ואז איך היא שרה! קולה כבר לא שיחק, קולה היה סילון של דם, בשיעור כאבה וכנוּתה…
מתוך מִשְׂחַק הדוּאֶנְדֶה ותורתו מאת פדריקו גרסיה לורקה
וראשית הסיפור. כאן אפשר לקרוא את "נדודי ארסמון" בשלמותו באנגלית, והנה גם התקציר (הקצת הארוך):
ארסמון וכריסאה הם זוג מוסיקאים נודדים. כשארסמון פורט על הקתרוס שלו הכל משתתקים בפליאה, קולה הנפלא של כריסאה גורם להם לבכות. אפילו הציפורים יורדות מהעצים כדי להקשיב להם. הם יפי תואר, מאושרים ומאוהבים.
יום אחד הם מגיעים לכפר השרוי במין אובך קודר. הבתים רעועים, ובחצרות צומחים רק עשבי בר שחורים וטחובים. התושבים כפופים, חיוורים ולובשי סחבות. הם רוצים לשלם למוסיקאים המופלאים, אבל ארסמון וכריסאה מסתפקים באוכל ולינה. ארסמון נרדם עד מהרה בזמן שכריסאה בוהה בשמיים האפלים ומאזינה לקיכלי המרוט של המארחת. היא שואלת את האישה למה היא מחזיקה אותו בכלוב, הוא יהיה מאושר יותר בשמש, והמארחת עונה שהשמש מעולם לא זורחת בכפר והכי טוב לא לחשוב על אושר, רק כך אפשר לשרוד. כריסאה שואלת מה הביא למצב הזה, ונענית שהכפר מכושף מאז שמכשף זקן הציע לתושבים הון תועפות תמורת הערבה שבה חגגו את השמחות שלהם. הם התפתו לכסף ומאז הכל השתנה. הערבה הפורחת הפכה לבִצה שחורה, שדָיו-משרתיו של המכשף גונבים את החיטה, הביצים, החלב, העופות, הם מפוררים את הבתים ומפרקים כל מלאכה ברגע שבו נעשתה.
ולמה אתם לא מגרשים אותם? שואלת כריסאה.
המארחת מסבירה שהם אינם יכולים לראות או לשמוע את השדים, זה חלק מהכישוף. השדים מחדשים אותו מדי לילה באמצעות שיר. אם מישהו ילך לבצה בין חצות לאור ראשון וישמע את השיר ואז יחזור על המנגינה באופן מדויק, הכפר ישתחרר מהכישוף, אבל זה צריך להיות מישהו שמעולם לא לקח את כספם של התושבים.
אני לא לקחתי את כספכם, אומרת כריסאה, ואין לחן שאיני יכולה לחזור עליו במדויק.
לא, אל תחשבי על זה אפילו, אומרת האישה, השדים לא יסלחו למי שישחרר אותנו, נקמתם תהיה נוראה.
אבל אחרי שהמארחת נרדמת, כריסאה בכל זאת קמה ויוצאת אל הבצה. בדרך היא פותחת את כלובו של הקיכלי. הלוואי שיכולתי לשחרר את הכפר בקלות שבה אני משחררת אותך, היא אומרת, כשהיא נושאת אותו בעדינות לבִּצה. נוגה מחריד מבליח שם והופך בהדרגה למעגל אור מסנוור, שבמרכזו מתנועעות דמויות אפלות, מעין אנשים קטנים ומכוערים. הם מחוללים לאיטם במעגל עד שהקרקע ביניהם נבקעת ומתוכה עולה דגם זעיר ומדויק של הכפר. הם רוקדים סביבו ושרים וכריסאה מאזינה בדריכות. ברגע שהם מסיימים היא חוזרת על השיר במדויק. ובזמן שהיא שרה מתפורר הדגם והופך לאבק.
השדים מסתערים עליה בצרחות. הם מתלבטים אם להפוך אותה לצפרדע או לינשוף. כריסאה מתחננת שיהפכו אותה למשהו אחר, רק לא לשרץ שיבחיל את ארסמון.
מנהיג השדים מגלה נדיבות מפתיעה ומחליט להפוך אותה לנבל. היא לא תחזור לצורתה האנושית עד שמישהו ינגן עליו את הלחן ששרה זה עתה. השדים מקיפים את כריסאה הזועקת ורוקדים סביבה. כשהם מסיימים נותר ממנה רק נבל זהב קטן שאותו הם תולים על עץ (במעין לינץ'). העד היחיד למתרחש הוא הקיכלי המשוחרר.
כשהכפריים מקיצים משנתם השמש זורחת, נחלים שיָבשו חוזרים לפַכות, העצים מתלבלבים, צפורים שרות וכולם מרגישים מלאי חיים וכוחות. גם ארסמון מתעורר ומגלה שכריסאה נעלמה. הוא יוצא לחפש אותה ומגלה את הנבל. קצת מעל לנבל ניצב לו הקיכלי ומזמר את לחן הכישוף. הלוואי ששירתך יכלה לגלות לי לאן נעלמה כריסיאה, נאנח ארסמון. הוא מעביר את אצבעותיו על מיתריו של הנבל. נדמה לו שהכלי קורא לעזרה. הוא כמעט פורץ בבכי.
וכאן נפתחים נדודי ארסמון (כשמו של הסיפור). הוא נודד עם הנבל שלו ושואל בכל מקום: אולי ראיתם את אשתי כריסאה? היא לבושה בלבן וזהב ושירתה מתוקה משירתן של ציפורי גן עדן.
שוב ושוב הוא קורא בשמה והנבל חוזר ומשיב לו: אני כאן, ארסמון, זו אני, כריסאה. הוא שם לב שצליליו דומים לקולה של כריסאה אבל לא מקשר. נגינתו מחוללת פלאים: פעם היא פולחת ערפל סמיך ומצילה דייגים מטביעה, ופעם אחרת היא מפיחה גבורה בחיילים המגנים על בירתם. רק ארסמון לבדו מצליח לנגן על הנבל. לאחרים הוא משמיע רק מעין יבבה.
מלך משוגע למוסיקה מתאהב בנגינתו. מוסיקאי החצר אכולי הקנאה זוממים לגנוב את הנבל. ארסמון נמלט ברגע האחרון וחוזר למקום שבו איבד את כריסאה. הוא מתקשה לזהות את הכפר הפורח. רועה קטנה מספרת לו ששני מוסיקאים, מלאכים משמיים, הצילו את הכפר. היא לא מאמינה שהישיש המוזנח והמטונף והמטורף הוא אחד מהם. וארסמון נבהל, כי אולי גם כריסאה לא תזהה אותו, אבל היא קוראת לו ומנחמת אותו בלי דעת, דרך הנבל. בשארית כוחותיו הוא צועד לבצה. הקיכלי המשוחרר עדיין מזמר את לחן הכישוף וארסמון המוקסם מחליט לנגן את השיר המוזר, זה יהיה שיר הפרידה שלו מהעולם. בסוף השיר הוא קורס ואז מחליקה מבין ידיו, כריסאה, לבושה בלבן ובזהב, שערה זוהר ועיניה בורקות. היא קוראת לו וארסמון לא שומע, היא שרה לו והוא פוקח את עיניו, מזהה אותה ומת. לבה של כריסאה נשבר וגם היא מתה.
למעלה: כוראוגרפיה של סשה וולץ (הצמות שוב רודפות אותי). מדקה 1:50 בערך, זה מתקשר לסיפור.
*
מה זאת אהבה?
ניסיון ראשון:
נדודי ארסמון הוא לכאורה סיפור רומנטי על אהבת נצח כנגד כל השיכחות והפיתויים. הסיום של נדודי ארסמון מזכיר את סיום רומיאו ויוליה, שבו הנאהבים מתים בזה אחר זה במקום להתאחד. והדמיון הזה מקרין גם לאחור: ארסמון וכריסאה הם רומיאו ויוליה. עשרות שנים של פרידה לא שחקו את האהבה וההשתוקקות.
האומנם?
לפני שאני שוטחת את ספקותי כדאי להוסיף ולומר שארסמון וכריסאה אינם רק נאהבים אלא גם מוסיקאים. אמנים. והסיפור אמנם נוגע (או שמא נגוע) בקשר בין כאב ליצירה, באקסיומת ה"אין דבר יותר שלם מלב שבור, לפחות באמנות". (וגם אני שמתנגדת לפרקטיקה הזאת שבה מגדלים פצעים כדי להאכיל את היצירה, לא יכולה להתכחש לעוצמתה המיתולוגית והסטטיסטית או לרלוונטיות שלה לסיפור).
ניסיון שני:
זהו סיפור על זוגיות אמנותית שבה האישה המוכשרת מזינה את אמנותו של בעלה המעט פחות מוכשר.
וביתר ישירות ובוטות: ארסמון גונב – לא ביודעין ולא בכוונה, אבל כמו שכתבה נורית זרחי פעם: "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת" – את הדוּאֶנְדֶה של כריסאה. בתחילת הסיפור ארסמון הוא אמן קצת מוגבל על אף כשרונו. נגינתו מעוררת השתאות אבל חסרה לו עוצמה רגשית.
עד שהוא מאבד את כריסאה, כלומר הופך אותה לכלי.
ובעצם ארסמון הוא גנב כפול: הוא גונב ממנה גם את הקרדיט המוסיקלי, וגם את הקרדיט על הצלת הכפר; האגדה מספרת ששני מלאכים בצורת מוסיקאים גאלו אותו. וארסמון הלא ישן בשלווה בזמן שכריסאה התעמתה עם השדים.
סיכום ביניים: זה סיפור על זוגיות שבה האישה היא געגוע וכלי (שני דברים שונים והפוכים), אבל קולה לא נשמע.
האם זו ההשקפה של דה מורגן על זוגיות ואהבה? האם זה מה שראתה סביבה? האם זו הסיבה שמעולם לא נישאה? האם זו הסיבה שרבות מגיבורותיה אינן משתוקקות להינשא, בלשון המעטה?
*
טוב למות בעד ארצנו?
כריסאה ידעה מה היא מסכנת ושילמה את מלוא המחיר. ההקרבה שהצילה את הכפר הקפיאה את כריסאה ועצרה את התפתחותה. היא הפכה למין סמל ללא חיים אישיים. איש לא שומע אותה. קולה הופקע לטובת הכלל. וכבר ראינו בצרחות של דגים איזו משמעות דה מורגן מקנה לקול: הקול הוא הזהב והאמת והאני. כל השלושה. והסמל, כדרך הסמלים, נסחט ומנוצל כדי להפיח גבורה בחיילים למשל. (מוכר?)
דה מורגן מכירה בגבורתה של כריסאה אבל לא גולשת לרומנטיקה של קורבנוּת. היא לא מעלימה עין מן ההחמצות והמחירים. היא מפרטת את כולם.
*
בשביל מה אנחנו צריכים את הדמעות של האמהות?
ועכשיו סיפור קטן מהחיים, בפרט שאנו כה קרובים לערב יום כיפור (שבו נולדתי כזכור). לא מזמן נקלעתי לחברתה של אישה חרדית. אישה מבוגרת, חכמה וחמה וחזקה. אני מדגישה את זה בגלל ההמשך. סבה של האישה היה רב שנודע בין השאר, ב"סליחות" שלו. אני לא זוכרת באיזה ביטוי היא השתמשה אבל היה ברור שתחינותיו יכלו להבקיע/להמיס כל מחסום. בזמן שהגברים אמרו סליחות הסב היה מזמין את הנשים להכין כיבוד: "היה חשוב לו שהן יהיו בסביבה," אמרה האישה ועיניה נצצו בהתפעלות מחוכמתו, "'אנחנו צריכים את הדמעות של האימהות', הוא היה אומר."
הקוסם הגדול של הסליחות נזקק למרכיב של כאב ואהבה, אז הוא הזמין את הנשים להגיש כיבוד, כדי שיוכל להשתמש בדמעותיהן. בדמעות האילמות, אבל לא בקולן, חלילה, כי קול באישה ערווה.
*
ככה זה באגדות?
מרי דה מורגן היא חתרנית מקיר לקיר. הכעס שלה מתיך גם אגדות ומחשל מהם זן חדש, אפל ומלא זיזים. ב"נדודי ארסמון" זה קורה (כפשוטו) לפחות ארבע פעמים:
הפעם הראשונה היא בוויכוח על העונש. כריסאה מתחננת לפני השדים שלא יהפכו אותה לשרץ שיגעיל את ארסמון והם נענים לבקשתה.
הסצנה הזאת יושבת על שורת סיפורים עממיים, שבהם נופל גיבור חלש ופיקח, נגיד צפרדע, בידי אויביו הזועמים. הצפרדע הערמומי מתחנן לפניהם שישרפו אותו, שיתלו אותו, שיענישו אותו בכל דרך אפשרית, ובלבד שלא ישליכו אותו לנהר! הוא סומך על נבזותם וטיפשותם, והם אכן לא מכזיבים. הם משליכים אותו למים. דווקא. והוא שוחה באושר לדרכו.
דה מורגן משבשת את התבנית הקומית והופכת אותה לטרגית. במקום גיבור חלש וערמומי ואויבים חזקים ותמימים, היא מציבה גיבורה חלשה ותמימה ואויבים חזקים וערמומיים. כלומר, במקום לאזן את הכוחות היא מעצימה את הפער.
כריסאה מסגירה בתמימותה, את הסיוט הנורא ביותר שלה. והשדים כמו חסים עליה ונענים לבקשתה. אבל ההקלה מתגלה עד מהרה כהחמרה. כריסאה דנה את עצמה ליסורי משה רבנו (את הארץ תראה מנגד ואליה לא תבוא) או מוטב, טנטלוס היווני שנגזר עליו לעמוד רעב וצמא בתוך בריכת מים מתחת לעץ שופע פרי. בכל פעם שנרכן לשתות המים נסוגו, ובכל פעם ששלח את ידו לפרי הענף התרחק. גם ארסמון נותר בלתי מושג.
המוסכמה האגדתית השנייה שדה מורגן שמה לצחוק (ובעצם לבכי), היא התבנית שבה אבר של נרצח הופך לכלי נגינה או לציפור ופותח את פיו ומסגיר את רוצחו. כבר הרחבתי על הנושא הזה בעבר, ולכן רק תזכורת קצרה: בבלדה אנגלית שבה מתחרות שתי אחיות על אהבתו של גבר, מטביעה הבכורה את אחותה היפהפייה. מוסיקאי נודד מותח את שערותיה כמיתרים על אחת מצלעותיה, כלומר יוצר נבל מגופה. כשהוא מגיע לארמון אביה, הנבל מתחיל לנגן ולשיר ומרשיע את הרוצחת. (פירוט ודוגמאות נוספת כאן). ואין צריך לומר שהנבל של דה מורגן מכזיב.
ולא רק הנבל מכזיב, אלא גם הקיכלי. לפי כללי הזהב של האגדות הוא היה צריך לגמול לכריסאה שפתחה את כלובו. אבל אף שהוא יודע את השיר, הוא לא נחלץ לעזרתה.
והמכזיב הגדול מכולם הוא ארסמון. הרי מי שאוהב אותך באמת אמור לזהות אותך מבעד לכל המסכות.
במשפחת המומינים יש אפיזודה שבה מומינטרול משתנה בכישוף: "כל מה שהיה מעוגל בו נעשה מחודד, וכל מה שהיה קטן נעשה גדול." איש מחבריו אינו מזהה אותו. הסצנה הקומית-טרגית-סיוטית הופכת לקטטה המונית ומומינאמא יוצאת למרפסת. גם היא לא מזהה אותו ברגע הראשון.
"אף אחד לא מאמין לי?" קרא מומינטרול. "תסתכלי טוב-טוב, אמא, בטוח שאת מזהה את המומין-ילד שלך!"
מומינאמא הביטה בו היטב. היא התבוננה לתוך עיני הצלחת המבוהלות שלו שעה ארוכה ולבסוף אמרה בשקט:
"נכון, אתה מומינטרול."
ובאותו רגע החל להשתנות. עיניו ואוזניו וזנבו התכווצו, וחוטמו ובטנו גדלו. והנה עמד מולם מומינטרול, בריא ושלם ובכל הדרו.
כל כך יפה כתבה את זה טובה ינסון: האהבה רואה דרך כל המסכות. הזיהוי הוא התרופה לניכור, לזרות.
.
ולארסמון יש יתרון על מומינאמא; כשהוא מוצא את הנבל, הקיכלי עומד מעליו ומזמר את לחן ההצלה. ארסמון מוקסם מן הלחן. נדמה לו שהנבל קורא לעזרה, ואחר כך נאמר בפירוש שקולו של הנבל מזכיר לו את קולה של אהובתו. אבל הוא מתעלם מהרמזים העבים שהוא מקבל ודוחה את הנגינה עד לרגע שלפני מותו.
וברור שיש כאן בחירה (מודעת או לא), ארסמון מעדיף לנגן על כריסאה ולהתגעגע אליה מאשר לחיות איתה.
*
בעצם יכולתי לסיים כאן, אבל עוד הערה קטנה על "נדודי ארסמון" ועל מרי דה מורגן בכלל. על טשטוש הגבולות בין טוב ורע הקיים ברבים מהסיפורים. זה לא בלבול מוסרי. דה מורגן אינה ניהיליסטית.
זה קשור למורכבות, להבנה שבחיים הכל מעורבב. וזו אולי הכפירה הגדולה ביותר שלה בנומוס האגדתי (אבל השורשים שלה עמוקים כל כך שהיא יכולה להרשות לעצמה למתוח את הגבולות בלי להתהפך וליפול).
וזה קשור גם לחתרנות הכמעט כפייתית שלה, לצורך לשים סימן שאלה בסוף כל מוסכמה (וגם סימן שאלה הפוך לפניה, כמו שמקובל בספרדית).
ב"נדודי ארסמון" יש סימטריה מתעתעת, תבניות זהות לדברים שאינם זהים, שלא לומר הפוכים. זה מתחיל מזה שהלחן המקלל את הכפר ואת כריסאה הוא גם הלחן הגואל. וזה מנוגד לשכל הישר של החיים והכישוף. כדי לאחות צריך להפוך את מעשה הפציעה, כלומר לתפור, לחבוש, ובקיצור לסגור את מה שהסכין פתחה. כדי להשמיד משהו צריך להפוך את מה שמחייה אותו. לא לחזור עליו בדיוק.
וזה לא שדה מורגן לא מבינה בכישוף, זו שפת האם שלה. והשיבוש במקרה הנוכחי הוא הרבה יותר רחב ורדיקלי:
אנשי הכפר לא רואים ולא שומעים את השדים.
ארסמון לא שומע ולא רואה את כריסאה.
האם היא השד המאמלל אותו?
הו, "זה שדה רחב," כמו שנהג לומר אבא של אפי בריסט.
***
* באשר לדוּאֶנְדֶה – ראו מוטו למעלה.
***
עוד באותו עניין
הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת
סיפור על אדמה וחושך
והתרופה: הפמיניזם המפתיע של האחים גרים
*
עוד על מרי דה מורגן בעיר האושר
את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו
עץ השיער, הפרק הראשון (ומשם יש הפניות לפרקים הבאים)
האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים? (על עץ השיער)
*
ולבסוף כיוון שרציתי להתמקד בזוגיות לא אמרתי מילה על הצד האנטי-תאגידי הכל כך עכשווי של הסיפור, כי דה מורגן הקדימה את זמנה גם בזה. הנה מאמר של מרילין פמברטון שדן בהשקפותיה הכלכליות.
*
איום ונורא באמת.
מרי דה מורגן מרשימה ביותר ללכת עד הסוף עם היפוך הציפיות. ואני מבין מדוע את מחבבת אותה כל כך, במידה רבה אתן נשמות תאומות.
אהבתי במיוחד את הפרק על "טוב למות בעד ארצנו?" הוא מאוד מתאים לי עכשיו מבחינה נפשית ואזורית עם המסגד השרוף בטובא זנגריה ומילות הקסם "תג מחיר" ההופכות מקום קדוש למקום שרוף ומטונף.
והערה בקשר למנגינה המתירה שהיא אותה מנגינה שאוסרת. נדמה לי שבואריאציה זה ישנו קצת בעוץ לי גוץ לי או בגרמנית "רומפלשטילץ" (Rumpelstilz) שהשם שלו הוא גם המהות שלו והחזרה עליו גורמת להתרת המצב. אבל אני מניח שהמנגנון שמרי דה מורגן מייצרת באגדה שכאן הוא מרתק ומורכב יותר.
אפשר אולי להזכיר גם את הנסיכה פיונה משרק, שבעצם בדמות הנסיכה שלה היא במצבה "המקולל", ולאחר ששרק מנשק אותה היא הופכת להיות מה שהיא באמת – שרקית.
ובקשר לכאב ההופך ליצירת אמנות זה כבר באמת מהות החיים. וזה כבר נוגע בסיפור על ר' אמנון
ממגנצא שאיבד את ידיו ואת רגליו כדי לחבר את אחת התפילות היפות ביותר שנכתבו בעברית: אדם יסודו מעפר / וסופו לעפר/ בנפשו יביא לחמו / משול כחרס הנשבר/ כחציר יבש וכציץ נובל / כצל עובר וכענן כלה/ וכרוח נושבת וכאבק פורח / וכחלום יעוף/…
ושי לעשרת ימי תשובה הביצוע של ליאונרד כהן סוני רולינס למי באש ומי במים ושימי לב לסקסופון המתייפח כמו שופר, ומי אמר שגויים לא יודעים לתקוע:
מרית, איזה סיפור מופלא. והסוף מופלא עוד יותר. ומאד מופלאה הכוראוגרפיה. קראת רק את הסיפור, בינתיים, ללא דבריך עליו (את הממתקים הללו אשאיר למחר), אחרי שאתן לסיפור להעכל מעט. בכל אופן ארסמון הזכיר לי את נאראדה (מהמיתולוגיה ההודית) המרחף בין העולמות עם כלי נגינה בידו (לפעמים זה נבל ממש) ובכוחו לשלוט במאיה (התופעות המתגלות כחומר ביקום- כמו הערבה, הכפר, הביצה השחורה, הערפל, הים) ובכוח נגינתו להפוך דבר אחד להיפוכו ולעורר יפעה בלב שומע את סוטרות האהבה שלו ) -לא מצליחה למצוא קישור לדימוי מדהים אחד שלו ואולי אמצא בהמשך.
כמובן שהסיפור שהבאת מזכיא לי את רומיאו ויוליה.
למה מופלא- כי אהבתם יכולה להמשיך ולהתממש רק בעולם שמעבר, לא בעולם החומר בו עברו על שניהם תלאות, צלקות רבות מדי.
אני מניחה שעוד כמה מחשבות יתעוררו בי אחרי שאקרא את המשך דבריך.
תודה….
וואו! אגב, מרית, מותר לי לדון במרי דה-מורגן אחרי שהשמצתיה בפעם הקודמת…?
האסוציאציה הראשונה שלי, כמובן, היתה אורפאוס, והתעצבנתי כרגיל (בכלל, שמתי לב שאני מרבה להתרגז כאן, יצור רגזני שכמוני), על כך ששוב האישה הופכת לכלי במקום ליוצר עצמו. אבל אז שמתי לב שיש פה דווקא דגש שלילי על עניין ה"כלי" – הכישוף של השדים, למשל, בנוי על דגם מוקטן של הכפר שצריך לפורר אותו ולהחזיר לכפר המקורי את כפריותו שנשבתה (כמו קסמי וודו שבנויים על הכנת דגם מוקטן של הקורבן), הקיכלי זקוק לצאת מהכלוב והנפש הלכודה צריכה להשתחרר מהנבל. בכלל, בעוד שארסמון תלוי בקתרוס שלו, לכריסאה יש את קולה, דבר שנובע ממנה עצמה. הקול הוא טבעי – למרות שהמושג הזה מתערפל והולך- והכלי הוא תִרבוּת שלו, דגם מלאכותי (כמו הזמיר המכאני).
מעניין מתי קרה לראשונה שהאדם הכין דגם של הסובב אותו. הבאסה התחילה, לדעתי, כשהאדם הפסיק לשאת את עיניו אל העצים כאל הקורות הכבירות התומכות את כיפת הרקיע והתחיל ליצור דגמים מוקטנים שלהם (מקדשי מעט כאלה, והדתות האיומות שצמחו בעקבותיהם – "קול באישה ערווה" ושטויות רבות ונוספות כאלה).
חוצמזה, המשפחה המומינית ליוותה אותי רבות בילדותי וארצם היתה המסתורית שבארצות.
עוד דבר… נדמה לי שמרי דה-מורגן מבקרת בעקיפין את כריסאה, שכדי לא להרחיק ממנה את ארסמון בכיעורה דחתה את האפשרויות להפוך לצפרדע או לינשוף – שניהם לפחות יצורים חיים שניכרים מאוד בקולם – ונהפכה לכלי דומם שזקוק שיפיחו בו חיים בכל פעם מחדש. הויתור על הקול הוא טעות טיפשית ונראה לי הטרגי מכל (ומזכיר מאוד את בת הים הקטנה)
דודו, אני כבר עברתי את השלב של המחבבת, אני נחטפתי. היא עשתה לי חנה רובינא,
אני לא חושבת שזה דומה בעוץ לי גוץ לי. קריאה בשם כידוע, זו מחווה של בעלות. הרבה דמויות בעולמות פנטזיה שומרות את שמן האמיתי בסוד כדי שאויביהן לא יוכלו לעשות בו שימוש.
והתפילה יפהפייה אבל איך הוא איבד את ידיו ורגליו?!
איריס, תודה לך, מעניין מה תגידי אחרי שתקראי… 🙂
ציפורי הנרגנת, זה מאד יפה מה שאמרת על העצים, אבל אני תמיד אהבתי דגמים ומפות, יש להם קסם משלהם, קסם של משחק ושל אמנות ושל מאגיה,
ואני בטוחה שמרי דה מורגן מבקרת את הבחירה של כריסאה. כשהיא קוראת תגר על השדים היא אמיצה ואצילה ומשחררת, אבל כשהיא בוחרת להפוך לכלי, היא בוחרת בתלות ופסיביות וקורבנוּת. ולדה מורגן אין שום חיבה לקורבנוּת. (ולא פעם אני חושדת שהיא מזהה אהבה רומנטית עם קורבנות).
אגדת "מעשה ברבי אמנון" מתארת כיצד דרש ההגמון מרבי אמנון, שהיה גדול הדור וכליל המעלות, להמיר דתו. כדי לדחותו בקש אמר רבי אמנון שיחשוב על הדבר שלושה ימים, אך אחר כך התחרט מאוד על שלא דחה אותו לאלתר. ביום השלישי, משלא הגיע, הביאוהו בעל כורחו. הוא הציע שיכרתו את לשונו, שסררה כאשר לא דחתה את אפשרות ההשתמדות מיד, אך ההגמון חפץ להעניש דווקא את רגליו, שלא הגיעו ואת ידיו שלא עשו את סימן הצלב. עינוהו בייסורים איומים, כרתו את ידיו ורגליו אחת אחת והמליחו את הפצעים במלח. היה זה סמוך לראש השנה, ומשהחזירוהו לביתו והגיע החג, ביקש שיביאוהו לבית הכנסת. שם, לפני אמירת קדושה, פתח את פיו ואמר את פיוט "ונתנה תוקף"; משסיים אותו נסתלק מן העולם.
גם אורפיאוס זכה לתהילתו הנרחבת בעיקר עם שירי הגעגועים שניגן ושר לאורדיקי. ואיזה גבר יוותר על התהילה? עובדה שכאשר ניתנה לו סוף סוף ההזדמנות שכל כך חפץ בה, לכאורה, להוציא את אורידיקי מהשאול- ולמרות שהתרו בו שוב ושוב שאם יסתובב להביט בה היא תשוב אל השאול ולא יוכל להוציא אותה שוב- הוא כמובן מסתובב שנייה לפני השיבה המיוחלת ואורידיקי הולכת פייפן. האמנם למרות האזהרות, או אולי דווקא בגללן? איזה מין אורפיאוס מהולל הוא יהיה, אם לא תהיה לו אורידיקי בשאול? מה, חיי נישואין משעממים וזה- איזה חומר זה ליצירה? בורגני משהו…
ובאמת כאשר הוא חוזר (שוב) בלעדיה לארץ החיים, כולם בזים לו על הבחירה שלו ותהילתו חולפת מיד. מסקנה: לעולם אל תתחתנו עם מוזיקאי רגיש 🙂
מרית, ועכשו, אחרי כמה שעות של עיכול, לוקחת את דבריי בחזרה
ואלי עוד אקח את דבריי הנוכחים בחזרה והם:
אין כזה דבר אהבת חיי, זוגיות נצחית, הגשמת הזוגיות במישור גבוה.
יש אגו, יצר רע, אנוכיות, ניצול, גניבה (כן, כתבת על זה) שקר, אשליה ופירוק בלתי הפיך של מיתוס הצמד המיתולוגי
אין עליה, מרי דה מורגן
ואגב הכוראוגרפיה המדהימה הדהדה לי את אורפאוס שלי, שאולי כבר פגשת
דודו, אוי ואבוי!
(ואני כבר נזכרתי בקוסם מארץ עוץ. זה מה שקרה לאיש הפח. רק בלי הרישעות)
נועה, תודה על האזהרה 🙂 (העוצמתית כמעט כמו "ילדים היזהרו מעצי באובב!)
ובאמת יש דמיון, לא חשבתי על זה. תודה! גם לא זכרתי שלעגו לו, רק זכרתי את הסוף הסוף שבו הוא נקרע לגזרים.
איריס, אל תמהרי להתייאש. יש דבר כזה אהבת חיים (שבועה שומְרית, כמו שבן הזוג שלי היה אומר) רק שהיא לא נראית ככה.
וכבר נפגשנו 🙂
אוי ויי. קומפלקסיביות סימביוטית במיטבה. התמצא ישועה? האם באמת באמת יש דבר כזה?
הפוסט הזה מזקק משהו כמו הטווין-פיקס – אבל כל הסדרה – ליחידה אחת
תודה על קוי שתי וערב למחשבה הדרגתית
מרית… לא הספקתי בתאריך הלועזי, אבל בתאריך העברי יש לי הזדמנות לכפר על חטאיי (לפחות על האחד הזה…): מזל טוב ליום ההולדת שלך ושנה רבת יופי ומלאת אור, שמחה ואהבה 🙂
דורית, תודה!
ויש, יש אהבה, ויש גברים נפלאים. אבל באמת.
והישועה, היא תבוא מבפנים.
ציפור, תודה רבה על הברכות המשמחות (ושנקבל כבר תעודת פיראט!)
אם אינני טועה, קיצצו את *אצבעות* ידיו ורגליו של ר' אמנון ממגנצא. כלומר לא 4 קיצוצים אלא 20 קיצוצים נפרדים (ו-20 הזדמנויות מצדו להתחרט ולהתנצר, שאת כולן פסל). קראתי על כך הבוקר בוויקיפדיה. זה אכן סיפור מזעזע. אבל משום מה, פתאום מתקשר לי המושג "קידוש השם" לכל אותם יצורים שאין לגלות את *שמם* ומן הסתם גם לעוץ לי גוץ לי/רמפלסטילסקין. לא בטוחה שר' אמנון היה מאושר מההשוואה הזו 🙂
אביבה (וגם דודו בעצם) ראשית, באשר לגורלו של ר' אמנון ממגנצא (כמעט כתבתי ברוך, בגלל טשרניחובסקי, לא היה להם מזל שם במגנצא), נעמי יואלי מספרת בהצגה "השולחן, עבודת כיתה" http://wp.me/pSKif-h1s על הציפייה לגזר הדין במשפט אייכמן: המנהלת כינסה את הילדים ושאלה אותם מה העונש הראוי לאייכמן, והילדה הזוכה הציעה קיצוץ אברים שכזה (רק בלי הקישוט של המלח).
מה שמושך את תשומת לבי בתפילה היפהפייה שלו, הוא החלפת הבשר הדואב בשורה של חומרים: עפר, חרס, חציר, שיש בה מן ההשבעה.
ובאשר לשם, אביבה – לגמרי מתקשר, ראי סדרת הארי פוטר שבה מכונה וולדמורט אביר הרוע "זה שאין לומר את שמו", (ובתרגום לעברית – "השם"), העוצמה הנמצאת בשם גדלה בהתאם לעוצמה של נושאו, קריאה בשם עלולה לסכן את הקורא או את בעל השם, תלוי בנסיבות וביחסי הכוחות.
וגם תודה על הלינק 🙂
וואו, אני מפגרת במועדי השמחה השנה, אז רק עכשיו הגעתי לכאן.
תודה על הכל וגם על זה:
האהבה רואה דרך כל המסכות. הזיהוי הוא התרופה לניכור, לזרות.
מזל טוב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ומקוה שאת רואה שלכת אדומה ברגע זה ממש!
מרית קרובתי,
(הייתי בטיול חד-אופן שהתארך קצת יותר מדיי וגרם לי לכאב גב ארוך במיוחד)
גם אני נשביתי באורפיאוס ואורידיקיי כמו ציפור. אנ'לא זוכר כי במיתוס האורפאי לועגים
לאורפיאוס בשובו מן השאול (כמו שכתבה נועה)… הוא דווקא זוכה להערצה תמה על המוסיקה
מליאת הגעגועים שלו, הגורמת לנשים לערוג אליו, עד שהן קורעות אותו לגזרים מרוב ערגה. דומני כי גם אל האור של הדת האורפאית פאנס-זאגורוס נקרע לגזרים ושאורפאוס הוא סוג של
הד רחוק לאל העליון (אולי כהדהוד רקע ניתן להביא גם את ישו המוקע על הצלב, מותיר את הנשים בחייו ואת תלמידיו מיותמים… מי היתה בדיוק מריים המגדלית היא שאלה לא פשוטה וצריך להשוות זאת גם ל"נפש היפה" אצל הגל הנקרעת לגזרים כאשר היא נתקלת בעולם החלוף, ומתדרדרת לסיפיות ולשיגעון). מה שהתחבר לי בין אורפאוס ובין ביקורת הקפיטליזם התעשייתי שהרגשתי בדבריה של מורגן, היא העובדה לפיה למקצת החוקרים היתה הדת האורפאית דת של עובדי אדמה פשוטים שהאמינו בין היתר בגלגול נשמות ובעולם הבא; כנגדם הציבו את הדת ההלנית עם האולימפוס שלה ועם האלים גיבורי-החייל אנשי-המלחמה של האולימפוס, שאינם יודעים מנוח, וכל חייהם היא התרוצצות ממסע כיבושים אחד למשנהו, בין בניין עיר ובין חורבן עיר אחרת.
העובדה הפשוטה היא שהמיתוס האכאי/הלני השפיע הרבה יותר על התרבות, וגם אגדת אורפאוס ואורידיקיי במידה שנשתמרה נשתמרה כחלק מן המארג ההלני-המנצח.
הדתות הקטנות של עובדי האדמה, רועי הצאן, שוחרי השלום, נותרו על פי רוב בצל– האנושות אימצה בכלליות את דגם המנהיג הכוחני, הכריזמטי, הנואם, הלוחם, העשוי ללא חת (ראי גם את האבולוציה של שאול ודוד כארכיטיפים של מלכי ישראל מרועי אתונות או רועי צאן קטנים, ללוחמים תככניים שאינם חוששים לשלוח גם חפים מפשע אל מותם או לטבוח באוכלוסיות שלימות)
אלמלא פילוסופים ומשוררים הרחק משדות הקרב ספק אם היו מגיעים לאזנינו שמועות רחוקות
על דתות, אמונות ואורחות חיים.
ההיסטוריה ואפילו המיתוסים נכתבים לעולם על ידי המנצחים. לעתים הם מרשים בטובם לכמה מיתוסים של המנוצחים לחלחל את כתביהם.
וטבה יאנסן היא מופתית. רק בשנים האחרונות עמדתי על איכויותיה. אבל באופן אישי לא רק המתרחש בעמק המומינים מעניין אותי. תמיד תמהתי מה היה אורח חייהם ומחשבותיהם של
היבוסים ושל הגרגשים, בין שאר עמי כנען. הנה גם כאן, נראטיב אחד מחק ומחה בכח החרב
הרבה מאוד סיפורים אחרים.
נסעתי ביחד עם בן זוגי עד להודו כדי לקבל עצות מחכמים שם, כמובן שהיינו צריכים להיעזר במתרגם מאחר ואיננו הודים, אך זה בהחלט תרם לנו כאימון לזוגיותונהנינו נורא גם משאר הטיול.
גיליתי את הפוסט הנהדר והכואב הזה רק עכשיו, ובכל זאת אני מרגישה צורך להוסיף –
בספר "מאה כלבים ועוד אחד" של דודי סמית (שעליו מבוססים שורה של סרטי דיסני מוצלחים יותר או פחות, וכולם פחות מהספר) יש סצינה שמזכירה מאוד את סצינת גילוי הנבל ושירת הקיכלי. לאחר שגוריהם של עלמה ופונגו נחטפים מביתם שבלונדון, הם מצליחים לגלות (בעזרת רשת מודיעין כלבית ומורכבת שפרושה על פני כל אנגליה ומופעלת באמצעות נביחות) שהגורים נמצאים בסאפולק. עלמה ופונגו מחליטים לפנות לאנשי-המחמד שלהם (לא בעלים!) ולבקש את עזרתם, אך הם לא מצליחים לדבר בשפתם. בשלב מסוים פונגו מצליח לנבוח משהו שנשמע כמו "וואפולק", ובני האדם, ברוב טפשותם, מגיבים בערך כך: "הי, שמעת? הנביחה הזו נשמעה כמו 'סאפולק', אולי הוא מנסה לומר לנו שהוגים בסאפולק? חי חי חי", וכמובן שאינם לוקחים את העניין ברצינות. מכאן והלאה הכלבים יוצאים למסע הארוך והמסוכן של הצלת הגורים בעצמם.
הספר כולו כתוב מתוך תפיסה של הכלבים כיצורים חושבים, מבינים ומרגישים הרבה יותר מבני האדם, שמצטיירים כאינקומפיטנטים לחלוטין. באופן דומה, ארסמון מצטייר מהסיפור של מרי דה מורגן כחסר מעוף, קטן אמונה ובעל אפס מסוגלות, לעומת כריסאה, שהיא דמות אקטיבית ויוזמת, גם כאשר זה כרוך בסיכון.
ואת הכי חשוב שכחתי – הסיבה שבגללה כל כך הזדהיתי עם הכלבים בספר הזה, ושהסצינה הסםציפית הזו נחקקה בזכרוני יותר מכל, קשורה לעצם חוויית הילדות. כילדה, הרגשתי שהמבוגרים לא באמת מקשיבים לי, שהם שומעים את ה"נביחה" הזו שאני משמיעה, ומתייחסים אליה כמשהו חמוד ומצחיק, כ'חוכמה' של ילדים, ולא ברצינות הראויה. הרגשתי שאני מדברת בשפה שהם אולי יכולים להבין, אבל לא מספיק מתאמצים. מכיוון שתמיד אהבתי חיות, וחשתי אליהן קירבה רבה יותר מאשר לרוב בני האדם, האמנתי (ואני עדיין מאמינה) שיש איזו שותפות גורל בין חיות לילדים, כבריות שחושבות ומרגישות ברצינות גמורה, אבל בשפה שלא נחשבת בעיני המבוגרים כטובה מספיק כדי ללמוד להבין אותה. ואולי בעצם זה נכון גם לגבי נשים בעולם שהטון השולט בו הוא גברי.
תמר זה ממש דומה מצד התסכול אבל קצת פחות רעיל. אנשי המחמד הם בעלי רצון טוב, רק מוגבלים להוותם, בעוד שבארסמון יש גם משהו מתבוסס, מתקרבן ונצלני.
הילדות שלי היתה אחות של שלך, רק בלי מפלט החיות.
ואגב, כשדיברתי עם בתיה קולטון על איורי המסע אל האי אולי, היא ציינה את הצעצועים כמעמד התחתון ביותר, שאפילו קול אין לו.