אני זוכרת את הגרסה הראשונה. את אהבת אותה ואני לא נרדמתי ואחר כך לא ישנתי וביום שלמחרת חזרתי ושוב חפרתי עד שהמילים התמצקו כמו עור על גופה. זה כי אני נוקשה ואז שיניתי את מינה של הדמות מנקבה לזכר אבל רק כי זה התבקש וגם כי אני כותבת פחות מדי על אהבה או בכלל לא וגם כי ככה נכון לי. אישה אחת שאלה אם לעולם איני מתאהבת עניתי לה שהחלפתי דירה והרהיטים ארוזים עדיין ואני מונחת בתחתית ארגז אבל לא אכפת לי כל עוד לא נתקפתי בהתקף קלסטרופובי והאישה נמלטה.
***
יש לי את המסעות שלי באוטובוסים האקראיים שלוקחים אותי הרחק מן הכוונה המקורית ותוך שאני יורדת ועולה ומשנה כיוון אני משלימה שעות שמש וכשעוד זמן בידי אני מפנה אשפה מפילה בנינים ושותלת גנים בעיר המפונקת הזו שניראת כמו אחרי הפצצה שהחצרות שלה מרופטות והכביסה מכוערת וההחלטה של אונסקו יושבת עליה כמו כתר הפוך.
***
מהספר הקטן המעודן שאני קוראת עכשיו נפלה מסמנת בגווני ריקוטה עם שם הסופרת וצילום שלה. אישה יפה שהניחה אחריה בעל בעצמו סופר וארבעה ספרים שהאחרון שבהם ראה אור אחרי מותה. ואני חשבתי שאם נבחר לחיות מוטב שיהיה עלינו עור.
שולמית אפפל | Shulamit Apfel 
מילה אחת:נפלא
מדבר.. מדבר..
ספרי לנו- איזה ספר זה
אוי אלוהים שלומית כשהלב נשבר זה כן זה ככה קורה כל כך בשקט, ואני לא ידעתי אפילו להגדיר מה קורה עד הרשומה הזאת ואוי אלוהים שלומית. אוי אלוהים.
תודה על המסע הזה באוטובוס, הרחק מן הכוונה המקורית, אבל ליעד מפעים.
השקט שבו נשבר הלב – צועק כאן עד לב השמיים!
מה שאביבה כתבה
מרטיט. יקר כאתרוג. נוגע עד דמע.
כל כך מדויקת ורהוטה. כל מילה מונחת במקומה. באה מאהבה לנמען ולרכילות אורבנית, היעד לא ממש חשוב, אבל גווני הריקוטה של הסופרת עושים פכפוך בלב על שבדמי ימיה יצאה ברביעית לאור, ומסכן בעלה שנותר ואין לו מושג על הספר החמישי שתכתוב שם למעלה עם עגנון מעל ענני בוטושאן הרחוקה…….