פוסט קצרצר, מעין הערת שוליים לפוסט על העיפרון השחור של ינאי פרי.
הדפס האבן שלמעלה הוא האהוב עלי ביותר מכל ציוריו של אודילון רדון. גם מבין "השחורים" כפי שקרא להם בחיבה, וגם מעזי-הצבעים הזורחים. אפילו את הרקע ה"רוחש חיידקים" אני אוהבת; כל כך התאמצתי לראות אותם בילדותי עד שהצלחתי, אף שעמוס עוז מתגאה ב"סיפור על אהבה וחושך" שהוא היה היחיד.
אבל העיקר כמובן הוא הביצון האנושי ("בן אדם – ראו זה פלא! / אין לו שום דברים כאלה./ לא כנף ולא נוצה -/ סתם קירח כביצה!" כפי שאומרת החסידה בשיר של לאה גולדברג).
מה קוסם לי? ראשית תיאטרון החפצים: האופן שבו הגביע מִתרגם לצוואר ולצווארון גולף שחור; ספק צווארון של שודד רעול פנים, ספק של קורבן חסום פה.
בשער לאמנות המודרנית כתוב שאודילון רדון "סלל את הדרך לסוריאליזם", אבל הביצון כבר לגמרי שם, וגם בתוך האימה שממנה יבקע תיאטרון האבסורד בעוד עשרות שנים.
ועם זאת, וכמו בתיאטרון האבסורד, זה גם מצחיק.
במעט שקראתי לא מצאתי הסבר לכמות הראשים המופרדים מגופם המקורי אצל אודילון רדון. זה הזכיר לי את ג'ואל פיטר ויתקין והחיבה המשונה שלו (שלא לומר אובססיה) לראשים כרותים. ובעצם, צילומי האברים של ויתקין הם הנגטיב של הביצון; בעוד שרדון מאניש את הביצה, ויתקין מחפיץ ומדמים את הגוף האנושי.
לדוממים יש חיים ותודעה. כתבתי על זה ספר. רומן. הרומן הכי עצוב שלי.
"כמה מעט היא יודעת על עולמם של החפצים. מה נעים להם, מה הם אוהבים. אם קיים בכלל דבר אחד שיכול לגשר על ההבדלים בין קשי-עורפו של השטיח החום (המעוטר בדוגמא גיאומטרית פשוטה כתוכנית של דירה) לגנדרנות הנבולה של נוצת טווס מכורסמת, להתרפסותה של מגבת לחה. ודווקא היא צריכה לגלות את הסוד. היא שאין לה מושג על שום דבר."
(מתוך גב הספר, טבע דומם)
אבל לא הייתי כותבת את הפוסט לולא "ארנבות משוקולד" של לאה גולדברג, שהתנגן במוחי כל השבוע האחרון. הביצון של רדון חי על זמן שאול, באימה הצרופה הדוממת של ארנבות בחנות הממתקים:
בחלון גדול יושבת
כל משפחת הארנבת.
ומעבר לו עומדים
ילדות גם ילדים.
שלא לדבר על המונולוג קורע הלב של אמא-ארנבת:
אוי לי, איך אוכל לסבול
אם יתחילו לאכול
גם את בני, גם את בתי?
קודם כל אכלו אותי!
*
עוד באותו עניין
דניס סילק, אביגיל שימל – צילומים
הפוסט הראשון של הכאב הגדול – על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ
ועוד
מרית קרובתי, אגב רדון, ויתקין, פרה-סוריאליסטים, האנשה והחפצה, עלה בדעתי הקליפ הזה [אין צורך להתעכב על האודיו (למרות שהמחוות הקברטיות של טרייסי יפות כשלעצמן), אבל הוידאו כאן כולל כמה דימויים שכמו ממשיכים את רצף התמונות במעלה הרשימה]
מלכת שווא
הערת שוליים (שולית לגמרי): בצרפתית מבטאים את שמו של הצייר הנודע: אודילון (ולא אודיון כפי שהתקבע משום מה בתעתיק לעברית)
Odilon Redon
דומם ודממה,נראה שהדרך ליחס המדוייק בין המחבר למפריד,בין הנראה לנשמע,עוברת דרך היכולת לראות את החי גם במה שאינו נע ולשמוע גם את הזעקה שבשתיקה,הדרך לחיים עוברת דרך המוות
מוזר שרוב הילדים נולדים עם היכולת הזאת ואיכשהו אצל רובם היא נעלמת אם הזמן,האם זה בגלל שהסביבה לא מתייחסת לכך ,לא מעודדת את זה ומכחישה את כל מה שנסתר כי זה מעבר לכח התמודדותה ? או שזה תהליך טבעי ונחוץ להתבגרות ?
שועיקי, תודה. זה לגמרי כל מה שאמרת אבל קצת מלוקק מדי בשבילי…
ארנה, אוף! תודה. אני כבר מתקנת. אני עצמי חשדתי, כי יש רק L אחד, אבל הלכתי לפי "שער לאמנות מודרנית" אוצר של טקסטים שכתבו אמנים, שאמנם מתורגמים ברשלנות ובלי עריכה (חלק מהטקסטים השחורים של רדון אמנם השמטתי כי הם נשמעו כמו תרגום גוגל. למשל "השחור אינו מפקיר את כשרונו". מה זה? ועדיין נראה לי לא סביר שמתרגמים ישגו בדבר בסיסי כמו תעתיק.
ארנסה, הסביבה מפעילה לחץ אדיר, קשה ללכת נגד המוסכמות, ומצד שני אני קוראת בעיתון שבאיסלנד בטלו סלילת כביש חשוב כדי לא לפגוע בשדונים שמתגוררים שם. מסתבר שזה ידוע כיישוב צפוף של שדונים. בעצם לא בטלו אלא דחו כדי לתת להם זמן להתפנות. זאת שאלה גדולה אם יש בזה גם משהו טבעי. אצלי על כל פנים זה עוד לא עבר.
מרית, מה קורה אם ארנבת משוקולד רצה בשדה חלק? 🙂
להלן המשך אפשרי (ולא פחות עגמומי) של אמא-ארנבת:
"נלך לבית היציקה
נתיך עצמנו בדקה,
ונמות מות גיבורים
בפֶּה נִחיֵה – בדמות שירים"
או בגרסת השוקולד-ממש-מריר:
"מה נבזי ואף מכעיס
שניעלם בפה מלעיס,
אותו הפה שישורר
את דבר מותנו, מתברר…."
כן, אני לא יודע אם זה מלוקק, אבל כל הדימויים משמשים בהקשרים הצפויים והשגורים בדיוק; כלומר קצת רוכבים בקליפ על הפן המורבידי (הרעלה, מוות, בית עלמין) יותר מדיי. ובכל זאת, יש בזה כמה אנימציות רבות רושם (הדבורים והעוגה המורעלת הזכירו לי את "כלב אנדלוסי").
מחסה לשפנים, שדה חלק לארנבות משוקולד, זה מה שרואים מהחלון שלי בעיר האושר!
שועי, זה מה שהתכוונתי. זאת מניירה סוריאליסטית (שמשתדלת להזכיר את כלב אנדלוסי). מעדיפה את זה מ"רפסודיה באוגוסט" הנפלא של קורוסאווה (אם כי קשה לי לדמיין איך זה בלי ההקשר).
זו ממש רשות הנמלים…
🙂
אם כבר אז כבר, גם בסרט הזה יש נמלים שמתרוצצות על עוגה http://wp.me/pSKif-ijp
חשבתי שהנמלים לא מבקשות רשות, לכן הן חוגגות על העוגה :-0 (ראו מקרה הנמלה האשדודית )
מלכת שווא
באחד מהמקומות בפוסט שלך אכן לא נכנעת ל"שער לאמנות המודרנית" וכתבת אודילון. אני מניחה שבתרגום החדש של הספר השיבושים בשמות האמנים תוקנו (כפי שמובטח לנו כאן):
http://gadieid.blogspot.fr/2010/12/gateway-to-modern-art.html
אך השיבוש נכנס כבר לגוגל העברי שבו אודילון מופיע כאודיון.
בנוגע לשאלתך בדבר הכותר של מקס ארנסט:
La femme 100 têtes
יש כאן משחק מילים. "מאה" בצרפתית מבוטאת כמו "בלי" (מילים הומופוניות):
cent מאה
sans בלי
כך שאפשר גם לחשוב על אישה בלי ראש. ויש עוד אפשרויות לקרוא את
הצירוף הזה. לסיכום:
La femme cent têtes
La femme sans tête
La femme sang tête
La femme s’entête
עזרה בתרגום:
sang דם
s’entête מתעקשת
עד פה נעזרתי בפירושי האתר הזה:
http://www.kb.nl/fr/collection-koopman/index/1926-1930/la-femme-100-tetes
עם זאת אני רואה עכשיו שאפשר עוד להמשיך באסוציאציות. אבל הדם כבר עולה לי לראש… אז רק עוד הכותר בתרגומו לאנגלית:
The Hundred Headless Woman
תודה רבה רבה, ארנה! השם היה באמת קצת חשוד אבל הצרפתית שלי יותר חלודה מאיש הפח, לא העזתי לשחק. הכנסתי את התגובה שלך גם לפוסט הרלוונטי. שכולם ייהנו. מצחיקים האנגלים שמנסים לאחוז את המקל משני קצותיו.
בנוגע לכותר בשפה האנגלית, נדמה לי שקראתי באיזשהו מקום שזאת דורותיאה טנינג שאחראית לו כמו גם לתרגום היצירה כולה
דורותיאה טנינג? אני חייבת לשים יד על הרומאן הזה שעוד לא הבנתי מהו בדיוק, כמה טקסט יש שם ואיזה סוג. (בינתיים ראיתי שהיא היתה נשואה לו).
הינה קישורית לגרסה האנגלית של הרומן הקולאז'י המדובר בתרגומה של דורותיאה טנינג, אשתו הרביעית של מקס ארנסט:
http://www.scribd.com/doc/93473486/Max-Ernst-Andre-Breton-La-femme-100-tetes
דורותיאה טנינג המדהימה פגשה את מקס ארנסט ב-1942. הם נישאו ב-1946 וחיו יחד 34 שנים (באושר וביצירתיות) עד פטירתו ב-1976. היא עצמה נפטרה ב-2012 בגיל מאה ואחת. הינה קישורית שבצד ימין שלה מתחלפים צילומים שבהם נראית דורותיאה, ציירת, פסלת, מעצבת, משוררת וסופרת, בכל שלבי חייה:
http://www.dorotheatanning.org/dorothea-tanning.php
בקישורית האחרונה ששלחתי יש גם המון תכנים אחרים עליה ועל יצירותיה, עם ציטוטים שלה, ממליצה לדפדף, למשל
http://www.dorotheatanning.org/life-and-work/view-work/work-63/
נפלא!
ארנבות לקריסמס. שוק לוינסקי מלא בהן. אוי:(
ועשית לי חשק לקרוא את ספרך הזה
שנה טובה לך מרית
ארנה, אני מכירה את טנניג דרך איריסיה, היא כבר בקרה פה בבלוג, ביום השלישי של עץ השיער http://wp.me/pSKif-iEW תודה על הלינק לרומן הקולאז'י, זה דורש התעמקות, זה בטח יקח לי קצת זמן.
איריסיה, תודה! הספר הזה קרוב מאד ללבי. הוא יצא ב2005 לקראת סילבסטר. היחצנית (שלא קראה אותו) רצתה לחלק אותו במתנה לחוגגים או משהו. והעורכת המליצה לצרף כדורים נגד כאב.
ושנה נהדרת גם לך.
מרית,העיפרון השחור נכנס למצעד הספרים השנתי של משרד החינוך והתבקשתי להכין שיעור קומיקס בעקבותיו.פתחתי ונשאבתי… הגדולים התלהבו,הקטן דפדף והתאהב ואצלי כמו צלצול עיקש מחשבה- סיפורים יכולים להציל
ובחיפוש ברשת על ינאי פרי הגעתי לכאן…תודה
דוריתה, איזה יופי שהספר נכנס למצעד (ספרים ומצעדים אמנם לא מתחרזים לי, ובכל זאת נהדר) ואיזה יופי שזה הוביל אותך לכאן. תודה!