוסף כתבי נתן העזתי בעריכת גרשם שלום; שירי אברהם בן יצחק (סונה); ו-"כלב חוצות" קטעים מתוך סיפורי בלק ב"תמול שלשום" של עגנון עם איוריו של אביגדור אריכא; ושלשה מספריו המוקדמים של ט' כרמי לאורך שנות השישים.
רג'ולי, כל כך יפה כתבת שכמעט מתחשק להיות בזיקוקים האלה ואז להתעורר.
שועיקי, לא רק פונטים, כל מה שקשור לדף, השובל של העפיפון הזה מאד ארוך…
מריתקע, הכתיבה שלך היא העירות בהתגלמותה. אין שום צורך להתעורר ממנה.
איזה טקסט נהדר, ואיזה מזל שקיבלתי קישור לכאן. הסיבה של הקישור שקיבלתי היתה אהוּב-ליבי – הלדרלין – אך הוא דווקא היה הדבר הכי פחות מעניין ברשימה המקסימה הזו. חוויית הקריאה, נדבך אחר נדבך, גרמה לי לחוש כמו נכה ידיים, שחוש המישוש שלו נשחק ונתקהה, והוא משתומם ומחייך בהפתעה בכל פעם שמפנים את תשומת ליבו לחיטובים נוספים ביהלום המונח בכפו, שבהם כלל לא הבחין לפני-כן, אפילו שהיה היהלום אחוּז ומוּנח לו כולו בתוך כפו (במיוחד כוונתי לציפורֵי-הַגלים, ולדוכיפת הזעירה, קטוּמת הכתר).
עמוס
תודה רג'ולקע…
עמוס, איזו תגובה מלבבת.
זה באמת לא פוסט על הלדרלין, אף שרק על הרפתקאותי עם "מחצית החיים" אפשר היה לכתוב אחד, כולל הפעם הקומית-טרגית שבו ניסיתי לתרגם אותו (מעברית לגרמנית, בלי לדעת גרמנית) לנהג מזרח-גרמני שכלל לא ידע על קיומו של הלדרלין, אבל היו לו אגסים צהובים נהדרים לארוחת עשר.
מרית יקרה,
הדימויים הפתלתלים מזכירים מאוד את המסלולים של פל קליי (ואת הענף עליו צומח החיוך)..
והציור של הנרי הולידי (צייד הסנרק) – שולח לרוברט פלוד והתוהו ובוהו והחושך על פני תהום (מישהו צריך לעשות את העבודה השחורה, לא?!.. (: ) – שכמובן, אינו קשור לרוח הדברים בפוסט משובב הנפש שהעלת כאן, ותודה!
https://theartstack.com/artist/robert-fludd/unknown-5954
כן, גם אני הרגשתי את פול קליי בעורף בזמן שכתבתי. הוא פלש וקוצץ (כמו דברים רבים) כדי לא לשגע את הקוראים, אבל את מרגישה אותו כמו כאב פנטום 🙂 תודה רבה דורית, ועוד אחת על הרוברט פלוד. מן הסתם הוא עלה בדעתך (ולא ריבוע של מלביץ' נניח) גם בגלל הטקסטים שכתובים סביבו כמו במפת האוקיינוס. בדקתי וet sic in infinitum פירושו בלטינית "וכן הלאה עד אינסוף"… אני עדיין חושבת על זה.
מרית, זה ממש בטווח של בין הלאה לאינסוף – גם הפנטום, גם קליי וגם פלוד ועיטור האותיות הלכאורה מדווחות בלבד (זה כמו הפונטים בתשריטי אדריכלים למשל).
האמת, מלביץ' היה בזוית הראיה אבל שם זה סתום, כמו החושך על פני תהום.
אצל פלוד והחושך המעוטר ניתן למצוא עוד מספר אינטרפרטציות/אמבלמות יפות יפות שמזכירות (בחלקן לפחות) תקריבים של גלגל העין (מתחום האסטרונומיה, ועדיין – הלאה-אינסוף-אור-חושך, לאו דווקא בסדר הזה):
https://archive.org/stream/utriusquecosmima01flud#page/n54/mode/thumb
איזה כיף של רשימה הנחת כאן (: תודה שוב
תודה מיוחדת על הספר הזה הכה סוגסטיבי ונחרט בחודי מחטים. נזכרתי בספר מסלולי המחולות הנפלא שהבאת פה פעם. יש דברים שנקלטים רק בראדר שלך…
תודה רבה, מרית. שמחה שאהבת
ועוד משהו, בקטנה, ומסביב, כהרגלי בקודש (: וגם כי כה מתבקש:
דיסיפלינה טיפולוגית מואנשת (שיער, זיזים, פיתולים, קוצים) (רוברט מפלתו׳רפ, הצלם האמריקאי, כבר עסק בארוטיקה הפיוטית של בלוספלדט בגלוי אבל הוא פחות רלוונטי למה שאני באה להראות):
קרל בלוספלדט 1865-1932, צלם ובוטנאי גרמני). פתלתלות, חיק ואינסוף: https://www.pinterest.com/o4940/karl-blossfeldt/
מקסים ומעורר השראה, תודה דורית על ההיכרות עם קרל בלוספלדט.
ורד, מרית, עוד מהקרל הזה, שלמעלה. הפעם זה Das thierleben in Schönbrunn 1922 (תרגום בבקשה?). חייבת להביא את זה לכאן (ושמישהו יעצור אותי כבר. תודה), רק למשל:
https://archive.org/stream/dasthierlebenins00schu#page/n56/mode/1up
https://archive.org/stream/dasthierlebenins00schu#page/n54/mode/1up
https://archive.org/stream/dasthierlebenins00schu#page/n100/mode/1up
(1904. התבלבלתי בספר אבל הנוכחי בסדר גם)
הטבע הוא צייר גדול (לא רק החלום כמו שאמרה לאה גולדברג) והשלדים הם רישומיים מוסיקליים, זה איכשהו משלים איזה מעגל או לולאה ומביא אותי לרישומי התיל ולתכשיטים של קלדר, אבל אני עוצרת כאן 🙂
מרית, מצאתי וזה מתבקש..
החרק המכני או על התנועה המרפרפת ו- Étienne-Jules Marey
http://www.ctie.monash.edu.au/hargrave/marey.html
המסלולים שלהם זה כמו החתימה של שר האוצר 🙂
נכון. זה מה שראיתי גם אני (: מעניין הסיבוב הגדול שעשה המאריי הזה (כולל אקדח המצלמה המדליק אך הבלתי יעיל) עד שהגיע לשרבוט המרפרף הזה. אבל אלה כבר מחשבות של צלמת בדי.אנ.איי ואני מתרחקת, מדי. תודה
שרשור בלוגים מרתק ומעורר מחשבה בנושא החתימות. לא הצלחתי לאתר בשלל הצורות את האותיות ל' בחתימת שלמה מולכו. למה כוונתך בכתב ספרדי? אשמח לעזרה בזיהוי האותיות, בסבך הצורה. תודה!
תודה, יעל. כתב יד ספרדי, הסבר וטבלת אותיות: http://www.judaismo-iberico.org/soletreo/soletreo.htm זה כל מה שצריך למשחק, חפשי את האותיות בפיתולים.