שרון רז פותח תערוכה – היכלות נטושים, תיעוד בתי קולנוע נכחדים בישראל. רז הוא לא רק מתעד נאמן אלא גם משורר של העזובה ושל הזיכרון ופורמליסט מוּעד.
ביוונית עתיקה "אנתולוגיה" היא זר של פרחים. הזר הזה של עזובות הוא מחווה לתערוכה ולמפעל התיעוד של שרון.
*
כשאישה גרה לבדה, ביתה צריך להיות חרב ונטוש, קיר הבוץ צריך להתפורר, ואם יש בריכה היא צריכה להיות מלאה בצמחי מים. לא הכרחי שהגן יהיה מכוסה בלענה, אבל טלאים של עשבים שוטים חייבים לבצבץ מהחול כדי לשוות למקום מראה נוקב של עזובה. אני ממש מתעבת בתים שהשער שלהם נעול היטב, שנראים כאילו בעלת הבית התרוצצה כה וכה בארשת ידענית וסידרה כל דבר בדיוק כפי שהוא צריך להיות.
מתוך "ספר הכרית" של סיי שונגון חביבתי, אשת חצר יפנית מן המאה העשירית (בתרגומי הקצת חפוז מאנגלית)
* ביפן של המאה העשירית נהגו לזרות חול לבן דק על גנים, גם כדי למנוע ממרכבות ואנשים לשקוע בבוץ וגם מטעמים אסתטיים.
*
את רוב הפרק העוסק בזיכרון ב- The Seven Lamps of Architecture מקדיש ג'ון רסקין, סופר והיסטוריון האמנות, ליופיו של הפיטורסקי, הציורי. את יופיו המיוחד של סוג האדריכלות הזה הוא מייחס למקריות (בניגוד לצורות הקלאסיות המתוכננות בקפידה). לכן כשהוא מתאר דבר מה כ"ציורי", הוא מתכוון לנוף אדריכלי שעם הזמן נוסף לו יופי שמתכנניו המקוריים לא חזו. לדעת רסקין, היופי הציורי עולה מן הפרטים שמתגלים לעיני הצופה רק מאות שנים אחרי הקמת המבנה. זהו היופי שמעניקים למבנה הקיסוס המכסה אותו, העשבים השוטים, הצמחים הצומחים סביבו, הים הגלי, הסלעים, ואפילו העננים המתמזגים בו. בניין חדש אפוא אינו יכול להיות ציורי. הוא נעשה ציורי רק אחרי שההיסטוריה מעניקה לו יופי מקרי ולנו זווית ראייה חדשה.
מתוך "איסטנבול, זכרונות ילדות", אורהאן פאמוק, מטורקית משה סביליה-שרון (ספר עם מנה גדושה של עזובה)
*
אין ספק שמדי פעם, למשך כמה שניות ולאורך כמה מטרים, צפים ועולים כאן תמונה או הד מימים עברו. מרחוב מרַקעי הזהב והכסף עולה צליל אחיד ומזוקק, כמו זה שהיה משמיע קסילופון שעליו מכה בהיסח הדעת שד בעל אלף זרועות.
מתוך "במחוזות טרופיים נוגים", קלוד לוי-סטרוס, תרגמה קולט בוטנר
*
ובהילוך המהיר של היפהפייה הנרדמת:
בתוך רבע שעה צמחו מסביב לגן הארמון עצים גדולים וקטנים לאין מספר, קוצים וחרולים, חוחים וסרפדים, שהסתבכו אלא באלה עד ששום בעל חיים או אדם לא יכול היה לעבור.
מתוך "סיפורי אמא אווזה", שרל פרו, מצרפתית אביבה ברק
*
ולבסוף – אמנם לא התאפקתי והגנבתי את ג'וטו לאסופה, אבל צייר העזובה האולטימטיבי הוא קספר דוד פרידריך (1774-1840) הרומנטי-מלנכולי-דתי-ידוע סבל (כשהיה בן שבע מתה אמו, ואם לא די בזה היה עד לטביעת אחיו הצעיר כשהקרח נבקע תחתם בזמן החלקה). פרידריך אמנם הצהיר ש"כל יצירת אמנות אמיתית מתהווה בשעה מקודשת ונולדת בשעת שמחה, מתוך כורח נפשי בלב האמן, לא פעם ללא ידיעתו," אבל צִייר אינספור חורבות, עצים שבורים, ספינות טרופות ובתי קברות.
כעת אני שוב עובד על ציור גדול … שוב מתאר פְּנים של כנסייה הרוסה. ובאמת הסתמכתי כבסיס על הקתדרלה היפה של מייסן הקיימת והשמורה היטב. מתוך תלי ההריסות שממלאים את החלל הפנימי, מזנקים עמודי התווך החזקים וצמודים להם עמודים דקיקים עדינים שעדיין תומכים בחלק מקימור התקרה הגבוהה. ימי הזוהר של המקדש ושל משרתיו חלפו, וממכלול ההרס צפים ועולים תקופה אחרת ודרישה אחרת לבהירות ואמת. עצי מחט ירוקי עד צומחים בין ההריסות. על ציורי קדושים חרבים, על מזבחות הרוסים ועל אגני מי קודש שבורים עומד כומר אוונגליסטי עם הביבלייה בידו השמאלית. ימינו על לבו, והוא רכון על שרידי המצבה של בישוף. עיניו נשואות לשחקים התכולים והוא מתבונן מהורהר בעננים הבהירים הזוהרים.
קספר דוד פרידריך, מתוך שער לאמנות המודרנית, עריכה, מבואות והערות זיוה עמישי-מייזלש (כן, שוב אותו ספר בלתי נדלה)
בחרתי רק שלושה מתוך הנטושים הרבים של קספר דויד פרידריך. וגם התקריבים הם כמובן חיקוי ומחווה לנטוש של שרון רז (לו הייתי מרי פופינס ויכולתי לצלם גם בתוך התמונות…).
*
הכי קשור
*
עוד על צילום
על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ
על תצלומי הישנים הפיוטיים של אלאן בצ'ינסקי
מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער
סדרה על צילומי הידוענים של אנני ליבוביץ – זה הפרק הראשון ומשם יש לינקים להמשך
*
עוד על ארכיטקטורה ונפש
*
יפה מאוד,
רק כמה מילים ובקיצור לגבי הג'וטו.
הציור שנמצא באסיסי מתאר את פרנציסקוס הקדוש בחורבת הכנסייה שבעקבות התגלות הוא הקים מחדש. זה כמובן סמלי… לבנות מחדש את הכנסייה, מה שפנציסקוס ניסה לעשות למוסד הכנסייה.
ואם כבר פרנציסקוס, הנה הוא משפץ את הכנסייה לזפירלי:
יללה אם אני כבר כאן…
הנה כנסייה חרבה אצל טרקןבסקי:
מרית היקרה- תודה רבה מקרב לב על המחווה שהיא גם פוסט יפהפה במיוחד, מעריך את זה, במיוחד שזה ממך, שרון
למה אם היא גרה לבד אז שיהיה כבר בחורבה? רק אלה שבאים זוגות זוגות יוצאים מהעזובה? לא פייר.
תודה, אנונימי[ם?]. הוי כמה שנים עברו מאז שראיתי את הזפירלי הקצת נאיבי ומחייך הזה, שמציג את פרנציקוס כהיפי הראשון… והטרקובסקי מהמם.
שרון, בכיף, מכל הלב.
לורסטין, אני לא בטוחה שירדתי לסוף דעתה. ייתכן שזה חץ שכוון כלפי מישהי מסוימת, ויותר סביר שזה רומנטי. מלנכוליה נוסח היפהפייה הנרדמת זה יותר פיוטי מבעלבתיוּת. תשאלי את אן שרלי. 🙂
חיפשתי משהו אחר ומצאתי את זה במקום:
http://www.designboom.com/art/the-underbelly-project/
אוי וואו תודה
מרית, מרתק הדיבור בין נטוש של שרון רז לפרידיך קספר. אוהבת את שניהם.
מרית קרובתי, אני בדיוק נתון כעת במחציתו של הספר "מסע" מאת הנס גינתר אדלר, ספר שנכתב בגרמנית בשנת 1951 ומתאר באופן מרשים, איטי וקשה מנשוא אקציה של יהודים תושבי פראג הנקראים להותיר את כל רכושם מאחור ולצאת לטרייזינשטדט. אדלר היה היחיד מבני משפחתו שחזר כדי לספר. בכל מקרה, התיאורים של החללים הריקים… ישנה שם חניית ביניים בבית בירהנטוש של יהודי, שטרם הספיקו להשתלט עליו, אך אין בירה, ולא צחוק, ולא חשמל ולא מים. הביאו אותי אסוציאטיבית לחשוב על העבודות של שרון ומדוע האתר שלו נקרא "נטוש". האם האתרים המאוכלסים לשעבר נטושים? או שמא דווקא האדם נמצא נטוש, כל אימת שהוא ניצב מול מקום ריק מיושביו, שכוח, עי חורבות, נגוס בשיני הזמן?
אוף, אני מתגעגע לטלי.
עדי, רק הצצתי ואחזור. תודה.
רוני 🙂
איריסיה, תודה, גם אני.
שועי, לא יודעת. בנסיבות שתיארת זה באמת כבד, אבל כמו שאומר רסקין הנטישה היא גם סוג של שחרור ופתיחה. פעם באיסלנד ישנתי בבית שרוף על אם הדרך. היה לגמרי קסום.
אתה לא היחיד, אנונימי…
קספר ושרון הופרדו בלידתם, שניהם מתעדים את יופיו של ההרוס הננטש. שער בית הקברות הוא ציור נהדר, מרהיב ודועך ושוקע (ואין לי יותר מילים שזה די נדיר). הפוסט נורא הזכיר לי פתאום את מגילת סן מיקלה של אכסל מונתה. איזה דוק של עצב ועזובה מצעף את הכל ותחושה של שקיעת הדורות
אנונימי, אני משוחח איתה מדי פעם בפעם, הכל בסדר, ענייני הוֹרוּת, אני מקווה שהיא עוד תשוב (-:
יש הבדל מהותי בין הציורים של קספר דוד פרידריך והצילומים של שרון רז. הראשון הוא רומנטיקן ומתייחס לחורבות מהיבט אסתטי כפי שעשו במאה התשע עשרה. הוא הרגיש נוח שם, וזה היה יפה בעיניו עד כדי כך שצייר את זה.
שרון רז לעומת זאת נראה שסובל מההרס והעזובה. הוא היה מעדיף שבתי הקולנוע ישקקו חיים. קספר דוד פרידריך רצה את הרוח לוחשת בין ההריסות השוממות.
נראה לי שפרנציסקוס הקדוש דומה יותר לשרון רז. פרנציסקוס כואב את חורבן הכנסייה ורוצה להקימה מחדש. רוצה את החיים שם.
היפהפייה הנמה היא התקווה (שווא) של שרון רז, כי היא רק נמה ובבוא היום תתעורר. מה שכמובן לא ייקרה לחורבות המצולמות על ידי שרון רז. הם יהרסו וייעלמו לעד. תקוות שווא.
הבית בספר הכריות הוא המושלם- כי יש בו חיים.
תגובה למשתמש האנונימי:
מרית כבר ענתה לך ובאופן מלא ומדויק.
רק להוסיף ולחזק- אתה בהחלט די טועה.
החורבות יפהפיות בעיניי, ואני מזיע כי אני גם אוהב אותן ומכבד אותן ומתרגש מהן אך גם כי אני עושה כאן עבודה תיעודית במקביל/בנוסף- הקווים דקים לפעמים. אינני סובל אחרת לא הייתי עושה את זה, אבל מדובר כאן גם כן במשהו די סיזיפי וקשה, פיזית ונפשית. זה לא גן של שושנים ולכן גם גם למעשה אני לא מכיר אחד שעושה את זה חוץ ממני, ואני לא מדבר על לצלם מבנים נטושים בארץ באופן ספורדי פה ושם כשיוצא, צילום פה, צילום שם, אלא על לצלם ולתעד מבנים נטושים בארץ באופן כה גורף, סיזיפי, מסיבי, מושקע ומפורט, מ-עיניים של אדריכל שגם מבין ארכיטקטורה מהי וגם כואב את המבנים, אך ממש לא היה רוצה שישובו לפעילות כי במקרה כזה כל קסמן יאבד לנצח, לכן גם אני בדיוק נכנס בתפר- לפני שהבניין נהרס אך גם לפני שהוא משומר, משוחזר, משתפץ ומשתקם- או אז אני מאבד כל עניין בו.
כל זה כמובן אינו אומר שזה לא עצוב להיות בפנים, זה עצוב וזה יפהפה, עגום ומרתק באותה המידה. קשה למדוד את כל התחושות.
תודה, שרון
אנונימי, דודו, אני לא חושבת שהמשיכה של פרידריך לעזובה ולמוות היא אסתטית (כלומר גם, אבל לא רק ואפילו לא בעיקר). בציטוט שלו למעלה בכלל לא היו חורבות, הוא המציא אותן. וגם ניסוח (קצת מעורפל, אולי בגלל התרגום) כמו "ממכלול ההרס צפים ועולים תקופה אחרת ודרישה אחרת לבהירות ואמת", מעיד על דחף רוחני. וברור לי כשמש וכירח שיש זיקה בין האובדנים שחווה למשיכתו לנופים הנטושים, השבורים והריקים (התקריב ממקדש יונו פשוט מלא כאב).
וגם באשר לשרון אני לא מסכימה. לי ברור שהוא נמשך למבנים הנטושים בגלל יופיה של העזובה ובגלל המלנכוליה המדברת ללבו. נכון שהוא כועס על ההרס וההזנחה, אבל גם בגלל שהוא יודע מה ייבנה במקומם ובאיזו ברוטליות וחומרנות. האהבה שבה הוא מצלם את המבנים היא לא רק געגוע למה שהיו, אלא הענות מיידית לנוף נפשי.
אני חושבת שיש הרבה מהמשותף ביניהם, רק שלשרון יש גם הקשר ואג'נדה חברתית, ואין בו כלום מהרליגיוזיות של פרידריך שנוטה לפעמים לצד החומרה והערירות.
(ומגילת סן מיקלה פשוט נמחק ממוחי במטלית רטובה.)
מרית אני מתקשה להאמין ששכחת את לואי פסטר והאיכרים הרוסים חולי הכלבת. זה כל כך נצרב בזיכרון
,פרידריך מביע את תמת הכלים השבורים הקלאסית (וגם כמו שדודו אמר את שקיעת הדורות, בעיקר דרך ציורי דולמנים. הקברים העתיקים נתפשו כקברי ענקים של דורות עברו.). מבנים שנבנו לכאורה להאדיר את האלוהות אינם מצליחים למלא את ייעודם (הפרדוקס של כל יצירה בחומר ששואפת להביע את הנשגב אך מצמצמת אותו. ואכן הוא טען שהוא לא מצייר את הטבע שבלתי ניתן לציירו, אלא מצייר את תחושותיו שלו לגביו.) ורק ההרס הוא הפרצה שדרכה נכנס אלהים-טבע-אקראיות-ספונטניות וממלא בתוכן חי סטרוקטורות מתות. בניגוד לטבע ואולי לא ברגע הריקבון של מעשה ידי אדם, שם מתחילה היצירה לנשום. ג'ון רסקין מסתבר כרומנטיקן אסטתי שכן לטענתו מבנה מקבל משמעות כאשר הוא מצליח לטשטש את מלאכותיותו ולהתמזג בסביבה טבעית, אבל, הוא מדבר אך ורק על הקישוטיות הנובעת מהתמזגות לכאורה זו. במקרה כזה, שום צמח מטפס לא יהיה יותר טפיל מהבית עצמו, שמשתמש בתפאורה הטבעית כדי לייחס לעצמו טבעיות ותחושה היסטורית ושורשית. (אולי בעתיד יווצר מבנה אדריכלי שיצליח להעמיד תולדות משלו להגיב לשינויי אקלים ולינוק את הדרוש לו מהסביבה הקרובה) אפשר כמובן לטעון שכל מבנה משכפל את עצמו כדימוי במוחם של בני אדם ו.מעמיד תולדות רוחניות שכליות. לדעתי פרידריך היה רואה בזה עלבון (ומפנה בחזרה את הנוכחים לאחינו השמש ואחותנו הלבנה, רצוי אלה הגרמאניים.)
דודו, זה באמת מסתורי, בייחוד שאני מן הזכרניות. פסטר אמנם שייך אצלי לקורצ'ק ולנער העקשני, אבל בכלל. מאז שדברנו הבליח לי איזה מפגש בין דוב לאישה לַפּית. דיאלוג ללא מילים. יש כזה?
ח' על סף ביתי, אתה צודק לגבי פרידריך, אבל אין לזלזל בשיכבת הנוף-כראי-לנפש ופצעיה.
את רסקין בכלל לא סבלתי עד שנתקלתי בציטוט הזה אצל פאמוק. יש בו משהו מצועצע ודכאני. אני בטוחה שאני קצת מסלפת את מה שכתב, ומושכת ממנו מה שמתאים לי. ובכל זאת – באידאה הזאת של יופי שהוא לא רק חופשי מתכנון ושליטה ותכלית אלא מחרב אותם, יש משהו שמדבר ללבי.
מכיוון שהזכרת כאן מרית נופים כמראות אני חייב, ממש חייב, להביא כאן משהו משל הכרתי אל גרקו. אומנם הוא חי בערך 200 שנים לפני פרידריך אבל הנופ]ים שלו ספוגים ברוח הרומנטית לעתיד לבוא, כמעט מפוסלים, כאילו הם בלילה של נוף-חומר ונפש. השמים בתנועה מתמדת כמעט חומרית, והאדמה זוהרת באופן שהיא כמעט שיקוף של השמים. ומה שיותר יפה, ומעניין, שהערים שהוא מצייר, למשל טולדו וטרויה, – יש בהן זוהר עומם ותוגה כאילו הן חורבות כבר בחייהן.
זו טרויה של לאוקון
וטולדו:
מסכימה לגמרי על אל גרקו (ויום אחד עוד אכתוב עליו). הטולדו הזאת נתלשה מתוך חלום שלי. (האם פנחס שדה כתב על זה שיר או שרק נדמה לי?) ובכלל – נופי נפש הרבה יותר שכיחים ממה שחושבים בשירה הלירית וגם בציור. למשל הנוף של פוסן שעליו כתבתי כאן http://wp.me/pSKif-j9D
מדהים מדהים טולדו מעביר בי התרגשות כל פעם מחדש . אני רוצה לציין שאל גרקו היה בהתחלה מאדונרו כלומר צייר מאדונות ואחר כך נהיה אל כריסטרו. כלומר התרכז בסבל ובכאב של ישו. אני זוכר כשנתקלתי באל גרקו באותה תקופה קראתי את נרקיס וגולדמונד של הרמן הסה, וחשבתי,\שאל גרקו עשה מהלך בין שני הטיפוסים של הסה, כאילו עבר מחוק האם לחוק האב. למשל פרידריך, צריך לזכור שהוא היה מוקף בפילוסופים ובמשוררים של התקופה שהדגישו את העולם כדימוי של האני ואל גרקו היה מוקף בחייו בספרד בהרבה אנשי דת וכמרים. יחד עם זה העומק הנפשי שלו ו"חוק האם"פשוט פרץ החוצה יחד עם האינדיבידואליזם שלו. למשל הוא לא נישא לאישה שכנראה היתה חברה קרובה, שילדה לו ילד, דבר שהיה יוצא דופן. כשהוא מצייר נוף הוא מצייר את העולם כזרמים אנרגטיים-חשמליים ושיקופים הדדיים. את ההבנה העמוקה שלו לנפש האדם אפשר לראות ב "הסרת בגדי ישו" (יש לי הרבה מאוד תחושות לגביו.)
נולד ב', תפסת אותי בהפתעה. אני מכירה את אל גרקו כמעט מאז שנולדתי. אני מחזיקה עדיין בספר של אל גרקו שאמא שלי קבלה ב1950 מהחיילות שלה בצבא… מעולם לא התעמקתי בביוגרפיה שלו אבל סתם כך מהמותן הייתי בטוחה שהוא גיי. הציור שהבאת מהמם. יום אחד אגיע גם אליו 🙂
פרוייקט צילום בתים נטושים באמריקה:
http://www.100abandonedhouses.com/
איזה יופי, תודה! ובאמת אפשר לראות את ההבדל בין הפורמט הקבוע והמאופק לשירה של שרון.
לאנונימי ולמגיבים עליו, ההבדל בין שרון רז לציורים הוא תהומי. אין מה להשוות. לא משורר ולא כלום. בעוד שבציורים מדובר על יצירה, בצילומים מדובר בפקידות דוקומנטרית. שום אמנות. כל ציליום, אבל כל צילום, ובמיוחד אם הוא יחיד, יהפוך למסמך בעל ערך עם הזמן, ולא תהיה שום התיחסות לזווית צילום וכו'. בכלל , לדעתי, צילום אינה אומנות ויצירה. כל בנאדם עם מצלמה, שיסתובב ברחוב, ילחץ בלי סוף קליקים, עד שיבוא מי שיבוא ויעריך חלקק מהדברים כיציאה אומנותית.
אז אולי גלשתי, אבל, חברים , פרופורציה.
מרית, זה מעניין, טולדו היא עיר החלומות שלי, חלק ניכר מעבודת הדוקטורט שלי מוקדש לה.
פעם הרציתי על איזו דמות שפעלה בה במאה ה-13 ומישהו אמר לי אחר כך שתקפה אותו צמרמורת, כי הוא פתאום הרגיש שאני ממש הולך שם ורואה את המקומות עליהם אני מדבר כפי שהיו אז (לא הייתי בטולדו מעולם). אגב, ס' הזהר נתחבר כנראה בטולדו ובסביבותיה (אם נתעלם מן התפישה המסורתית הגוררת אותו בכח למירון וצפת).
nomi, זכותך לחשוב כך, אני חולק ובגדול, גם ביחס לצילום אמנותי. יש קליקים שאינם שונים מכל ציור בעל ערך. ישנן יצירות מופלאות בצילום [כדי שלא להרחיק מעבר לגבולות האתר הזה, נסי רנא שימה שהקדישה מרית בעבר לדליה אמוץ]. הריסות הן הריסות– אני מסכים. עם זאת, משהו בצילומים של שרון גורם לכך שההריסות ייפתחו את פיהן ויתחילו לדבר. הוא גורם לי לרצות להקשיב לחללים הריקים, לעזובה, לחיים שנותרו עדיין במה שמשום מה נתפס כמיותר.
וגם קופרמינץ (מרית פעם אצרה באתר כאן תערוכה קטנה שלו) זכור לטוב.
נומי, אמנות לא עושים עם היד אלא עם הראש, העין, הנפש. וכמו ששועי אמר, שרון מדובב את החורבות.
שועי, לא ממש כתבתי על דליה אמוץ. רק הבאתי צילום נהדר ברשומה שכתבתי על יורם קופרמינץ… שרה ברייטברג כתבה עליה בשעתו ממואר-מסה נהדרת. כאן יש דוגמית (אולי זאת ההתחלה, אני מתעצלת לבדוק) http://readingmachine.co.il/home/articles/article_160
ובטח נפגשנו בטולדו של אל גרקו.
זה מאוד יכול להיות, הפגישה הזאת. אייכשהו, זה אפילו הגיוני (-:
על דליה אמוץ יש המון מה לכתוב. היא ממש אמנית חזותית שמשתמשת בארץ ובאור כאביזרים בתיאטרון הצלליות של הכרתהּ (אני יודע שזו נשמעת הלצה שלי. עם זאת, אני מתכוון ממש
לכל מילה). הרגע בצילום שבו הנופים החיצוניים הופכים להיות נופים פנימיים, ומגלים בפנינו ארצות חדשות, הוא מה שהופך את הצילום לאמנות שבאמנות.
המאמר על דליה אמוץ נורא יפה. אני לא יכול שלא לחשוב על הציור של פוסן הידוע "et in arcadia ego"/.
המוות הוא צל, הצל הוא אמנות.. דליה אמוץ כאילו חורגת מהאמנות, סרט הצילום הוא אחד עם הנפש. אבל היא יוצרת דימויים לא פחות מהצל על המצבה. היא כביכול לא רוצה להתעסק בצללים , מפנה את מבטה היישר אל האור. אבל היא כמובן יודעת את הסיכון בחשיפה,שלעמוד מול האור מקים עליך עולמות צל עם קונטראסטים לא פחות חזקים.
בחזרה לשרון רז והצילומים הכל כך יפים ומפתיעים בקומפוזיציות שלו, בתי קולנוע הם כר כ"כ פורה לסמבולים. המבנה שכמה שיהיה מהודר הוא מעלים את עצמו בשביל תכליתו.מן מקדש, היכל שתכליתו הוא המסך , הפרוכת, אבל זו פרוכת שאין מאחוריה דבר. לחויה כבר אין קשר לחומר, לאינטראקציה עם העולם או הזולת. היא רק גירוי עצבי.. בתמונות של ההיכלות הנטושים, פתאום מתגלה היופי, המחשבה התכנון שבפיתוי במקדש הדימוי
נולד, רוני (מוסנזון נלקן) אמרה בשעתו שארון הקודש בבית הכנסת היה ההשראה שלה לתיאטרון בובות. מסך הקולנוע כפרוכת שאין אחריה כלום זה מקסים. זה שיר. תודה!
תודה גםץ.
אני יכול לראות את התמונה בעיני רוחי, אני מכיר אדם אחד שרצה לעשות הצגה (בנושא יהודי פמיניסטי עד כמה שזה נשמע אוקסימורוני ) ושהכניסה לאולם תהיה דרך ארון הקודש ( "האריה מהכשפה וארון הבגדים" בגרסא היהודית..)
אתה מתכוון לחוני המעגל? כי אצלו היתה פעם כניסה כזאת לתערוכה, ופעם אחרת ארון הקודש היה במה. צריך לגלול קצת כדי לראות. http://honihameagel.com/?page_id=277
מצחיק איך שרעיונות מתגלגלים בעולם. זה לא חוני אלא מישהו אחר בעבדתי איתו בפסטיבל עכו ממש מזמן. הרעיון היה האירוטיזציה של ספר התורה (והלימוד הטקסט והתפילה) מול היחס המופשט אל הגוף . (שאבנו השראה מ"הבשר שברוח" של דניאל בויארין ועוד.)
מה שאהבתי בתיאטרון הוא העובדה שזו אמנות שלא מפסיקה להתלטש. המשורר קטולוס הרומי כתב:
"למי אני מַגיש ספרון חדש מקסים
שזה עתה לוּטש באבן גיר צחיחה?"
המתרגם שמעון בוזגלו מסביר "לוטש": הכוונה לליטוש קצוות המגילה בעזרת אבן גיר (כפי שהיה נהוג אז), ואולי גם לליטוש השירים עצמם."
בהצגה או מיצג החיכוך עם הצופים, הקהל הוא אבן הלטש וזה דבר שלא נגמ
אכן לא נגמ 🙂
או כמו שכתבתי בתוכנייה של "נסיך ב-3 חלקים" אין לזה סופ