זוכרים את טוס ברהינדי הגיבור? פעם הוא הושלך לבור עם חמישה אריות: ביום הראשון הוא אכל את האריה הראשון, ביום השני הוא אכל את האריה השני, ביום השלישי הוא אכל את האריה הרביעי, וביום הרביעי הוא נזכר שהוא שכח לאכול את האריה השלישי… משהו כזה קרה גם לי. הבטחתי שלושה פוסטים על אגדות פמיניסטיות שלא יובשו על ידי האג'נדה. זהו הפוסט השלישי, שמקדים את השני.
קודם התקציר (הקצר ככל האפשר) ואחריו כמה הערות על הסיפור.
המלך ארתור רודף אחרי צבי צעיר. בלי משים הוא מתרחק מן הפמליה שלו ומגיע לאגם אפל. על הגדה הנגדית ניצב פרש שחור שקורא אותו לדו קרב. חרבו האגדית של ארתור נותרה הרחק בארמון. הוא חסר אונים ויריבו נותן לו הזדמנות אחרונה להציל את עצמו ואת מלכותו: הוא צריך לענות על השאלה, מה רוצות הנשים יותר מכל? יש לו שלושה ימים למצוא את התשובה. בדרך הביתה עוצר המלך כל אישה שהוא פוגש ושואל אותה מה היא רוצה יותר מכל, וכל אחת עונה תשובה שונה (אחת רוצה יופי, אחרת עושר, עוצמה, בעל צעיר, ישועת נפש וכן הלאה). כעבור שלושה ימים הוא חוזר ללא פתרון. הוא מתכונן למותו, ופתאום קורא קול מתוק בשמו. הוא חוזר לאחור ורואה אישה מכוערת עד אימה. אני אחסוך מכם את תיאורה אבל הנה למשל תקריב של כף ידה שהבעית את שני ילדי.
הגבירה המגעילה (כך היא מכונה בסיפור) צוחקת כשהיא שומעת את סיפורו של ארתור. זו שאלה ממש קלה לדעתה. אם יבטיח למלא את משאלתה, תהיה אשר תהיה, היא תגלה לו את התשובה. ארתור מסכים והגבירה לוחשת לו את הפתרון. הוא נושם לרווחה אבל כשהוא פונה ללכת היא אוחזת בשרוולו. היא דורשת שישיא אותה בתמורה, לאחד מאביריו. המלך נחרד אבל אין לו ברירה. כבודו תלוי בקיום ההבטחה. וקודם עליו להתייצב בפני האביר השחור. הטבע כולו משתתק כשהוא מוסר לו את פתרון החידה: יותר מכל, אומר ארתור, רוצות הנשים לנהוג כאוות נפשן. האביר הנורא שואג בזעם ונמלט. ועכשיו גם המלך צריך לקיים את חלקו בעסקה. סיר גאווין הצעיר והנאמן מתנדב להציל את כבודו, ולמחרת בבוקר יוצאת תהלוכה קטנה ליער שבו ממתינה הכלה. הכול מתחלחלים מכיעורה אבל סיר גאווין לא נרתע. הוא כורע ברך ומבקש את ידה. האווירה בחתונה קשה. הכלה המסכנה מתכווצת מגניחות הגועל ואנקות הרחמים על החתן. בחצות פורש הזוג הצעיר לחדרו. גאווין טומן את ראשו בכפות ידיו ואז הוא שומע את אישתו קוראת לו בקולה המתוק. הוא מסב את ראשו בחשש ורואה את האישה היפה בעולם. מסתבר שזאת הגבירה המגעילה. הנישואין שחררו אותה ממחצית הכישוף, אבל עדיין עליה ללבוש את דמותה המכוערת מחצית מהזמן, אלא אם כן ישיב על שאלתה: האם הוא מעדיף שתהיה יפה ביום וזקנה ומכוערת בלילה, או להפך. גאווין מתבלבל לרגע ואז הוא נזכר שזה ליל כלולותיו. הוא מעדיף שתהיה יפה בלילה, הוא אומר, כמו עכשיו. אישתו מזעיפה לו פנים: בעל אוהב אינו דן את אישתו ללעג ולבוז, לדעתה. וגאווין מתחרט ומשנה את החלטתו: הוא מבקש שתהיה יפה ביום ומכוערת בלילה. אבל גם זה לא מוצא חן בעיני הגבירה. האם לא איכפת לו איך תרגיש כל לילה כשתבוא אליו בצורתה המגעילה, איזה מין בעל אוהב נוהג כך? גאווין משתתק. נראה שכל תשובה שלו תחטיא את המטרה. לבסוף הוא אומר, גבירתי, איני יכול לענות על שאלתך, זו החלטה שלך, את צריכה לבחור כאוות נפשך. כשהאישה שומעת את זה היא צוחקת. זו התשובה הנכונה. הוא נתן לה את מבוקשה של כל אישה, להחליט על עצמה, לנהוג כאוות נפשה. וכיוון שכך היא משוחררת מן הכישוף, היא תישאר לתמיד בדמותה היפה (והם חיו ביחד באושר ועושר ובכלל).
*
וכמה הערות:
בקרדיטים כתוב "סופר מחדש" על ידי סלינה הייסטינגס. אני לא מכירה את המקור, אבל בטקסט של הייסטינגס יש משהו ישיר ועכשווי (על אף התפאורה הימי ביניימית) וכך אני מתכוונת להתייחס אליו.
*
הסיפור נפתח במרדף שמוביל לנוף מאיים ומסתורי. סכנת חיים מרחפת על המלך חסר האונים (שלא לומר אימפוטנט, הוא לא מוצא את החרב שלו). הדרך היחידה להינצל היא לברר מה הנשים רוצות.
הישירות החלומית של הסצנה הזאת עוצרת נשימה. זה כמו מסר מהתת מודע שאומר אם לא תקשיב לנשים (מיד, תוך שלושה ימים) תמות.
*
ומי היחידה שיודעת את התשובה? הגבירה המגעילה כמובן, הפמיניסטית מהסטריאוטיפ, הבודדה המכוערת, רק היא יכולה להציל את המלך. ויש לה מחיר. המלך לא יוכל להמשיך ולהדיר אותה. הוא צריך להכניס אותה לארמונו ולהשיא אותה לאחד מאביריו (שזה כמו לשאת אותה בעצמו. האבירים הם שלוחה של המלך וגאווין יותר מכולם).
(מזכיר לי את המאמר שקראתי פעם פעם על האחיות של סינדרלה: אז מה אם הן היו מכוערות, גם הן רצו להתחתן עם נסיך. דגש מיוחד ניתן שם לרגליים הגדולות, במובן שהן רצו גם להתחתן עם הנסיך וגם לעמוד על דעתן, כלומר על רגליהן שלהן, לא להינשא על כפיים כמו בובות.)
*
בדרך כלל יש מתח בין הממד הרגשי והממד הריטורי של סיפורים. הרגש הוא אותנטי ובעל עומק ואילו הריטוריקה (אמנות השכנוע והפיתוי של הקוראים) ערמומית ומניפוליטיבית, כל האמצעים כשרים. בסיפור הזה הם כמו תאומים סיאמיים שמחוברים באברים חיוניים.
מה רוצות הנשים יותר מכל? הקוראים מגלים ומפנימים את התשובה ביחד עם הגיבור (ארתור-גאווין).
בשלב הראשון מוצגת השאלה באופן חזיתי בצורת תעלומה וחידה של חיים ומוות. כמו ארתור גם הקוראים (נשים כגברים) תוהים מה רוצות הנשים יותר מכל, וכמוהו הם מתקשים למצוא תשובה אחת.
בשלב השני מוצג הפתרון. זה לא פתרון שרירותי; "לנהוג כאוות נפשן" אכן מכסה רצונות סותרים של נשים שונות ומשונות – אבל זה עדיין פתרון שִׂכלי שמגיע מבחוץ ולא צומח מבפנים.
בשלב השלישי והקובע – השאלה מופיעה בתחפושת, בצורת חידה חדשה ואישית. ושוב, הקוראים כמו גאווין מתקשים בפתרונה, כי רק מי שהפנים את פתרונה של השאלה הגדולה, יכול לענות עליה נכונה ולגאול באופן שלם את הגבירה ואת גאווין.
*
אפשר לקרוא את הסיפור בשתי דרכים: באחת מהן האביר השחור הוא מעין גולם שנברא מן העצב והזעם של האישה המדוכאת (כמו ששלוש הטוות המכוערות נבראות מדמיונה של הנערה המבועתת) כדי לאלץ את ארתור לתת לה את מבוקשה. אבל אני מעדיפה לראות בו נציג של ארתור, גלגול חלומי של האשמה והקלקול שהוא חש. כי כוח תמיד משחית ומעוות ודיכוי פוגע גם במי שמדכא, גם אם בדרכים מושהות ונסתרות יותר. וגם את זה אני אוהבת בסיפור, את ההבנה שהגאולה של הגבר ושל האישה כרוכות זו בזו, זו אותה חבילה.
*
ובשולי הדברים:
הספר יצא ב1988 בספריית הפועלים בתרגום משה דור עם האיורים המקוריים של ז'ן וינגארד (כך הוא כתוב על כל פנים בתרגום העברי, באנגלית זה נראה כמו חואן). האיורים – המאד מושקעים ומרשימים בדרכם – הם שילוב של עיטורים ימי ביניימיים ושל סגנון פרה רפאליטי: "בהיסטוריה של האמנות," כתב סלבוי ז'יז'ק, "הפרה רפאליטים הם מקרה הגבול הפרדוקסאלי של אוונגרד בחפיפה עם קיטש: הם נתפסו בתחילת דרכם כנושאי הדגל של מהפכה … רק כדי להגיע לפיחות בהערכתם זמן קצר לאחר מכן … כתמציתו של קיטש פסאודו-רומנטי, ויקטוריאני וטחוב." קיטש פסאודו-רומנטי, ויקטוריאני וטחוב, זה תיאור די הוגן של האיורים האלה, בתוספת נגיעות מבהילות של כיעור נשי היפר-ריאליסטי. זה קובר את הישירות והעכשוויות של הסיפור. וגם לשון התרגום מיושנת ומסורבלת ופוגעת בהומור ובקסם. הגיע הזמן לעדכן את שניהם ולהוציא את הספר מחדש.
*
עוד באותם ענינים:
גם מתוק גם פמיניסטי (האריה הראשון בסדרה)
הפרה רפאליטיות והאגדה – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד כמסע-מסה בתולדות האמנות
*
פוסט נהדר!! לנהוג כאוות נפשן, לא ידעתי… אז בדיוק כמו גברים, אם כך… תודה
כיף של קריאה: מסרים חשובים ועכשיוויים בעטיפה של סיפור השולחן העגול. הדבר היחיד שעדיין קצת מציק לי הוא התבנית הצפויה של היופי החיצוני שחייב, פשוט חייב לנצח בסוף, שחייב להתאים ליופי הפנימי, ואם יש דיסוננס הוא תולדה של כישוף, משמע של כוח רע שהתערב במציאות ושצריך להלחם בו. את התבנית הזו כנראה, אף אחת לא תוכל לשבור.
נכון שרון, בדיוק כמו הגברים. ותודה 🙂
תרופה, חשבתי על זה הרבה, על מה שמציק (ולי, עם האוּנה העורכדינית שלי היו עוד הסתייגויות), ויש לי על זה שתי תשובות: סיפור, גם פלאי, הוא כמו חתיכת חיים. אי אפשר לקרוא אותו כמו שקוראים חוזה, תמיד יהיו פרצות וסתירות, או שהוא ייראה כמו חוזה ואז לא יהיו לו חיים. והעיקר פה כל כך צלול ופשוט. חירות. שוויון זכויות. וגם המעבר החכם והמצחיק מהססמא לחיים. התשובה השנייה היא שהיא לא באמת השתנתה. מה שהשתנה זו התפיסה העצמית שלה, והמבט שלו. כשעוברים מלהיות דחויה ללהיות מקובלת ואהובה, הכיעור נושר. איט'ס אול אין דה מיינד, כמו שאומר ג'ורג' בצוללת צהובה.
סיפור נהדר באמת, בעניין היופי והכיעור- הם תמיד קיצוניים כל כך באגדות האלה… אין שם אף פעם סתם אישה רגילה שהיא לא מכשפה רעה וגם לא מלכת היופי. אבל התשובה שלך לתרופה מתקבלת על הדעת, ובכל מקרה יפה שמשתמשים בתבנית הידועה והמוכרת בצורה קצת חתרנית.
תודה מרית! אני זוכרת את האגדה הזו מספר שקיבץ כמה מאגדות המלך ארתור. בגרסא הזכורה לי, גאווין היה צריך ממש לנשק את הגבירה (כמו באגדת הנסיך-צפרדע) ורק אז קיבלה את דמותה היפה. בייחוד התעכבו על תיאור הרתיעה שלו ברגע שלפני הנשיקה, על "קולה המקרקר" של הגבירה שדורשת נשיקה, על שפתיו של גאווין הרוטטות בחלחלה, וההחלטה שלו להישאר נאמן לאדוניו ולנשק אותה בכל זאת. משום מה הרגע הזה זכור לי כילדה קוראת כמאוד אירוטי 🙂
מרית קרובתי, לא יודע היכן מקור הסיפור, לעומת זאת ארבעת שירי "סיר גווין והאביר הירוק" שנכתבו על ידי משורר אנונימי בשלהי המאה ה-14 (בערך 700-800 שנה אחר קמלוט, אם אמנם היתה קמלוט) תורגמו לעברית על ידי שמעון זנדבנק, בתוך: אנתולוגיה של ספרות ימי-הביניים, בעריכת לורנס בסרמן: זמורה ביתן מוציאים לאור, תל אביב 1991, עמ' 279-233, ויש שם הפניות רחבות למהדורות השירים ולמחקרים עליהם, אבל אין שם הערה על אגדת האביר השחור.
לגבי "לנהוג כאוות נפשן" דווקא באגדות השולחן העגול אהבהביה של גוויניבר עם לנסלוט גורמים לנפילה של קמלוט ובעקיפין גם למות המלך. צריך עיון האם כמו הסיפור על האביר הירוק
לא מדובר בסיפור מאוחר יותר, שהצטרף לקנון של אגדות ארתור (למיטב ידיעתי הסברה כי כי האגדות, גם המוקדמות שבהן, נוצרו משלהי המאה ה-11 ואילך לכל המוקדם).
הלוואי שלכולנו היתה חירות לבחור "כאוות נפשנו". זה לא תמיד מובן מאליו.
ורד (וגם תרופה), פתאום נזכרתי שסבתא שלי היתה תמיד אומרת: אני כל כך רוצה שכבר תהיי מאושרת. ולא התכוונה לאושר, זו היתה מילת קוד לבעל נחמד ולמשפחה. ואולי גם היופי באגדות זו מילה נרדפת לטובה ולא מכושפת. בעצם החריגה היחידה שאני זוכרת היא בת האיכר החכמה והטובה והאהובה, שרק עליה מכל הגיבורות לא נאמר שהיתה יפה. אבל זה באמת סיפור פמיניסטי עד כדי עתידנות http://wp.me/pSKif-dl9
אביבית, למה משום מה? זה קו דק בין הדוחה לאירוטי 🙂 וגרמת לי לחשוב על נסיך-צפרדע, ועל הדומה והשונה. גם שם הרי נסחטת הבטחת – לא נישואין אבל אירוטיקה – הנסיכה חייבת להיצמד לקרפד המבחיל ולהלין אותו במיטתה, וגם שם הכיעור הופך ליופי, אבל שם תמיד נשארתי עם טעם רע של כפייה.
שועיקי, אכן זה אותו גאוין שהתנדב להציל את המלך גם מהאביר הירוק (שמתי לינק לסיפור, כשכתבתי שהוא שלוחה של המלך). וזה באמת לא מובן מאליו לבחור כאוות נפשינו. בשביל זה צריך גם חופש פנימי.
מרית, ראיתי עכשיו, התרגום של זנדבנק מתבסס על שיר ושורותיו כשורות שיר, פרץ מעבד זאת לסיפור. מעניין גם כי על הספר שערך לורנס בסרמן (עם התרגום של זנדבנק) כתוב מבחוץ הוצאת דביר ומבפנים זמורה-ביתן מוציאים לאור. לא ידעתי שהמיזוגים התחילו כבר אז.
לגבי חופש פנימי. אני בכל פעם מתקדם עוד דלת. פותח. מגלה מאחוריה עוד דלת. זה נעשה קצת מייאש (הרגליים כואבות, כף היד עייפה מידיות של דלתות), דברים כאלה. אולי הכרטיסן
יורה לי הדרך אל קצה הקו. אולי תרופה תתן מזור למכתי.
שוב אני נזכר ב-Fisher King. יכול להיות ששאבו אותי מהסרט הזה.
יופי של סיפור! ויותר מזה, יופי של כיוון על פמיניזם מסוג אחר.
אחד הדברים המאוד-עכשוויים שקפצו לי משם, הוא הרעיון שאישה אולי רוצה שיתנו לה לנהוג כאווה נפשה, אבל מצפה שהגבר שלה יבין את זה לבד. ואם אפשר – גם שינחש מה הוא אותו דבר שהוא אוות נפשה. נראה שלא הרבה השתנה מאז.
ועוד משהו ברוח זו, אמר לי פעם חבר, שהנטייה להלין על מקומן של נשים מתעלמת לעתים מהצד ההפוך – מהמקום שבו נדרשים גברים לעמוד. כי כשהוא הי הבן שש-עשרה והיתה לו חברה, היא ציפתה שהוא יידע מה לעשות, בענייני מיטה ובכלל. והוא ידע בדיוק כמוה. אלא שהוא היה גבר. כלומר, גבר בהתהוות. ומה שהפך אותו לגבר היה הצורך לעמוד במקום הזה שבו יודעים לחבר חוטי חשמל ולהחליף גלגל.
ולגבי סוגית היופי, ככל הידוע לי, דווקא באגדות שלנו – בתנ"ך – אין הרבה דיונים על יופי, ויותר מזה, היופי מתאר גם גברים (יוסף, דוד, אבשלום). אפילו על רות, שהיופי היה קריטי להצלחת תכנית הפיתוי שלה, לא נכתב שהיתה יפה. יש לנטייה הזו הרבה סיבות אפשריות, וחביב עלי המשפט במשלי: נזם זהב באף חזיר: אישה יפה וסרת טעם.
[ומצד שני, אני מודה שהתחלתי עם בנזוגי כי חשבתי שהוא הורס. נכון, שאם לא היו נחשפות מעלותיו הפנימיות סביר להניח שהיה נראה פחות יפה בעיני, ובכל זאת. איני חפה מזה].
שועיקי, זה מנחם שאתה לא היחיד?
טלי, הצחקת אותי והזכרת לי שפעם ג'ודי פוסטר פתחה חברת הפקה והתלוננה שרוב התסריטים שמגיעים אליה זהים, ההבדל היחיד הוא מגדרי. בתסריטים של הגברים הגיבור מגיע הביתה ומגלה את אישתו מחדש כזרה זנותית. בתסריטים של הנשים הגיבורה פוגשת גבר זר שרואה כל מחשבה ותשוקה שלה כאילו הכיר אותה מאז ומתמיד…
ובכל זאת יש משהו גם מובן מאליו וגם מצחיק באופן שבו האישה שלפני חמש דקות היתה מנודה ומוקאת, יודעת בדיוק איך בעל אוהב צריך להתנהג.
ובאשר לתנ"ך, לרגע חשבתי שאת צודקת אבל אז נזכרתי שיש יפהפיות בתנ"ך, רק שבדרך כלל קוראים להן טובות מראה. אני זוכרת שאברהם אבינו סרסר פחות או יותר בשרה היפה, ולדוד היו כמה יפהפיות כמו בת שבע ואבישג, ויש בטח עוד. על לאה לעומת זאת כתוב שעיניה היו רכות, שזה בטח איתות לאיזה כיעור, אף שאיציק מאנגר היקר שהעביר את המקרא לעיירה היהודית, הפך אותה לנערה שקוראת רומנים לאור הנר ואבא לבן נוזף בה שהיא מקלקלת את העיניים…
בדיאלוג בין הגבירה הכעורה לאביר גאווין אהבתי את תשובתו הראשונה שהוא מעדיף שתהיה יפה בלילה וכעורה ביום. הזכיר לי דיון על גברים שנמצאים ב"ארון " מבחינת משיכתן לנשים שאינן סופר מודל. בדיון גברים הודו למעשה שיעדיפו להראות בפומבי עם אישה שעומדת ב" תו תקן " כלשהו ויוותרו על ההעדפה הפרטית שלהם. ברור לי שלא כל גבר יאמר זאת וגם ברור לי שזה נכון גם לגבי נשים. אני מתכוונת לבן זוג כעוד סמל סטטוס. מצד שני יתכן שהעניין לא מתאים בסיפור הזה כיוון שהציבור יודע על הסיבה לנישואי הגבירה והאביר.
ולגבי התשובה הנכונה : האישה בוחרת כאוות נפשה . זה הזכיר לי את ההפלגה ביופיו של רבי יוחנן , ואת האגדה המדהימה בעיני שהיה עומד ליד אזור טבילת הנשים כדי שהנשים תתבוננה בדמותו ויולדו להן בנים יפים כמותו . בעיני זה סיפור נועז מעין כמוהו המעיד על הכרה ולגיטימציה לפחות במישור הנפשי והפנטזי של האישה.
על מקור הסיפור / השיר:
http://en.wikipedia.org/wiki/The_Wedding_of_Sir_Gawain_and_Dame_Ragnelle
מרית, התהרהרתי על זה עוד קצת, אני חושב כי הסיפור צריך להיות משלהי ימי הביניים, כלומר אני נוטה לקרוא אותו כסיפור שבא בעקבות הדבר השחור (1348). גם האביר השחור וגם הגבירה הכעורה והמעוותת מעידים על כך (הדבר הרג כשליש מאוכלוסיית אירופה, ואחדים שנמלטו מידו הארוכה, נותרו מעוותים)– למעשה אני נוטה לראות בלג'נדה הזאת סיפור על היכולת לקום מן השבר הזה. גם אדגר אלאן פו במסכת המוות האדום הופך את המגפה החודרת לארמון ולא מותירה בו אדם חי, לזר מסתורי העוטה מסכה אדומה. אלא שאצל פו המוות מנצח.
אני מניח שמלחמות באבירים דמוניים או בדרקונים בדרך כלל מכסים על סיפור של התמודדות טראומטית.
יפה האגדה הזאת. לא ידעתי שהיו לסר גאוויין עוד מפגשים מעניינים כל כך מלבד עם האביר הירוק :).
ויש בה באגדה מין טענה נגדית לאימרה careful what you wish for. איזה חיזוק שאדם (ואפילו אישה! ;)) כן יודע מה הוא רוצה, ולא צריך לפחד כל כך מהרצונות שלנו. זה שימח אותי.
ציפי, אין ספק שיפה בלילה ומכוערת ביום זו בחירה מועדפת שמעידה על בטחון עצמי ומעמידה את הזוגיות במרכז. אבל מי שמטריד אותי פה זה המלך ארתור, הוא הגלגל השלישי בזוגיות הזאת, גאוין נכנס לזה למענו.
רוני, תודה רבה. ושמחתי לראות ששם זה עוד יותר ברור. הנשים רוצות סוברניות:
sovereynté, the ability to make their own decisions
שועי, כרגיל אתה מושך חוטים מההיסטוריה ואני מתוך הנפש. בשבילי האביר השחור הוא או גולם הזעם של הגבירה המדוכאת או האשמה של ארתור שלבשה דמות אביר בחלומו 🙂
לי, זה באמת משמח לא לפחד, בייחוד ממה שרוצים 🙂
אוף אוף, נהדר, גם האביר השחור כביטוי רגשי של הגבירה וגם הטענה לגבי הדבר השחור.
בשבילי משפט המפתח הוא "הטבע כולו השתתק…." כי למרות פמיניסטיותו המוצהרת של הסיפור, יש כאן שני נושאים מנוגדים זה לזה – הטבע והגאולה (אמנם המושגים 'טבע' ו'טבעי' בעייתיים ונתונים לפירושים קוטביים..). הגאולה נתונה תמיד בידי כוח נעלה יותר, וכרגיל, גם פה האיש גואל את האישה, כפי שהאדם 'גואל' את האדמה, למשל (שהיפוכו-משלימו הוא למעשה 'כובש'.) אני חושש שכעבור זמן מה, הגבירה תתחיל להתגעגע לימיה המכושפים, כאשר תבין שיופיה דן אותה לחיים של טוייה ושיחות סרק, תמיד תמיד בתוך קירות הבית, בעוד אהובה יוצא להרפתקאותיו ביערות
כרטיסן, זה לא עד כדי כך כרגיל, גם הנשים גואלות. החל מהנסיכה שגואלת את הצפרדע בעל כורחה, וכלה בנערה הזאת שהקדשתי לה שתי רשימות, זאת הראשונה http://wp.me/pSKif-ilI ואני לא בטוחה לגבי הניגוד בין טבע לגאולה. זה חמקמק.
מרית, התפישה שלי את ההיסטוריה האנושית היא של גולם של טמטום זעם ואימה, עם כמה כיווני אוויר, ונאות מדבר בודדים. ככל שלומדים יותר היסטוריה מגלים לא רק על מצעד האיוולת כמו שכינתה זאת ברברה טוכמן אלא ש"החלודה אינה נחה" ואסור אף פעם לקפוא על השמרים. למשל, אני רואה בביטול העבדות, בשיוויון הנשים ובזכויות האדם מן הדברים הנהדרים ביותר שאירעו לאנושות במאות השנים האחרונות. עם זאת, דומני כי גם כיום, יש המון-רב של בני המין האנושות, שהיו מעוניינים להשיב דבר לקדמותו. ומעניין כי גם בימינו הכוחות הליברליים והחופשיים שבאנושות לא מצליחים לעצור רצח-עם ולעתים גם לא מנסים ממש להתערב.
מה שיפה בלג'נדה למעלה היא שטענתה היא שמספיקה אישה אחת כדי להצית את הגפרור, וזה נכון ויפה, וממרחק של מאות שנים גם קל להתבונן בזה בסיפוק. אבל גם בימינו אנו, ולפעמים גם במרחק עשרות קילומטרים ופחות מבתינו השליווים, נשים נסחרות, משועבדות, נלקחת מהן הזכות על גופן, ואין הן רואות רואות קץ לפטריאכליה האכזרית, המתרחשת לא במרחב אגדי או ימי ביניימי עתיק יומין, אלא במציאות ימינו, בסביבתנו, קרוב מאוד.
מרית, 'טבעי' הוא באמת מושג בעייתי (האם אנחנו מסוגלים לקבוע בכלל מה טבעי ומה לא..?), וזה נכון שגם נשים גואלות אבל מה קורה לאחר מכן? האם בסיפורים האלה לא מחליק כל אחד לתפקידו הקודם..?
(ואני גם לא טוען שאין כלל גאולה בעולם, במבט, מילה, מחוות גוף -סיפור!.. – אנשים יכולים להמית וגם להחיות 🙂 )
הנה גרסה שחביבה עלי מאוד ואף נשמעת (לי) יותר קרובה למקור:
Gawain and Ragnall
by Anny Wyse
See before you the Wheel of the Year. In ancient times, as the cold and dark of winter gave place to the warmth of summer, there ensued a great battle between the gods of these two seasons for the possession of the land.
And sometimes it fell out that an Earthly hero would take part in this struggle – and so earn the title Champion of the Goddess. Come with us now as we re-enact this timeless struggle, in the name of the Goddess Sovereignty, whose presence fills the land, in every hill and dale, in every tree and bush, in every river and stream, season on season, year in, year out, throughout all time. Lady, we ask your blessing.
Who is this who comes upon the scene? He looks a fair young lord but his brow shows lines of worry beyond his seeming years. He calls out to the forest. Listen now, he's speaking to us.
"I am Arthur, King of Kings," called the young man, looking up into the high branches. "I am Lord of this Land and this morning I did wake to the call of the hunt, I heard the horn call me from my slumbers and I came out into the forest. And there she stands, the Antlered One, the Lady of the Ways." He stopped as he caught sight of the white hart just walking delicately into the glade.
The hart saw him immediately and turned to flee. Quick as thought, the young man had an arrow to his bow and loosed it. It sped straight to her heart and now she lay dead at his feet. He took his hunting knife and began immediately to skin her.
"I will take her skin to cover me," he whispered to himself "and to keep me from the cold of Winter."
The leaves on the great oak tree under which he knelt began to quiver and a huge creature emerged. It had the shape of a man but was made entirely of leaves and branches. His antlers shimmered as the last golden rays of the sun caught them.
"Who harries here?" He cried, in a voice like a great bell, "Here in the Lands of Summer?" He towered over the king, shaking his club.
"I do." Arthur jumped to his feet, standing ready to defend himself. "I, Arthur, who am called the King, who was born on mid-winter’s eve to herald the return of the Sun. And who are you to challenge me to my hunt?"
The Green Man tossed up his club and all the leaves in his beard rustled and shook.
"Ha!" He cried. "I am Gromer Somer Jour, the Lord of the Summer Day. This is the Summer Country, my lands, and it is my hart that you have killed. And I will be avenged!" and straight way he aims a blow at Arthur's head.
Arthur just managed to get out of the way and tried to bring his knife down on the Green Man's arm but it was broken against the ancient oak. He took another blow and another and fell back against the bole of a tree.
"The day is mine. Your life is forfeit!" and the Green Man loomed over him ready to smash him to a pulp. Vainly Arthur put up an arm and cried out
"Is there no way out of this?"
"Ahhhh! He would save his life would he!" said Gromer Somer Jour to himself. "Then you shall answer me a question. Tell me, King," he turned contemptuously to Arthur. "what is it that women most desire? Think carefully before you answer! Your life is forfeit should you get it wrong."
Arthur was puzzled. he had no idea. "What can I say to this?" He muttered to himself. "What is the answer? No! – Wait! It may be he will give me time."
And he looked up into the mass of green leaves to find his gaze caught by the bright golden eyes. "Oh Lord of the Summer Day," he said "I have no answer for you now but will you give me time?"
Gromer Somer Jour pulled back, turning slightly away. He leaned on his club.
"Time?! Aye, I’ll give you time!" And the Lord of the Summer Day sniggered into his beard, he had no opinion of this bumptious young king. Then he turned back to Arthur, a cruel smile on his face.
"One chance only I’ll allow you to save your life. One year hence you must return alone to this same place and I shall know by your face if you have the answer I seek."
Arthur ducked and hid his face, turning away. "A difficult task!" he said to himself, but he knew there was nothing he could do, his fate had been sealed when he killed the hart, maybe even when he woke to the call of the hunt that morning. He turned back to Gromer Somer Jour.
"I accept!" he said with as much strength as he could muster. "One year from now I will meet you here again and I will bring you your answer."
The Lord of the Summer Day stepped back, allowing Arthur to rise. He picked up the body of the beautiful hart and carried it off with him over his shoulders. Arthur bowed to his retreating back and then turned to go off in the opposite direction. As he was making his way slowly back to his castle a strange figure came out of the bushes beside him riding a beautiful white steed. The horse was bravely harnessed but the creature aboard it, although clad in silks, was like nothing on earth.
"God’s teeth! What’s this?!" Arthur's breath hissed and he stood at bay despite the beauty of the palfrey.
"By what right do you wander in the Lands of Summer?" The creature addressed him.
"In the name of the Lady of this Land. I am the son of the Kingfisher, the Winter King." He answered as bravely as he could. He had never seen the like of this in his life before.
"Ahhhh!" she sighed the word out long and hissing like a snake. "Then you are Arthur! And I know your quest. I am Ragnall, the owl who passes across the face of the moon and causes all who see me to shiver. I am mistress of the beasts. I hold within me all creatures and give them succour. Any man who harms a beast, harms me! Any man who harms a plant, a flower or a tree, harms me!"
Arthur followed her speech, watching the passage of her hand across the sky and shivered. He could help himself, he ducked and held up a hand as she pointed her long green finger nail at him with her final words. He peered up into her face.
"You are awful!" He whispered. "I see in your face the face of every beast in the world. Your eyes are owl’s eyes; your nose, a cat’s nose; your ears, lion’s ears; your teeth are wolf’s teeth; your hands are bear’s claws and your feet are the hooves of goats. You legs are like tree roots; your body is gnarled like the trunk of Yggdrasil and your arms are knotted branches. Your breasts are great hills and mountains and your belly and hips are big enough to birth the world!"
As he finished she slithered down from her horse and crouched before him, her knees bent as though she was about to drop a calf. She cackled.
"Aye! I am hideous in my diversity." And she pawed at him with a clawed hand. "Men shun me. Women despise me. I am fearful to all eyes. And yet," she drooled, "I know the answer you seek."
Arthur was disgusted, he turned away. But he has heard her words. "She does?" He questioned himself. "She might!" and hope sprang in his heart.
The dreadful creature followed him and tried to rub her face against the silk cloth of his hunting tunic. He dared not move.
"And I know that you will fail" her hands tugged at him "unless I give you the one right answer that the Lord of the Summer Day requires."
Arthur shuddered at her nearness and the smell of her but he dared not risk alienating her. She could have the answer the needed He leaned against the tree and whispered to it "But would she give it me?" He made up his mind and turned.
"Would you give me this answer or my life is forfeit to the Lord of Summer?"
"But what would you give me for that answer. Every answer has its price!" She was as quick as he.
"And that’s the truth!" he muttered to himself. "What is the price of this answer? And can I afford to pay it? But it is my life and my life is the land …" He made a decision.
"What is the cost of this answer? What will you ask of me in return?"
"Why …!" She turned about, almost as if she would be coy with him. "I am hideous, awful as you say! But I would have me a husband. I wish a consort for all time, to live with me and love me here in the Summer Lands."
Arthur was aghast! "I cannot marry you!" He cried in terror. "I am husbanding already to my Flower Bride, my Gwenhifar, my White Owl!"
"Aye! I know this!" and she laughed at his horror. "I would’t have him anyway!" she muttered to herself, but loud enough for him to hear. "I would have the youngling, the tannaiste, the stand in for the king!"
"Ye gods!" The exclamation escaped him and he tried to catch it back with a hand over his mouth. "My Hawk of May, who stands in my stead!" And then he turned to Ragnall again. "Gawain? You would have Gawain?"
"Aye!" She chuckled, yellow saliva frothing about her rotting gums. "I would have Gawain. Gawain of the red hair, who has the heat and fire of summer flowing through his veins."
Arthur was appalled. "My brave knight!" he whispered. "Must he wed this creature? How can I ask this of him? How can I not? It is my life that is at stake and my life is the land." And he turned back again to Ragnall. "Lady, I cannot speak for him but I will ask him, and I will do all in my power to bring your wish to fruit."
"That is enough" she said to him "At this time."
And she mounted again onto the gay palfrey and turned back into the deep forest.
And so Arthur returned to court. He told Gawain all that had befallen him, his killing of the hart, the appearance of the Lord of the Summer Day, the hideous hag and her demands to marry Gawain.
"I did not know what to do" he cried to Gawain. "Gromer Somer Jour will hunt me down and find me, I must return to him in any case as a man of honour. How can we discover what it is that women most desire? This hag may indeed have the answer for there is something very strange about her and the way she knew what the Summer Lord had asked me."
"Whatever, Lord. I am your tannaiste. I am here to stand as your champion and in your stead. And in any case you know I am a free spirit, I love adventure. There will be some way through this mess if we can but find it. I will marry this Dame Ragnall, to say your life, to save the land. But, let us first see if we cannot discover for ourselves what it is that women most desire.".
And so the king and the knight spent the coming year journeying. They asked every woman in every land what it was that they most desired and wrote all the answers in two great books. But none of these seemed sure to them so, at the end of that time, Arthur returned to Ragnall.
"Lady," he said. "Gawain accepts to be your husband. Now! You keep your part of the bargain."
Ragnall leaned down from her palfrey and took his collar in her hand, drawing him closer so that she could whisper in his ear.
Arthur almost choked at being so close to her, her breath was foul as sulphur, and the answer to seemed very strange to him. He managed to thank her with what courtesy he could muster and continued on his way through the forest to meet with Gromer Somer Jour. He kept repeating the answer over and over to himself, so he would remember it. But he resolved to try first with the books, so strange he found what she had said to him. He would keep Ragnall's answer up his sleeve as a last resort.
Arriving again at the clearing he found the Lord of the Summer Lands already there, waiting for him.
"Greetings, Gromer Somer Jour, Lord of the Summer Day." he called out as bravely as he could.
"Greetings, Arthur" and the leaves around his mouth shook as he spoke.
"A year has passed since we met and I am here now keeping my part of the bargain." Arthur reached up to hand over to the rough, oak bark covered hand. "Here are two books full of what women told us they most desire."
Gromer Somer Jour took the books and leafed through them, never saying a word. As he came to the end he threw them down contemptuously and raised his club.
"There’s no answer here!" He snarled triumphantly. "Forfeit your life!"
"Wait!" Cried Arthur. "I have one answer more! And he whispered what Ragnall had told him into the leaf covered ear. Gromer Somer Jour leaped back as though he had been burned.
"Hell’s teeth!" He shouted. "Only one person could have told you that! My sister, curse her!
"Sister?!" Arthur was aghast.
"But it is indeed the answer that I seek." Gromer Somer Jour quietened down although he was obviously still much aggrieved. "The Lord of the Summer Day is a man of honour" he said. "I will keep my bargain. You shall have your life!"
He bowed to Arthur and went back into the deep forest. Arthur began to make his way homeward again. He had not gone far when there was Ragnall by his side again. She cackled softly as she saw him flinch.
"Greetings, Arthur. Remember me?"
"How could I forget!" He muttered. then he pulled himself together. "Greetings, Dame Ragnall, I remember you!"
"But do you remember our bargain? I have kept my part. Now! You keep yours!" And she grabbed him by the sleeve. Arthur put his hand on hers, covering it, despite his feeling of loathing.
"I too am a king," he said "and a man of honour! I will keep my bargain." and he took Ragnall's hand in his and led her off towards the castle.
When they arrived there was much horror and consternation. Gawain was there to meet him and immediately took Ragnall on his own arm. All the young women of the court, and many that were not so young, hung on his other side. In whispers they tried to persuade him not to go through with this dreadful seeming marriage. What harm could it do now, they said. Arthur had given Gromer Somer Jour his answer and been granted his life. What need to marry the witch now?
Gawain looked at them, not knowing what to say. He understood that they meant him well but he could not understand how they could ask him to break his word.
"My friends!" he said. "Why do you weep, all of you? Why do you beg me not to wed this Loathly Lady? Can you not see there must be some enchantment at work here? The events are too strange for us not to see the hands of the gods."
But it seemed they could not. Even Guinevere, the queen, was speaking to Ragnall, asking her to relent, to give Gawain back to them or, at least, to have a quiet and retired wedding. This made Ragnall very angry.
"What’s this you say Queen Guinevere?" She leaned close to the beautiful young woman. "You wish this wedding to be quiet? Out of sight of the court? Ah, no, Lady! You shall not compound my wounding so! I will be seen! I will be Bride!" she turned to Gawain. "Let our wedding be in full sight of all the court. I wish a grand nuptial and a great feast!"
Gawain at once took her hand and kissed the filthy green claws. "Lady," he said, smiling at her "your wish is my command!
After the wedding, at the banquet, Ragnall slurped and burped and gobbled her way through plateful after plateful of food as though she had been starved. Gawain was horrified but pitied her too. He let none of his distress show as he though to himself "Poor soul! What curse is upon her that she must needs eat like this? And yet my heart senses beauty and goodness within her."
He turned to his new wife and said, very gently "Wife! Come wife! Let us to bed. Let us retire to our wedding chamber."
Wonderingly, Ragnall took a last bite of meat and gulp of wine and then allowed her husband to take her hand and lead her out of the hall and up the stairs. When they arrived in the room Gawain sent all the serving men and girls out, telling them he could manage very well, thank you, without their help. They scuttled off, grateful no doubt to be as far away from the disgusting creature as they could be. As well, he thought, they would have more time to comment to each other on how he would perform in bed. He was disgusted at the thought of the ribald mirth that would be heard in the kitchen that night.
He turned to Ragnall who was waiting, almost defiantly, beside the bed. she turned her back to him.
"Husband!" she said. "Will you be as courteous to me in bed as you are in open court?" Then she turned back to him again. "I know that if I were beautiful I would have no need to ask this question. But I would ask one favour, just one little favour. Give me a kiss, just one little kiss!
Gawain stepped forward, narrowing the gap between them, until he stood very close to her.
"Lady" and he took her in his arms "I’ll do more than kiss you!" and he made to lay her down upon the bed.
She stopped him, pushing him away, but gently.
"Now that we are one" she said softly, her voice very different from before, "it is only right that you should see me as I can be!"
and before his eyes she transformed into the fairest woman in all the world.
"The Lord and Lady bless us!" Gawain cried out and stumbled back a pace. "My love has grown! She stands now in full flower!" He passed a hand before his eyes. As he looked at her again he saw she was still this new beautiful creature. "You are the most beautiful woman I have ever seen." He said to her. "And thus my heart knew you to be. In god’s name, who are you?"
"Sir," and she curtsied to him, smiling under her long lashes, "I am your wife."
"How can this be?" He asked.
"Dear Gawain," and she rested a delicate white hand on his arm, "know that I was under an enchantment until I could find a man willing to wed with me with no thought for the loathsome form which I have had to wear. And you, my friend, are that man." Gawain reached towards her again, wishing to hold and kiss her, but she put him off. "Nay! There is yet one more choice for you to make, husband, if the spell is to be truly broken."
"What choice, dear wife?"
"For the rest of your life, will you have me fair my night and foul by day? Or, will you have me foul by night and fair and fair by day? The choice is yours."
He sat down on the bed. "What do I say?" he thought. "Either way it is a pickle! Fair by day will spare her the world’s loathing but I must bear the brunt of her foulness by night. If, on the other hand, her fairness by night is for our sole delight, then she must bear the brunt of the world’s loathing by day. What can I say? How can I make this choice for her?" He stood up and went to her, taking her by the shoulders and turning her to face him again.
"Lady," he said, looking deep into her eyes, "the choice must be yours!"
He felt her quiver under his hands, it almost seemed a golden light shone out of her skin. Her eyes were filled laughter.
"You have done it, husband!" she cried. "Now I see I chose aright. The spell is truly broken and I am able to be fair or foul as I choose, when I choose! I choose to be fair with you. For you have give me what every woman – indeed, husband, every man as well – desires most, the right to choose for myself who and what I am to be. And in this choice lies Sovereignty!"
And she took him in her arms and pulled him to her. " And so to Bed," she whispered, "enough’s been said, the Sun and Moon are royally wed!
Exuent omnes!
Gawain & Ragnall by Anny Wyse. Copyright © 1998 Annie Kצnig. All rights reserved
כרטיסן, אני באמת לא מבינה גדולה בטבע. אבל ארמונות בכלל זה מאד מגביל. מאד משעמם להיות נסיכה, תמיד חשבתי ככה, ועל זה במידה מסוימת הפוסט ההוא שדחיתי ושנקרא (כלומר ייקרא) "הקרקס והארמון".
שוש, רק הצצתי. עוד אחזור כשאאגור די זמן לקרוא.
"בארמון הנה שמה אני מתרוצצת,
וסביב רוב הדר ותפארת נוצצת,
ושרים, ופחות, ולשכה, ומועצת,
והכל מדברים בעברית כה נמלצת –
אני מתפוצצת.."
(יונה עטרי כמובן מ"שלמה המלך ושלמי הסנדלר)
וגם, "בעלת הארמון" של לאה גולדברג, על הצלה שהופכת למאסר. זאברודסקי, "הרוזן", מנסה לשמר את חייו הקודמים כאציל בעל נכסי תרבות, והנערה היהודיה שהוא הציל מסמלת איזשהו תום רומנטי, ירחי, של העולם שחלף. בשבילה המחיר הוא טראומה מתמשכת, שימור הפצע. רק הכאב מצליח ליצור חלום כל כך עמיד לזמן, והחלום נשמר רק כאורך ימיו של הכאב.
זה מזכיר לי סיפור מאלף לילה ולילה, שבו הארון אל ראשיד וג'עפר מתחפשים ויוצאים לבגדד, שם הם מגלים אדם שהתחפש מצידו להארון אל ראשיד. הוא מזמין אותם אליו לארמונו המזויף, מאכיל ומשקה אותם, וכשמגיעה שעת ה'בידור' נכנסות בזו אחר זו ארבע זמרות יפהפיות, וכל אחת מהן שרה על אהבה נכזבת. החליף המזויף נאנק מן הכאב שהשירה גורמת לו, עד שבפעם הרביעית הוא מתעלף. אז מתגלים בבשרו רישומים של הצלפת שוט, וסיפורו נחשף. הכאב נהפך לעונג והאמנות מעצימה את שניהם, עד לנקודה שבה הם מאיימים על החיים עצמם, וצריך לבחור -להיות בעל ארמון מדומה, או לצאת ממנו עירום ועריה אל העולם..
אז כתב משורר החצר המצחיק א' חלפי שרגיל היה ללבוש בגדי רוּמְפֶּלְשְׁטִילִצִכֶן שיר כדי שיוכל האביר גווין לשיר לאשתו, ויישא נאומו , בערך כך:
"עטור מצחך אביר שחור
אינני זוכר אם כתבו כך בשיר"
האביר גווין כל-כך התלהב מהשיר שהוא תיכף יצא להזמין מלחין מחו"ל, אחד י' רכטר, יעלה כמה שיעלה (-:
בגירסא הקודמת נאמר: "יכול להיות שעטור מצחך, אביר שחור, אבל מי לכל הרוחות יכול לראות משהו עם הקסדה הזאת":
לא אני; אמר The Knight who say nee
אין כמו שְֹרַאבֵּרִי!
[בחיי, שכחתי מהסרט הזה כמעט לגמריי]
1. הסצינה ליד הטירה הצרפתית, שבה נזרק מכל-הבא-ליד, כולל תרנגולים ןפרות, על ראשם של ארתור ואביריו, הצחיקה אותי נורא כשראיתי את הסרט (לפני המון שנים). אחר כך קראתי ספר שנקרא 'אמנות המצור', והבנתי שאכן, כך זה היה….
2. בספר נתקלתי גם בקטע מרתק על המצור של אלכסנדר הגדול על העיר צור, ועל אמצעי ההגנה שהצורים פיתחו, מעין ונטילטור גדול שסובבו ידנית, שהעיף את אבני הבליסטראות היישר אל הצרים. חשבתי לעצמי כמה אפשר ללמוד מאמנות המצור את אמנות הרטוריקה …..
3….אבל את זה הבינו כבר קדמונינו כשכינו "בעלי חיצים" את בעלי לשון הרע….
4. ואם כבר חיצים, הידעתם שיש חץ זכר וחץ נקבה? ושחץ זכר אינו מקבל טומאה בעוד שחץ נקבה, הנחשב ל'כלי קיבול' – מקבל גם מקבל? והרי כל הבלות תורת ההבדלים בין המינים על רגל אחת (וגם הצלחתי לחזור לנושא המקורי – פחות או יותר- הידד! )
5. הערה בחינם: אם בעלת הבלוג לא תקרא אותי לסדר – אצווה רכושי לאלהים, בלי נדר
כרטיסן,
א. מזל שאנחנו לא בצפת של המאה השש עשרה, האר"י היה תוקע בך מבט אחד ומתחיל להתגלגל מצחוק (במקום לקרוא בתווי פניך את גלגוליך הקודמים).
ב. על ההבדל בין חץ זכר לחץ נקבה בנוי כל הפרדוקס של זנון כשחושבים על כך לעומק, רק שלא ברור מי הוא מי
ג. תמיד חשבתי שהמלפפונים החמוצים הראשונים הובאו לעולם כתוצאה ממצור מתמשך שהוטל על הצנצנת בהם שהו.
ד. תמיד ידעתי שאתקע בסוף בתמונת המחזור בין אלכסנדר הגדול ובין פנקס הקטן.
ה. במחילה, האם אתה זקוק גם לכתב מחילה?
כרטיסן, שועי, אני עברתי את הגבול בימים אלה מעמוסה לרדופה שתולשת את שערותיה, אבל בכל פעם שאני מציצה אתם גורמים לי לחייך. כרטיסן עשית לי געגועים גדולים לאלף לילה ולילה. הארמון המזויף הרבה יותר מעניין ורב אפשרויות מן הארמון האמיתי.
שועי, אני מדבר ברצינות ואתה צוחק. זה יפה זה? אני לעומת זאת זאת צחקתי בצדק (ורק לידיעתך, האר"י היה קובר אותי מחוץ לגדר, בעודי בחיים! ואז גם אני הייתי מחמיץ לאיטי, כמו מלפפון במצור 🙂 ) וכתב מחילה זה כמו קלף יציאה מהכלא במונופול, תמיד טוב שיש……
מרית, הייתי שולח לך פאה נוכרית אם היתה לי!… ואת צודקת , רק בארמון מזויף אפשר לשחק 🙂
כרטיסן ומרית,
א. פעם המלפפונים יישברו את המצור וייצאו לחלל. הם יהיו חמוצי החלל.
ב. מה שמזכיר לי את שירו של חיים חפר "מי שחלל לו ונשאר לו החָלוֹל" שהוא אחד השירים ההכי מליאי ל' שיש בעברית חוץ משיר ההמשך "מי שלפף לו ונלקח לו הַלָּפוֹף" שיש בו המון ל' וגם המון פ', כמובן שלכל אחד מן השירים האלה יש יתרונות יחסיים וחסרונות יחסיים.
ג. ופוזל חלילה וחולם קדימה [נסיתם פעם לחלום קדימה?]
ד. תמיד רואי החייזרים מדווחים על חללית בצורת סיגר. איך הם יודעים שזה צורת סיגר? אולי זה אחד המלפופונים החמוצים הבא אלינו מן הקוסמוס!
ה. בחומץ? במלח? באבק כוכבים? היה פעם מקובל שבמקום מטטרון צנח עליו מלפפון. יותר הוא לא היה מסוגל לברך על מלפפון בורא פרי האדמה וניטלה ממנו כל ודאוּת.
עיקר שכחתי, כמובן:
טוב, אין לי ברירה אלא לשלוף את הנשק הסודי שלי:
"פתח אמן הקסמים את החוברת והתחיל לקרוא: "לקוחים ארבע ביצים טריות וטורפים אותן בקערית. אחר כך לוקחים…"
רעמי צחוק פרצו מסביב לשולחן. הגמדים התפתלו והתעוותו מצחוק. מרוב צחוק נפלו שניים מהם מכיסאותיהם. אמן הקסמים ספק כפיו בצערו ופכר אצבעותיו ביאושו. תוך אנחות מקוטעות מלמל:
"טעות, רבותי…! טעות מצערת!… במקום הסקירה המלכותית העליתי בקסמי את ספר הבישול של אשתי".
שוב פרצו הנוכחים בצחוק רם.
"כדי שנוכל לדון סוף סוף בכובד ראש בעניין שלפנינו, הבה ונדאג לכיבוד המתאים!" החליט המשנה למלך 'עד להודעה חדשה', ומשך במרץ בחבל שהתנדנד מעליו. מיד הופיע אחד המשרתים וקד קידה עמוקה. בקול רם פקד המשנה למלך: "הבא נא מיד את המלפפונים!"
בבת אחת נדמו כל ראשי העם הנכבדים, שישבו מסביב לשולחן הארוך. לאחר ההלם הראשון התחילו לרטון:
"לא!… רק לא את המלפפונים!.. מבטיחים אנו לך, שנתנהג מעכשיו בנימוס".
המשרת חזר לאולם, ובידיו קערת כסף גדולה. הוא העמיד אותה על השולחן. בתוך הקערה מונחים היו המלפפונים החמוצים והנודעים לשמצה: ירוקים וחמוצים!.
אמן הקסמים המסכן נאנח עמוקות. אחר כך הכניס ידו לקערה ושלה מלפפון אחד. כמעט נגס בו, נתכרכמו פניו. וכבר טיפס על קירות חלקים מכוח החומץ החריף. הוא צרח כאילו נסתתרה בינתו. לבסוף מצא את מנוחתו על גבי הנברשת הנהדרת, שהיתה תלויה בתקרת האולם. שם נשאר יושב עד שבלע תוך עיוותים את המלפפון, בהשגחתם הקפדנית של כל הנוכחים.."
(3:0 לטובת בעלי הזקן, של היינר גרוס)
"חוֹלָם קדימה" אגב, הוא שמו של הקרב הימי על השוּרוּק, שנערך בשנת 331 לפנה"ס. הוא נקרא כך על שם הפקודה שנתן רב החובל לסגנו, אלוף חוֹלָם, להסתער ולבלום את מתקפת החיריקים שאיימה לחסל את כל הצוות (טרם הומצא אז התרסיס-נגד-חיריקים). כל אותה עת השְוָא נח על ערסלו ולא נקף אצבע (מתוך השלוש שנותרו לו, ביניהן קמיצה שנקטעה והפכה לקָמָץ). זה, כך אומרים, הכריע את גורל הקרב, והאונייה המפוארת נפלה בידי הצֵירֵה, שהיה צר ואוייב להם מימי קדם (מכיוון שהיו לו שתי נקודות, ראו בו החיריקים אֵל.)
כרטיסן, אני רק רוצה להעיר עובדה הידועה לכל אוסטרלי (כמוני למשל), והיא כי שמו המלא של שחקן הפעולה הותיק מל גיבסון הוא מלפפונים גיבסון. הוא נאלץ לקצר רק אחרי שנבחר לסירטו של ג'ורג' מילר Mad Max, משום שהבמאי לא יכול היה להציג בפרמיירה את הכוכב הראשי, המגלם את מקס הנוקם, במלים: "ערב טוב גבירותי ורבותי אני מציג בפניכם את כוכב הסרט שלי, "מלפופונים גיבסון", זה לא הולך. מה שברורו בדיעבד הוא שמבלעדי מלפפונים גיבסון אי אפשר היה לעשות את סדרת "נשק קטלני". גם בסירטו "לב אמיץ" הוכיח מלפפונים גיבסון כי לא ניתן לכבוש אותו או להחמיץ אותו. אבל כל זה הוא רק אנקדוטה חסרת חשיבות מול הגילויים שצביקה פיק נקרא למעשה במקור: Zvika Pickled, ושגם אריסטו היה להוט אחר מלפפונים חמוצים: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%9C%D7%A4%D7%A4%D7%95%D7%9F_%D7%97%D7%9E%D7%95%D7%A5
רציתי רק להוסיף כי טעות היא לחשוב שהחיריקים ראו בצירה אֵל, אבל הם ראו בו חתן חידון התנ"ך העולמי לנוער, שנאמר: "שתי נקודות".
…או: דוז פואה, כמו שנאמר במחוזותינו
🙂
כרטיסן, עוד בעניין הצירה. אני סובר כי ראשיתו של הצירה הוא בפולמוס בין שניים שאחזו בחיריק, זה אמר כולו שלי, זה אמר כולו שלי. יצתה בת קול, אמרה: יחלוקו
[קשה לסמוך על בנות קול. רוב בנות הקול שיצאו בילדותי נהגו להכריז: "לא לוקחים מפתח של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי"; היתה גם בת קול של שכנה קולנית במיוחד שהיתה לה בת יחידה ותמיד היה קולהּ מחפש את הבת בכל השכונה לאמור: "רונית!" "רונית!". אני יודע שזה יישמע מוזר אבל כאשר למדתי לראשונה את פרשת בראשית עם רוח אלהים המחפשת את אדם וחוה המסתתרים מפניה– דימיתי את זה לקולהּ של השכנה שאין ממנו מנוס ולא מוצא. אני לא זוכר בכלל את רונית הזאת אבל הקול של אמא שלה עדיין מהדהד לי באזניים גם שלושים שנה אחר-כך].
[כרטיסן ייעדר מכאן בזמן הקרוב, בשל מחלה/ חופשה /חופשת מחלה (צירוף תמוה במיוחד) או פשוט בשל העובדה שהוא חבוש כרגע בצינוקי עיר האושר, עד שישולמו כל קנסות החניה שלו. חוק זה חוק.]
אז ככה: לא כושפתי. הכיצד!? הלוא זה עומד בסתירה מוחלטת למה שיוצא מפי היישר לאוזנו של ארתור, משפטים ספורים לאחר הכישוף-כביכול. אוות נפשי היתה להיות מגעילה, זה הכל.
ולענייננו (!), מה קורה כשבאים להחיל את המבחן הבא על סיפורים:
התנ"ך, למשל – יש בו נשים חזקות, ברור.. אבל בינן לבין עצמן יש רק קנאה ותחרות – סביב גבר, כמובן. נשים בתנ"ך הן צרות זו לזו, בכל במובנים (לשם השוואה, אפילו בין גברים יריבים יש שיתופי פעולה- יעקב ועשיו מתחבקים בפגישת פיוס (גם אם פרשנים מציגים זאת כניסיון התנקשות), אברהם ולוט נפרדים זה מזה אבל כשלוט נשבה אברהם חש להצילו, יצחק וישמעאל קוברים את אביהם יחד.. )
או "כבוד המלכים", האפוס האתיופי, שהוא בעצם סיפור של דחיקת הנשיות ככוח פוליטי, ארצי, למחוזות של הפשטה וכמיהה דתית – המלכה מָכֶּדָה נכנסת להריון משלמה המלך, במעשה שתוכנן מראש על ידו להפיל אותה בפח. לאחר מכן היא קוטעת רצף של שושלת מלוכה נשית ומחליטה להעביר את השלטון לבנה, ולבנו אחריו. כל זה קורה במקביל לגניבת "ציון", ארון הברית, מתוך המקדש בירושלים והפיכתה למושא כמיהה נשי-רוחני:
"כי דין היה בארץ אתיופיה, כי תמלוך אישה בתולה אשר לא נשאה איש. ותאמר, "מעתה ימלוך בן זכר ממשפחתך, ולא תמלוך אישה לעולם…. כי לא ישתחוו לשמש ולצבא השמים ולא להרים וליערות ולא לאבנים ולעצי השדה ולא לתהומות… ורק תן לנו את קצה כסותה של ציון הקדושה, השמיימית, אשר אנו מברכים, תיבת תורתו של אלוהים".
[אבל אפילו באפוס הזה מופיע פתאום תיאור של שתי נשים שגרות יחד כזוג – בימי שפוט השופטים, בארצנו, ר"ל! – בארמון משלהן. זה סיפור כל כך יוצא דופן שהלסת נשמטה מפי ורק במאמץ הברגתי אותה חזרה למקומה]
ומה קורה כשמעבירים את הסיפור של ארתור במבחן….?
"לא כושפתי" מזכיר פתק מן שבוי מן העבר שלא יצא מזה חי.
לגבי החירות להיות מגעיל. לא יודע, יצא לי בשנים האחרונות להיתקל בכמה אנשים שמשתמשים בחירות הזאת בחדווה יותר מדיי רבה.
"כבוד מלכים הסתר דבר" אומר הפסוק. "כבוד מלכים" הוא אפוס מרתק אבל גם קצת מבעית,
כמו כל המיתולוגיות כאשר מתחילים לחשוב עליהן ברצינות. אגב, גם את התנ"ך אני קורא עם השנים ביותר ויותר בעתה.
אתמול לקח אותי בני האמצעי (בן עשר) לצפות באיירון מן 3 בשלושה מימדים. חוץ מזה שצלצלו האזניים והיבהבו לי העיניים כל הדרך הביתה לא יכולתי שלא להתהרהר על חליפת האבירים הזאת שהוא עוטה; על הגבירה שהוא שש להציל (יש בסוף הפתעה אבל אני לא אקלקל). על האופן שבו הפך "בלייד ראנר" לרידלי סקוט (יותר מאשר הספר של פיליפ ק' דיק) למיתוס מודרני שמהדהד מכל סרט עתידני.
ובכך שבעצם כל "עלייתו של האביר האפל", "קפטן אמריקה" ועד "איירון מן"– כולם למעשה עיבודים מודרניים ללג'נדות על אבירים בימי הביניים, ושהאויבים הדמוניים נראים בהם על-פי רוב כצאצאיו של אטילה ההוני, ג'ינג'יס חאן או צלאח א(ל)דין.
שועי, חייה של גבירה מגעילה אינם חיים בלי לשרקקק, בלי לירוקק ובלי לנשוףףף. בזמן שכרטיסן פתר תשבצים בצינוק, בהחלט עמדו לפני עוד אופציות. יכולתי להיות 'גילה התבגרות', 'אורה היאחזות', או 'שרה אוצר'. ובכל זאת בחרתי בשמי – יש בו קסם; פחד ותיעוב; פחז וסיאוב; מתח בלתי פתור בין רוממות ושפלות, כמו ב'רוזן דרקולה', למשל.
'ספר המלכים' לא מבעית בעיני… יש הרבה יותר מבעיתים ממנו… אני חושב שהפיצוי היחיד על עלילות עקובות מדם ושפלות אנושית היא השפה – יפי השפה – של התנך, האיליאדה וכל השאר, והבנות העומק שלה.
אני חושב שמפלצות בקולנוע הן בין השאר עיצוב ציורי לפחד שלנו מהביולוגיה – תחת מעטה העור מגולם הדבר שאנו פוחדים להביט בו….
שרה טבעות, הו כן, שרה טבעות…
בעיניי גם השפה היא מעטה, מסכה, מתחתיה מגולמים דברים שאנחנו פוחדים להישיר אליהם מבט. מי יודע אולי זה ישנה אותנו.
אני מאוד אוהב שפה יפה, גם לא היה איכפת לי שהשפה תעשה כאוות נפשה ותתגלגל בחופשיות היכן שבא לה, אפילו לא איכפת לי איפה היא תהיה ולא אם מי היא תתעורר מחר (זו מחווה מסורבלת ל"מותק את אצלי בראש" של שלומי שבן שהוא מחווה לבוב דילן, אנ'לא ממש כזה חובב גדול של שניהם, ובכל זאת המשפט הזה נתפס אצלי בראש), ובכל זאת ברחוב וגם בלא מעט ספרים היא מרתיעה אותי לא פחות מאשר הגבירה המגעילה את סר גווין.
אבל עוד מעט עונת המלפפונים החמוצים, ובטח יהיו סרטים חדשים עם מלפפונים גיבסון או עם כמה מממשיכיו. אם לא, פשוט אטה אוזן לשיחות של אחרים (כולם מדברים על "האח הגדול", לפעמים זה נדמה לי כפסיכוזה חברתית בהפקת א' טל תעשיות), או אתמסר ללחות של יולי-אוגוסט ואשכח מיחסי האהבה-רתיעה שלי עם השפה.
גבירה, המבחן הקולנועי יפה וגם שווה מבחינה סטטיסטית, אבל מקרוב הוא קצת פורמלי מדי. אני תמיד דואגת ליוצאים מן הכלל… קחי למשל את כלבי אשמורת של טרנטינו http://wp.me/pSKif-fSk
ובכלל, חבל שלא הכרת את פיורימונדה ואת המכשפה שלה, יכולתן לחגוג. http://wp.me/pSKif-iAr
מרית, איך החמצתי את הסיפור הזה של מרי דה מורגן? אין זאת כי אם הפכתי לאחד מהמלפפונים של שועי!…. אני מודה: פיורימונדה קצת מבעיתה אותי (וגם המידה-כנגד-מידה), ובכל זאת עדיף להיות חרוז בשרשרת מאשר להיכלא בסיפורים שכל טיפת לחלוחית נשאבה מהם. תני לי לילה אחד מתוך האלף ואחד, ואניף את הירח (או שאולי אניס את הירח? אסניף את הירח…? לא זוכר/ת)
שועי, הזדהיתי מאד עם מה שכתבת על שפה (מעולם אגב לא ראיתי את האח הגדול ודומיו, בעולם שבו אני חי עוברות מדי פעם שמועות על דברים מדהימים שמתרחשים ממש לידי, אבל זה נשאר מבחינתי המסתורין הגדול..)
כרטיסןגבירה, השארת אותי עם ירח עשוי מאניס, או בירושלמית ירח במבליק…
וזה מזכיר שיר נפלא…
(האמת שזה גם יכול להתקשר לאח הגדול וכו'… it's a honky-tonk parade)
גבירה/כרטיסן/מגעיל כלים, אני מקווה כי כמו שלאיביקוס היו עגורים, כך לי יהיו מלפפונים, ולא סתם מלפפונים, אלא מלפפונים חרוצים. ביום ההוא ובעת ההיא יפרצו המלפפונים מתוך הצנצנות וייסתערו על הבסטיליה או על הטאוור או על הכיכר האדומה שתהפוך תוך שעה לכיכר הירוקה. אי אפשר להחמיץ, לכבוש, לכתוש ולכבות תקוותו של מלפפון, כמו שכתב ביאליק ב"עיר ההריגה": נקמת מלפפון קטן/לא ברא הירקן; וכמו שנאמר באותו פזמון רוסי עממי: לבלבו אגס וגם תפוח/חמוצים חצו את הנהר (-:
אהה.. עכשיו הבנתי למה כתוב 'ירקרק חרוץ'…
לי,
בּמוֹת שֶמֶש, וְקָם לַיִל כְּתַנִין/ לְהָשִים עַל פְּנֵי שַדֶה חֲמָרָיו
וְהַסַּהַר לְבוּש חֹשֶן יְרַקְרַק/ שְאֵלוֹ מֶהַדַר שֶמֶש וְאוֹרַיו
(שלמה אבן גבירול, 'כשורש עץ', טורים 39-38)
שועי, מסתבר שלא רק אריסטו אהב מלפפונים חמוצים, גם במצרים העתיקה היו להוטים אחריהם, כך שכל ענין ה'שאור ומחמצת' במקרא נראה לי לפתע חשוד מאוד: היתכן שבפסח נאסר למעשה לאכול מלפפונים כבושים…? זה אך הגיוני, בחג החירות. חשוב לרגע איך הצטיירה מצרים בעיני מלפפונים שהשתחררו זה עתה מעול הכיבוש: צנצנת אחת גדולה של חומץ. מה הפלא שהכלים הגעילו אותם נורא.
לי, השיר נהדר, מרית בטח היתה אומרת שעדיף ירח מזויף 🙂
וירקרק חרוץ תמיד נשמע לי כמו ביטוי מאגי. יש משהו חלומי במנייה של סוגי הזהב: זהב שחוט, זהב אופיר, זהב מופז,זהב סגור, זהב פרוויים…. (זהב פרויים! זה תמיד מצטייר לי כמו טיגריס בשמש)
נפלא זהב פרוויים – טיגריס בשמש. עכשיו גם אני אראה אותו.
כרטיסן מלפפונים/גבירת העגבניות, חביבה פדיה ייסדה ספר שירים שלם על הבחנות בין סוגי הזהבים שציינת. ראי/ראה סיפרה: מוצא הנפש (הוצאת עם עובד: תל אביב 2004).
לצערי טרם נמצאה הדרך להחמיץ מלפפונים בין דפי ספר כפי שלא נמצא הדרך להכין צזיקי אגב פריטה על בוזוקי, אבל אפשר ליבש בין דפי ספרים פרחים או עלים לתרופה.
פעם מצאתי בין דפי ספר שירה "עלה קרח", רק הרמתי אותו, התחילו לרדוף אחרי שני דובים שיצאו מן היער [כמה מלפפונים אח"כ הם נעשו דובים מרקדים לצלילי תיבת נגינה].
בעצם כתוב שם "שתיים דובים" (עניין מגדרי)… כלומר, בטוח שהם/הן לא היו דובות איכפת-לי, יכול להיות שהן/הם היו דובות מה-איכפת-לי (-:
העיקר שהפעם הסיפור נגמר בצורה פחות מפחידה. ותודה רבה על אבן גבירול, שורות מופלאות.
גבירת הכרטיסן (וכולם בעצם), טיגריס בשמש, בדיוק! וגם עלי הלכו קסם סוגי הזהב, בייחוד השחוט.
זוכרת גם את פתיחת השיר של אמיר גלבוע פני יהושוע (שם הוא הירח)
ויהושע מעל אל פני מביט. ופניו זהב
שחוט. חלום קר. חלום חנוט
אם היה דגל לעיר האושר (כזה עם שני עוקצים, כמו בחתימה של שלמה מולכו) הוא בטח היה ירקרק. זוכרת במיוחד את הוורנדה הירקרקת מרומנסה סהרורית של לורקה שעל מעקי הירח שלה טופחים המים.
ואת ליל קיץ של אלתרמן עם:
רוע ירקרק. תסיסת אורות וחשד
רתיחת מטמון בקצף השחור.
ואת השיר הנפלא של לנסקי על קסמי הלענה שבו כתוב בין השאר "שֵׂיבתו הלֵזוּ הירקרקת, לי יקרה מארגמן ורדים."
ואם אנחנו כבר מדברים על ירחים ומלפפונים (לא חמוצים אמנם). פנחס שדה תרגם פעם שיר של פראקסילה, משוררת יוונית מהמאה החמישית לספירה:
היפה בדברים שאני מותירה אחרי הוא אור השמש.
אחריו, הכוכבים הבוהקים ופני הלבנה.
אחריהם, מלפפונים בשלים ותפוחים ואגסים.
וציטט בלעג מבקר עתיק בשם זנוביוס שהעיר כי רק שוטה יעמיד מלפפונים בדרגה אחת עם שמש וירח.
(וזה נשמע כאילו אני קוראת יותר שירה ממה שאני באמת.)
מרית תמיד המלפפון והעגבנית היו בצד של המקובלים. תמיד הכרוב והכרובית היו מזמינים להם כרטיסים חינם לקרוז באקפולקו הכל כלול, ורק הפול המסכן עמד לו בצד.
כמובן המלפפונים החמוצים זה משהו אחר. הוטל עליהם מצור, כיבוש ודיכוי. זה לא מבחירה. מה שעבר עליהם בצנצנת (אחרי שנחלצו ממנה) ליווה אותם כל דקה מחייהם הלאה. זאת חתיכת התמודדות להיות מלפפון בחומץ או כבוש במלח. אז מה אם זנוביוס אומר מה שהוא אומר. פעם הניחו אותו לשבועיים בצנצנת?
בגינת הירק / מוקדש לכל מי שמאמין שאפשר לשיר למלפפון (ולא רק בגלל שהוא נראה כמו מיקרופון)
בערוגת הגינה
מסביב לחבית של בירה
עומדים סלקים אדומי עורף
ורוטנים: את הקצב הָגבִּירה
פזמון:
הברמן משמיע ברצף שירים
ורוקעות ברצפה רגלי הגזרים
ופלפל ממולא וכרובית מבוסמת –
מחזרים עגומים של שוּמית מבושמת
מנגב הבצל דמעותיו ולואט –
אדיו ממלאים את אוזנו של כּוסבָּר –
איפה תמצא עוד כזה הונקי טונק!
תגיד שזה לא אחלה בר!
פזמון:
התרד מתריד, נאלח שכמותו
צועק: פופאי?! עזבו, אני עשיתי אותו
ואגודת צנוניות צעירות מתרימות
לחסרי ערוגה יתומים, יתומות….
[הו מרית, וכי קורא שירה אני? אני הלוא רפרף מצוי..]
כרטיסן שעועית ואפנים [מהם שעועיות ואפונים בתרמיליהם אם לא כרטיסיות של הטבע], , 'רפרף, יליד הדמדומים'… אתה קורא דן פגיס (-:
לשיר שלך חסר רק את הגרוּב והסיבוב של החנות של מיסטר קשטן:
[שימו לב שהחנות של מיסטר קשטן נראית כמו עיר הגבירות של כרסיטין דה פיזאן]
שועי, גרוב זו בעיה. בדרך כלל אני שם זוג גרוביים בכביסה וראה זה פלא, יוצא משם רק אחד. הגעתי למסקנה שמכונות כביסה פשוט ניזונות מהן -לא מפתיע שהן מתפוצצות מגרוב.
ירקות העלים נשענים על הגזע
מצטלמים למזכרת ב"פוטו סינתזה"
(הצלם הוא נודד, חסר שורשים;
ברור, עם ילדוּת שכזו, בטרשים)
מסביב לשולחן – בטטות כורסא
– מותק, אותן לא הוציאו מאיזו קופסא
הן מלח הארץ, ירקות שורש,
גדלו עם טיפוס כמו שָלשול ועכבּוֹרֶש
ימתקו רגבי העפר גם ללפת
תוקעת סנוקרת, סנוקרת חוטפת
עוד מעט ותיפח את רוחה: "עוד שיכר!…"
כמו אין אלוהים לה. ואין לה מחר.
לפעמים הם חשים – ואיש לא נמלט –
שהחיים קצצו אותם דק לסלט
אבל עוד לא. עכשיו שיא האושר
בטרם ישקע לו פנס הירח, וחושך….
מי שמשבשת באמת את הסדר הטוב זאת הנסיכה פיונה. כאשר מתברר שבמצבה "הטבעי" היא שרקית ובמצבה המקולל היא הנסיכה פיונה (אבל בפנים בתוכה מסתתרת שרקית ירקרקה)
ובקשר לארמון משעמם אז עגנון כתב גם את זה
האדריכל והקיסר
מעשה באדריכל זקן שהיה חביב על הקיסר בשביל הארמונות וההיכלות והמקדשים והמבצרים שבנה לו, שהיו נאים ומשובחים מכל הבניינים שבנו כל הקיסרים שלפניו. פעם אחת נתן הקיסר בידו לבנות לו ארמון חדש. יצאו שנים ולא נבנה הארמון, שהזקין האדריכל ולא הלך לבו אחר העצים והאבנים.
התחילו מזרזים אותו. נטל בד וצייר עליו צורת ארמון ועשה בחכמה שכל אחד ואחד רואה בה ארמון ממש. שלח והודיע לקיסר שכבר נבנה הארמון. בא הקיסר וראה והיה שמח שמחה גדולה, לפי שהיה הארמון נאה מכל הארמונות שראה מימיו.
באו ולחשו לקיסר, אין כאן לא ארמון ולא שמץ ארמון, אלא צורה מצוירת על בד.
שמע הקיסר וכעס. אמר לו: אני רוממתיך מכל הבנאים והאמנתי בך אמונה גמורה ואתה עושה לי כך!?
עמד האדריכל משתומם: מה רע עשיתי? אמר הקיסר: עדיין אתה שואל? לא די שלא עשית מה שפקדתי עליך, אלא שרימית אותי והעמדת צורה מחוקה במקום בניין!
אמר האדריכל: צורה מחוקה אתה אומר? הבא ונראה. הקיש באצבע על הדלת המצוירת.
נפתחה הדלת ונכנס האדריכל ושוב לא יצא משם.
גבירה/כרטיסן חרוזים,
זה לא משנה מה אבותינו עשוּ
אל נא תשכח עגבנית וקישוּא
זה לא משנה מה שיש להציל
טול באמתחת בצל וחציל
כולם המומים ועל סף עילפון
ארוז גם פלפל אף מלפפון
כי גם בּגלוּת, עת יורדות המכּוֹת
כולנו זקוקים לשאר-ירקות!
בסיביר, בפולין ובארץ הסינים
יותר מתורה, צריכים ויטמינים!
וכי, אני כל כך אוהבת את החריזה הזאת. אני מבקשת רשות לשלוח אותה לחברים שלי, אפשר?
המילה הראשונה התפספסה לי, סליחה. שועי, פניתי אליך.
ממתי ע' הפך לכרטיסן בחרוזים? יש לו ממש בעיה אישיותית (לא שיש לי בעיה עם זה כמובן)
דודו, טוּשֶה על פיונה (זה מה שנשאר לי מחוג סיף בקיטנה).
ובאשר לארמון המצויר (דרגה אחת מעל ארמון אמיתי ואחת מתחת לארמון מזויף לטעמי), היה צריך לכתוב "סופר מחדש" על ידי עגנון, כי הוא כמו סלינה הייסטינגס רק עיבד אגדה עתיקה.
ובאשר להערתך האחרונה, זה כמו קומדיה שקספירית, בלבולי הזהויות פה.
[שועי, מהיום במקום לבקש 'שאר רוח', אבקש רק 'שאר ירקות'….
מרית, סיפרתי את הסיפור לחברים שמאוד שמחו בו. הם רק שאלו את עצמם למה כושפה הגבירה… ואז מישהי (י') אמרה: היא נהגה כאוות נפשה, ולכן כושפה.. מדויק ומצחיק}
ברור שבגלל זה כושפה. זה סיפור עתידני, שבו הפמיניסטית המגעילה מהסטריאוטיפ הופכת לשייכת ויפה.
וגם קצת במאוחר לגבי פיורימונדה – רציתי להגיד שהיא מבעיתה אותך כי אין לך ארס בשיניים ואחר כך חשבתי שבכלל אין לך שיניים (או ציפורניים וכיוצא בזה), והתחלתי לתהות מה עשית עם הכעס, באיזה הוקוס פוקוס העלמת אותו?
עכשיו הרגזת אותי. לי אין שיניים? לי אין ציפורניים!?! ווווווואאאאאאאהההההההההה!
החייט האמיץ אתה 🙂 (אפרופו הפוסט הבא).
מרית יקרה, כמובן שמאוד אהבתי את הפוסט:) בכמה אגדות יפניות שקראתי, זה הפוך. הנשים בהתחלה יפות, רכות ועדינות ובגלל טעות (או הפרת הבטחה) של גבר הן הופכות למפחידות. ולא רק באגדות. אם אישה יפנית בוחרת לקיים טקס מסורתי בחתונה שלה, היא חובשת כובע ענקי שנקרא "צונוקאקושי". הכובע אמור להסתיר את הקרניים שלה. קרניים של קנאה, אגו ואנוכיות. ועצם חבישתו מסמלת את הסכמתה להיות אישה עדינה וצייתנית לבעלה. ואפרופו חופש, בכל פעם שאני הולכת לצפות בתהלוכה המרהיבה הזאת, אני שואלת את עצמי אם הכלה בחרה מרצונה לחבוש את הכובע ואם היא יודעת מה הוא מסמל:)
קרן, אני באמת מכירה בובת בונרקו של אישה שהופכת לשדה. לא יודעת מה להגיד על כובע הקלון הזה. אולי רק לצטט כקונטרה את אמא שלי שתמיד היתה מספרת איך דרכה על הרגל של אבא שלי בחתונה כי לפי האמונה מי שעושה כך לא תהיה מדרס לרגלי בעלה (או משהו כזה). ותודה, כיף שאת באה.