לילה בלי ירח, מאת שירה גפן ואתגר קרת, איורים דוד פולונסקי, תקציר למי שלא זכה:
אבא משכיב את זוהר לישון ויוצא מהחדר: "'את האור הקטן שכחת,' קראה אחריו פעמים. / 'לא צריך אור קטן הלילה, יש ירח מלא בשמיים.' / אבא אמר ואת הדלת סגר." זוהר עצובה. על אף הבטחתו של אבא אין שום ירח בחלון וגם לא במרפסת. היא יוצאת לחיפוש אחר הירח האבוד ומגיעה לחורשה. שם היא מתדפקת על דלת בקתה ואיש קירח משרבב את ראשו: אין לו שום ירח, הוא מכריז וטורק את הדלת בפרצופה. זוהר מטפסת על סולם גבוה שנסמך אל קיר הבקתה. היא מציצה בחלון "ודרכו – אלוהימא! לא יאומן! / ירח יחף מרקד על שולחן! / וליד הפסנתר, האיש הקירח / מנעים נעימות לאורח!" היא מתפרצת לבקתה ונוזפת בבעל הבית: "שקרן שכמותך, גנב ירחים, / איך יכולת להיות כל כך אנוכי?" האיש מצטדק ומתוודה על בדידותו. גם הירח מרכין את ראשו. הוא חוזר לשמיים בעזרת הסולם ומבטיח לבקר פעם בחודש. "אז אם פעם תהיו עצובים, ילדים, / בלילה אפל בלי ירח, / תזכרו שאי-שם, באמצע היער, / יש איש אחד שמח."
אז על מה הסיפור? (1)
האם זה סיפור על בדידות? זה מה שכתוב פחות או יותר, באפילוג שנדחק אל הכריכה האחורית: "למחרת בבוקר זוהר סיפרה לאמא את הכל … אבל בעיקר היא סיפרה לה על איש, שרצה שיהיה לו חבר."
ואולי זה סיפור על אור, כפי שכתבה יעל דר?
אור, או בעצם החיפוש אחריו, הוא המניע העלילתי של הסיפור, שמסופר בדיוק ובאיפוק ובעדינות ספרותית נדירה. ואור, הרבה-הרבה אור, מלווה אותו לכל אורכו בעזרת איוריו המזהירים, תרתי משמע, של פולונסקי.
איוריו עוצרי-הנשימה של דוד פולונסקי אכן מבליטים את האור; הן במשחק בין הזוהר של (זוהר) הילדה לזוהרו של הירח האבוד ושל הירחים הכוזבים הנקרים בדרכה, והן בניגוד בין הזוהר הלבן-ירחי של הילדה למצע הכסף שעליו מודפסים האיורים. הכסף הוא בו-בזמן חושך וגם סוג אחר של אור ירחי, המקושר באופן ארכיטיפי לכסף לקור ולמוות, לעומת הזהב החם והמחיה של השמש.
הסלון, הבקתה והמעשייה
בלי לבטל את שתי האפשרויות אני מרגישה שהבדידות היא קודם כל של זוהר, ושהחיפוש אחרי האור הוא רק העטיפה וסיפור הכיסוי; כלומר – הנושא האמיתי של הסיפור הוא בדידותה של הילדה שנשארה לבדה, והחיפוש אחרי האב הנעדר המשתמט, האב שמשקר בקלות דעת – "לא צריך אור קטן הלילה, יש ירח מלא בשמים", סוגר את הדלת והולך לבלות בסלון.
גם אם זה לא ממש חופף לכוונה המוצהרת של המחברים – בין הסיפור להצהרות אני בוחרת בסיפור, ו"לילה בלי ירח" מזכיר לי מעשיות רבות, כמו כיפה אדומה למשל, הנפתחות בסיטואציה משפחתית ביתית ומפליגות ממנה אל עולם הפנטסיה.
אלא שהפנטסיה, כפי שהבחינו פסיכואנליטיקאים רבים, אינה מתרחקת למעשה מן הבית ומן המשפחה אלא משקפת אותם ביתר עומק וצלילות. או במילים אחרות, הפנטסיה היא מעין חלום שאותו אפשר לפענח בעזרת הנתונים הביוגרפיים הנמסרים בסצנת הפתיחה.
הדברים שכתב ההיסטוריון האמריקאי רוברט דרנטון (באירוניה מסוימת) על כיפה אדומה, חלים בהתאמות מזעריות גם על "לילה בלי ירח":
בחסכנות המוסרית של הנפש [כתב דרנטון] יכולות אמהות לשמש סבתות, והבתים משני צדי היער הם למעשה אותו הבית עצמו.
ובהסבה ל"לילה בלי ירח": הבקתה בחורשה היא בבואה של הסלון המואר, ובעל הבקתה הוא בעצם האב. הדלת שהוא טורק בפרצופה של הילדה היא אותה דלת שהאב סגר בתחילת הסיפור. בפנטסיה שלה הילדה פותחת את הדלת ומתעמתת עם הבטלן האנוכי שסגר אותה, כלומר עם אביה. קודם בסצנת הפתיחה הוא שיקר ואמר שיש ירח והשאיר אותה לבדה. ועכשיו בחלום (כמו במין תקבולת הפוכה) הוא משקר וטוען שאין ירח ומשאיר אותה לבדה. (בתמונות הבאות – פעמיים חריץ הדלת)
האור שבוקע מהבקתה הוא אותו אור קסום מסתורי הבוקע משאר חדרי הבית כשהילד מתקשה להרדם בחדר החשוך. כפי שכתב פנחס שדה ב"שירת ירושלים החדשה": "הפנסים, כחמניות-ענק, שופכים אור מסתורי / כאור שרואה הילד בהקיצו לעת-חצות, והאם עודה מבשלת / לקראת החג שלמחרת…"
צמד הקירחים
האב ב"לילה בלי ירח" מתפצל ל"צמד קירחים", אנושי ושמיימי, שעושים חיים ביחד: הקירח המנגן והקירח הרוקד. האב חומק לסלון כמו שהירח חומק מן השמיים. בשניהם יש משהו מתעתע: "לפעמים הוא רחוק, לפעמים הוא קרוב," ככה מתארת זוהר את הירח לשוטר, "לפעמים הוא זקן, לפעמים הוא צעיר…" כלומר ילדותי וחסר אחריות.
אז על מה הסיפור? (2)
כש"לילה בלי ירח" יצא, הוא עורר בי הסתייגות מסוימת על אף האיורים המרהיבים. בסיפור עצמו היה משהו חלול ולא משכנע. גם קוראות נדיבות כמו גילי בר-הילל וטלי כוכבי הסתייגו בהתחלה; גילי התלוננה על סיפור דל וחרוזים מנג'סים, טלי חשבה שהחריזה מגושמת. שתיהן חזרו בן בהמשך. אבל אני לא השתכנעתי. אני כותבת את זה בעצב כי מדובר בשני סופרים מעולים שאת ספרי הילדים האחרים שלהם אני מאד אוהבת: גם את "אבא בורח עם הקרקס" של קרת, וגם את "על עלה ועל אלונה" (ש"נשמע כמו 'על הלב ועל אלונה'," אמר עליו בני, ובצדק, זה סיפור שכולו לב) ואת "בלונה" של גפן.
ובהמשך למה שכתבתי למעלה, אני יכולה גם לנסח את הבעיה: מסע חיפוש אחרי אב משתמט הוא נושא טעון ומורכב, אבל גם המחברים, כמו האב, קצת מזגזגים ומתחמקים. לרגעים הם כותבים סיפור על ילדה במצוקה – העצב, הנחישות, הדמעות, וברגעים אחרים הם גולשים למין פטפטת שנונה. ולעתים, רחוקות יותר אמנם, גם האיורים (הנפלאים והמסתוריים והטעונים) מתכחשים למצוקה ומתנהגים כאילו סתאאאם, הכל משחק. למשל באיור הבא שבו זוהר מתפלפלת עם השוטר במין חכמנות עליזה שמנתקת אותה ואת הקוראים מן הרגש.
שלא תבינו אותי לא נכון – משחקים זה נהדר. אני יכולה להיזכר לפחות בספר אחד משחקי ומבריק על ילד וירח. אהרון מ"אהרון והעיפרון הסגול" מצייר לו בתחילת הספר ירח כדי שיוכל לטייל לאור הירח, ובסופו, כשהוא רוצה לחזור הביתה הוא מוצא את חדר השינה שלו לפי הירח.
אבל "אהרון והעיפרון הסגול" הוא לגמרי משחקי. נקודת המשען והמוצא היא שעשועי העיפרון הקסום. בעוד ש"לילה בלי ירח" כאילו לא החליט מה הקול שלו; רגע הוא מתחייב לגרעין הרגשי ורגע הוא מתעלם ממנו ומותיר מין טעם לוואי משונה, קצת נבוב. וזה חבל שבעתיים כי יש כאן גרעין של ספר נדיר. אבות שקרנים והפנטסיה (הטרגית, הנדונה לכישלון) של הילדות שלהם למצוא אותם ולהחזיר אותם למוטב, אינם שכיחים בספרי ילדים. זה לא מספיק "חינוכי".
אז מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? (אבא ליצן)
אז מה עדיף, האבא-ירח המדכא של "ויהי ערב"? או האבא-ירח הנעדר של "לילה בלי ירח"?
(נעדר, נעדר), אבל אי אפשר לסיים מבלי להזכיר את "הנסיכה שרצתה את הירח" הנפלא של ג'יימס ת'רבר, שבו מתברר שרק ליצנים יכולים להבין ללבן של ילדות. ואבות אינם ליצנים למרבה הצער. הלוואי שהיו.
מעין נ. ב.
פוסט שלם על "לילה בלי ירח" מבלי להתייחס כמעט לאיורים הקולנועיים היפהפיים של דוד פולונסקי, ולזיקה ביניהם לבין איוריו של חיים האוזמן ל "ויהי ערב"… זה כבר לא יקרה הפעם, ובכל זאת עוד איור אחד לקינוח:
למה דווקא זה?
בגלל שלמותם החלומית של החתול-ירח והעשב המתפזר כקרני אור.
בגלל גודלם האגדתי של החרקים שנמשכים לחתול (כלומר לאור).
בגלל המסתורין ושמץ האימה המתובלים בהומור, בגלל הבעת החתול וההקפדה המענגת שבה מצויר פי הטבעת שלו.
וכיוון שכבר דובר על הקשר בין האיורים להדפסים יפניים, העדפתי אסוציאציה אחרת, יותר אישית. תצלום החתול המת של פסי גירש (יום אחד אכתוב גם עליה). וקשה (לי) שלא להיזכר בשיר החתולה הדרוסה של נתן זך: "לישון ישנה חתולה דומייה / מוות עבר על צלמה ושִינה / לשונו יבבת חתולה הומייה / לישון ישנה חתולה דומייה…
הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין
מה ראה הירח – פוסט המשך על ויהי ערב
עוד על ילדות והורים – גיבורות ילדות
נדמה לי שקיימת גם זיקה אפשרית בין סגנון האיור של פולונסקי והאוירה הקסומה והמאיימת המתקיימת בהם, לסרטים בסגנון אנימה של הבמאי הייאו מיאזאקי.
היי מרית, כדי להסיר מכשול בפני עיוור, הילד האנונימי שכתב "נדמה לי שקיימת גם זיקה אפשרית בין סגנון האיור של פולונסקי והאוירה הקסומה והמאיימת המתקיימת בהם, לסרטים בסגנון אנימה של הבמאי הייאו מיאזאקי", הוא אני.
רק תודה קצרה על זה שאת משתפת אותי (אותנו) בהסתכלות המיוחדת שלך.
משום מה אתגר קרת נראה לי הכי אבא-נעדר בעולם. חציו ילד נצחי מתפלא וחציו השני ציני ורואה שחורות. יש שם מקום ל"אבא"?
מרית היקרה,
אני מוצא את עצמי בכל פעם מחדש נדהם מהרגישות שלך ומהאהבה והאומץ איתם את ניגשת לאמנות מכל סוג שהיא. האבחנות שלך מרתקות תמיד ושופכות אור(!) גם על יצירות שכבר נכתב עליהן רבות. הידע העצום שלך והאסוציאציות הבלתי-נגמרות, מעשירות כל יצירה שאת בוחנת.
את כבר יודעת זאת ובכלל, זוהי אינה תגובה שמוסיפה דבר לדיון, אך בכל-זאת: אי אפשר להתאפק.
אבות שהם ליצנים – משום מה מיד חשבתי על המלט האוחז את גולגולת הליצן המלכותי ונזכר בו באהבה. וגם על המלך ליר, חשבתי, עוד אבא מאכזב, שהליצן זורה אור, גם אם גרוטסק, על פרצופו
פעם ראשונה כאן. פוסט מצוין.
בספר ואפילו באיורים יש איזה קור ואימה שמאוד מפריעים. אפילו רמיזה לסוטה מפחיד שגר ביער, אפרופו אסוציאציות כיפה אדומה, יערות, חושך ודלתות נעולות.
נהניתי לקרוא את הניתוח שלך שהאיר לי את התחושות הלא מספיק מנוסחות הללו.
כמובן שאשוב 🙂
דודו, מיאזאקי הוא פלא. בתחושה שלי לפחות יש בפולונסקי משהו הרבה יותר ארצי ויציב.
אהה, תודה לך! (ועל תהייתך ישיב התישבי כשיבוא…)
יותם, איזה קורא נדיב אתה! תודה תודה.
כרמית, זהו, שהליצנים (כמו בסיפור הנפלא של ת'רבר) הם לא אבות ראשונים, אלא רק אבות תותבים שמפצים על הנכות המקורית.
נטע, ברוכה הבאה בהווה ובעתיד. על כיפה אדומה כתבתי פרק גדול בספרי "סיפורים יכולים להציל" שהיה אמור לצאת כשסל תרבות (שהזמין אותו) התהפך. אני עדיין מקווה שזה יסתדר בקרוב ומתאפקת לא לגלות. אבל אנחנו מדברות על אותו יער. ותודה!
מרית יקרה,
לא מכיר את הספר וגם לא קראתי את ספרי הילדים האחרים של קרת ושל שירה גפן (אני חושב שגיליתי את דבר קיומו של 'אבא בורח לקרקס' לראשונה בהרצאתה של רותו בכנס האיור בבצלאל). אבל אני זוכר כי לחנוך לוין היה ספר ילדים שבו הדוד בורח לקרקס. חוץ מזה, בתי הגדולה פחדה בילדותה באמת ובתמים שאם יגיע אוהל קרקס לגבעת שמואל אני עלול לברוח עם הקרקס.
אהבתי את דברי דורנטון, יש בהם טעם רב. באשר לאב ולפונאר. באמת הכרתי פעם מישהי שאביה יצא בזמן הפיכת הגנרלים בארגנטינה מן הבית ללא שוב. וכתב כבר פ"ג לורקה על תפקידם של שירי ערש בפציעת רגשותיו של הילד. הבעיה, היא שהממשלה בקרוב תוציא 400 ילדים דרך הדלת לאורו של הירח, בחתימת ידם של
אבות מדכאים, היושבים אצל שולחן הממשלה.
ועל זך אני ממעט לדבר בד"כ (די בלתי נסבל), כל שכן לא בא לי להזכיר את שמו השבוע; במגזר האלגיה על חתול שמת אני מעדיף בהרבה את שד"ל.
עוד דבר, אני לא יודע עם עדיף אב-מדכא או אב-נעדר, אבל אני יודע מה הכי פחות עדיף, אב-נעדר שרואים אותו חצי שעה ביום, והוא נוהג כאב-מדכא, ומוציא את האגרסיות שצבר לעל אורך היום על ילדיו. יש גם מציאות כזו. אני חושב שהיא יותר מצויה מן הנראה.
אבל אני חולק עלייך.יש גם אב-ליצן. אני מכיר אחד.
אבל אם בליל עסקינן מוטב לשוב לכתחילה לבלדה על הלונה-לונה, ולחייך לנו קמעא.
מרית,
לעיתים קורה (כלומר שרוצה המקרה, כמו שקורט וונגוט כותב) שהֶקְשֶׁר חיצוני שרירותי ואלים כמו זעם האֵלִים, מבליח מחוץ לבלוג ומעניק לפתע משמעות מצמררת ומורבידית לכותרת שנתת לרשומה "אז מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר?"
כאשר הרשומה נקראת על רקע אירועי היום האחרון שבהם האב הוא שניהם, גם מדכא וגם נעדר (וגם שומע קולות בתוך הראש, כמו אבינו אברהם, קולות המצווים עליו להקריב את ילדיו) אתה מבין שהיער והשדים הכלואים בו נמצאים למעשה מאחורי כל עץ ומעבר לכל צל שאורב לנו מאז היינו ילדים קטנים. ובעצם בתוך כל אחד מאיתנו מסתתר ניסיון נואש וחסר סיכוי לעדן את המפלצות המקננות בתוך נפשנו ושמאז שהאחים גרים ניסו לכלוא אותן באגדות הן רק הולכות ומתעצמות.
כאילו התרבות האנושית מנסה לקחת את כל מה שנכלא בתוך בקבוקי הדימוי והסמל ומנסה להגשים אותם באופן מילולי. מפחיד פחד.
שועי יקרי, אשרי האב הליצן ואשרי ילדיו. אני עוד צריכה לראות כדי להאמין. שהרי על הורים מדברים בנשימה אחת עם גבולות, וליצנים מפרקים ומזיזים גבולות והופכים הררכיות.
כשהשליט נוזף בשוטה שהולך לימינו בניגוד לכללים (כך מסופר במאמר מקסים על שוטי חצר הנמצא ברשותי), השוטה עונה לו: "לי דווקא לא איכפת ששוטה הולך לימיני."
ואגב, דרנטון בכלל מתנגד/מלגלג על הגישה הפסיכואנליטית, הוא רק סיכם אותה לצורכי הפרכה, אבל הוא עשה זאת בצורה כל כך מבריקה שיצא בלעם.
והבלדה על הלונה לונה? כולה מוות מתנגן…
דודו, בדיוק חשבתי השבוע (לפני החדשות) על סיפורי המקרא, עד כמה הם מיתולוגיים במובן שהם לוכדים בדימויים את העולם הרגשי שלנו. גם על יעקב ורחל ולאה שדן פגיס (נדמה לי) כתב עליהם (אני מצטטת בערך, מהזיכרון)
בוקר עכשיו והנה את לאה
אמש היית רחל
לא לבן רימה אותי בחשכת הליל
זה תמיד יהיה כך, זוהי דרך תבל.
היום את לאה ואמש היית רחל.
וגם על העקידה. כל פעם שאני חושבת על אברהם, האב הקולקטיבי שלנו, אני מתרתחת. קשה לי להאמין שהאלוהים שלו היה יכול לצוות עליו לרצוח את סבתו או אפילו את אישתו. הוא מצווה עליו להקריב את בנו מתוך ההנחה המסולפת שילדים הם לא בני אדם אלא מעין רכוש יקר של הוריהם.
מרית,
זה אמנם החלק של דודו, אבל לא זכור לי השיר מפגיס (למרות שיש בזה מוסיקה של פגיס), צריך עיון בכל שיריו (בינתיים לא מצאתי)
אבל יש שיר אחר של יונתן רטוש 'בוקר' על אותו המעמד:
ולבוקר-
והנה את לאה
– שבע השנים הארורות האלה
אשר עבדתי בך
לאה-
(זה שיר של אדם שמתייחס למלים כמו לגושי סלע או ברזל שצריך להוציא מהם פסל]
ובאשר לאב הליצני, לפעמים הוא נאלץ למדוד גבולות, ואפילו לדאוג לעניינים משמעתיים. פעם הבת הגדולה שלי אמרה לי שאני עושה הכל מהלב: צוחק מהלב, אוהב מהלב, וכועס מהלב. אני מניח כי זו דרכו של כל לץ בחלד.
שועי, טוב נו, בדקתי. זה לא פגיס אלא עמיחי. מתאים לו להשתמש ככה בתנ"ך לצרכיו, אבל זה יותר פסימי מהרגיל אצלו, לא?
ובאשר ללצים, אני לא בטוחה. אבל גם אבא חצי ליצן זה המון.
ובאשר לזך – אני לא מדברת עליו אלא על שירו היפה, בצורה אחרת משל שד"ל, פחות לב ויותר גביש. (גם התרגומים שלו לאלזה לסקר שילר הרבה יותר גבישיים לעומת התרגומים החמימים והקצת ממושמשים של עמיחי. שניהם מעולים, אבל עמיחי יותר אנושי.) אף פעם לא התקרבתי לאנשים שאהבתי את יצירתם. אפילו ממורי הגדול יוסף הירש שמרתי מרחק, ששום דבר לא יפריע לי ללמוד את מה שהיה לו ללמד. זה די ילדותי (לטעמי) לצפות שאנשים ישתוו לאמנותם. זה נס ומזל שקורה לעתים רחוקות. ואמנם כל דבר הוא פורטרט עצמי, אבל בו בזמן גם – יצירות לא שייכות למי שיצר אותם. אני לא מדברת על הצד החוקי. הן עומדות בפני עצמן, לטוב ולרע.
מרית, באמת לא זכרתי שיר כזה אצל פגיס, שדווקא יש לו כמה וכמה שירי תנ"ך (כמו "שאול ודוד לפניו" וגם:"כתוב בעפרון בקרון החתום" הנודע והמצמרר), אבל זה התאים למוסיקה שלו.
בעמיחי אני בקיא הרבה פחות. לעניינינו, עמיחי מתרגם שיר שהקדישה אלזה לסקר שילר לגיאורג טראקל, ומשתמש שם בצירוף
'לץ-לב' שהוא יפה כל כך (מעניין מה היה במקור). לזך אני שומר על זכויותיו בעיניי: כמה שירים יפים מאוד בספריו המוקדמים, העובדה שפעל ללא לאות להוצאת שיריו של דוד פוגל מחדש בעברית (משימה אותה השלים לבסוף דן פגיס ואחריו אהרון קומם) וכיו"ב. מדברים על מאנגער שיצא לי לקרוא לאחרונה עולה כי מדובר היה באישיות מורכבת, לא פעם קשה, של מי שמצד אחד היה מסוגל להיות איש רעים להתרועע ומצד אחר קר כקרח אל מי שלא אהב. עוד יותר, גם מקצת אוהביו מדווחים שבמוקדם או במאוחר כולם היו מגיעים איתו לידי מריבה גדול עם אמירות לא-נעימות בלשון המעטה, והיתה חולפת איזה שנה-שנתיים אחר כך עד שהדיה שככו.
עם מאנגער אנו עוד מצליח לחיות. אני כנראה לא הצלחתי לחבב מעודי מספיק את שירת זך. וודאי שעמיחי הרבה יותר אנושיומצחיק ומעודן. בן מדוכא (זך) שתהילתו ביציאתו כנגד אב מדכא (אלתרמן) בכדי להיהפך זמן קצר אחר כך לאב מדכא בעצמו- הוא דבר די נפסד.
זה מין חוק טבע כזה: על מה שלא תכתבי – וכמה יפה שלא תכתבי! – בסוף כולנו מגיעים לליצנים ולחתולים. ובהקשר זה כדאי להזכיר שפרסומו בציבור הרחב של דרנטון הוא בזכות ספר מאמרי הסטוריה אחד, שנקרא "רצח חתולי הרחוב"
צה שכתבת על הספר נכון מאוד (וגם החרוזים מנג'סים, אגב). וכמו שכתבה כאן נטע, היבט ירח-אשמאי (סוטה) עולה גם כאן, היבט שהזכרתי בהרחבה בפוסט על "ויהי ערב"
ועל הברית אם-ילד כנגד האב הנעדר ("הלך למקום סחורה") כבסיס המהותי של שירי הערש (ומאפיין של השירים היידים) נדמה לי שגם דברנו
בקיצור
שמש בגבעתיים דום
וירח בנתיבי איילון
רשימה מעניינת ומעוררת מחשבות רבות. האיורים רבי עוצמה פי כמה מהטקסט שניתחת – וזה האחרון של החתול המוקף חרקים, מדהים ממש. ומתוך המטען האישי שלי, מובן שהחתול נראה לי גם כאן, כשהוא לא מצויר בהתנחמדות האיורית המקובלת, כנזר הבריאה.
שועי, עזוב מאנגר – כלומר חלילה, אבל יש דוגמאות הרבה יותר קיצוניות. קח את ז'נה למשל. ז'נה זה על שנאה. זה הזבל שעליו גדלה היצירה שלו. ומילא הפרוזה – אבל המחזות פשוט מדהימים. יש לי קלטת עם ראיון ארוך איתו. ובין השאר המראיין שואל אותו איך הוא הרגיש כשהנאצים פלשו לצרפת והוא אומר בהתרסה ובעיניים נוצצות ז'טה רָבִי.. כלומר הייתי מאושר, הרגשתי התעלות. (ואגב, הוא לא אומר את זה חלילה מחיבה לנאצים אלא משנאה). אז כמובן שלא הייתי בוחרת בו כמורה רוחני או כראש עיר, אבל אי אפשר לעשות מבחן אידאלים לסופר, כי העולם ילך ויצטמצם כמו הקרחונים בהתחממות כדור הארץ וכולנו נצטרך להצטופף על פיסת קרח. ואגב – במקרה של המחזות של ז'נה – לא רק התוכן אלא גם הצורה לגמרי נגזרת מהיסורים שעוותו אותו, וזו צורה נפלאה.
וזך אף פעם לא היה אב בעיני ועל אף יחסיו המורכבים עם אמו גם לא היה בן. דווקא יש בו משהו מ"יונתן משהו", האיש שנפל מהירח ולא יודע מה זאת משפחה. כל האב-בן הזה זה לגמרי פוליטיקה של סיפרות, שמעניינת אותי בקלישות רבה, ורק בגלל שבאופן עקרוני הכל מעניין אותי.
ע' יקירי, הצחקת אותי עד מאד, אבל אני לוקחת אחריות רק על הליצנים, החתולים מגיעים בעצמם.
דפנה, תודה. האיורים מדהימים, והאיור האחרון עם החתול הוא בעיני השיא, הוא פשוט מהפנט, אי אפשר לזוז ממנו, ועוד יותר בספר (או באתר של פולונסקי), כשהוא באיכות ראויה.
ראשית, זה מין ספר ילדים שאני תמיד ניגשת אליו בחנות כדי להציץ עוד קצת בציורים. זה מדהים כמה אור אפשר לשפוך בלי להפוך לקיטש.
שנית, פוסט יפה. אני קראתי אותו כתחילת דיון הפנטזיה הנעדר שלנו. ואני חושבת שאני מתחילה להבין את ההבדל בינינו. את ישר לוקחת את הפנטזיה חזרה לעולם. כלומר, שמה לרגע את בגדי הירח בצד ומתבוננת באבא. אני תוהה למה צריך את בגדי הירח אם אפשר לספר סיפור על האבא.
מרית, דווקא מאנגער מתאים לי פה, אני מאוד אוהב את שיריו ונימתם, למרות שאני ער לכך שלאישיותו היו פנים רבות. ז'ן ז'נה הוא מקרה קיצון, בחוגים לקרימינולוגיה מלמדים אותו, כנראה בהשפעת ש' גיורא שוהם, כתיאורטיקן-קיצון (בחיי) של סטייה חברתית. זאת משום שראה בסטיה 'סטיה קדושה' וקרא להקמת מדינה של עבריינים וסוטים-חברתיים אחרים. אבל לא עוסקים בו שם כסופר/מחזאי בכלל.
אני זוכר שהתרשמתי מ'קרל מברסט' יותר מאשר 'המשרתות' וכיו"ב. זהו סיפור המצליח לשזור בין אכזריות, הומוסקסואליות ופיוט (תמיד עניין אותי איך לורקה היה מגיב על הספר הזה). אבל ז'נה לא פעל בחלל ריק, ולכן התקבלותו אינה כה מפתיע, התרבות הצרפתית החל בפרנסואה ויון, סאד, בודלר, רמבו, ורלן, דיקאס (שירי מלדורור), זולא, אפולינר, ברטון, ארטו– בחנו את הרוע האנושי, את ההתמכרות ואת הגבולות המיניים, איש איש כדרכו.
עם בארה"ב, נניח, החרימו ורדפו במשך זמן די ארוך את "ג'נקי" ואת "Naked Lunch" של וילאם ס' בורוז (שהוא סופר הרבה פחות מוכשר, אבל הרג את אשתו תוך משחק וילהלם טל עם תפוח ואקדח, וכנראה היה מעורב בעוד בצעירותו), ז'נה יכול היה למצוא מקום לפעול בו בשוליים, ואפילו קהל שיעריך את עבודתיו.
ואף מילה על זך (לא רכשתי מעולם מספריו, אבל אשתי הביאה שניים איתה. אם זה היה תלוי רק בי, הייתי שם אותם כבר מזמן בגינזך).
צ"ל: אם בארה"ב . בפסקה האחרונה ובאשר לבורוז היה איזה ספר בארה"ב שהראה כי הוא ככל הנראה היה מעורב ברצח נוסף או בהסתרתו בסוף שנות הארבעים. בורוז סיים את חייו כגיבור ספרותי של דור ה-Beat וגם של רוקרים צעירים, להקליט דיסק נהדר של היפ-הופ, כאשר הוא קורא בו מתוך סיפוריו כאילו היה ראפר לכל דבר; ואפילו להקליט שיר עם קורט קוביין.
מיטל, נכון נכון, אבל זה כמו לשאול למה צריך תת מודע כשיש מודע, או למה צריך שירה כשיש פרוזה. אפשר לתרגם, חוץ ממה שאי אפשר.
והתשובה השניה היא העוצמה. כשאבא שיקר שקר קטן ועבר לסלון במרחק קריאה כביכול, זה לא נשמע חמור כמו שזה יכול להיות. אבל אם הוא פיתה / חטף את הירח ומתהולל איתו באיזו בקתה בחורשה, זו עוצמה לגמרי אחרת. לרגש יש פרופורציות שונות מאשר למציאות, והפנטסיה – כמו השירה אגב, הן באמת קרובות משפחוה – עושה להן כבוד.
והתשובה השלישית קשורה שוב לתת מודע. בפנטסיה כאילו מדברים על דברים אחרים, סיפורי מעשיות, וזה מוריד הגנות והתנגדויות, ולכן מחלחל בעוצמה יותר גדולה. (לפחות בתיאוריה, כי אצלי המסכים חלשים, והרבה פעמים אני פשוט רואה את המציאות דרך הפנטסיה, ועדיין, יש משהו מאד עוצמתי באנרגיה שמשתחררת בהפרדה).
ותודה.
שועי, כשאני מדברת על המחזות של ז'נה אני לא מדברת על המשרתות שהוא המחזה הכי קונבנציונלי שלו (התכנים שערורייתיים, אבל זה אף פעם לא באמת מזיז לי), אני מדברת על השחורים ועל הקלעים שהם הרבה יותר מופשטים ושיריים (שני הדברים). ובאמת מזלו של ז'נה שנולד בצרפת, אבל הוא עדיין דוגמא מבחינתי, הוא מקרה קיצוני ומייצג של שרוט שהגיע לכתיבה מכאב גדול. וכאב (ותסלח לי סימון וייל) אינו מוציא את המיטב מן האדם ברוב המקרים, אלא מעקם ומעוות. וזו עוד סיבה שאני לא מצפה מאמנים / משוררים וכו' לשיעור קומה אנושי. זה קורה, אבל זה לא מובן מאליו. וזך לא קרוב אלי כמו אלזה לסקר שילר, או מאנגר, או פנחס שדה (עוד טיפוס מפוקפק במיוחד), אבל כמה משיריו אהובים עלי מאד ואין להם תחליף אצל משוררים אחרים.
מרית,
הוספת לי שני מחזות לרשימה הקריאה (-: . אני עוד זוכר שפעם (שנה, חודשים?) את וחוּלי השכלתם אותי במה שפיספסתי אצל פאזוליני, אף הוא יוצר שרוט אש רב בו הפיוט.
יש לי בעיה שכזו, שקשה לי מאוד להפריד בין יוצר ליצירתו, כמעט בכל תחום שהוא. אין לי ציפיה שכל יוצר/ת יהיה/תהיה
Saint. במידה רבה, ה-Sainthood אינה בדיוק ערובה לאמנות יוצרת. גם אין לי ציפיה שכולם יהיו מענטשים. אבל אם זך אחראי לשורה כמו 'כשבדידות אינה פחד נולדת שירה' הייתי מצפה שיעמוד מאחוריה; כלומר שיקרין פגיעוּת, חכמה, מוּפנמוּת, מתינוּת. לא יוהרה- בעלבוסטית של תגרים המתייחסים למלה, וזילות תרבות נשפכת ומתגלגלת (שהרי מה ההבדל בין הדברים שאמר בראיון בערוץ 10 ובין נניח, ז'ן מרי לה-פן הצרפתי, שדיבר באותה הנימה על יהודים וערבים, ועל כל נאמר: 'במה ניתן להמתיק את הימים, אם לא בשמצה/שנאה'). אפשר ששיטיון-זקנה עושה את שלו אפשר גם שתמיד היה כזה ממש.
אבל אפסיק כאן, כי לא זה המקום להשאיר כזאת מן מררה (-:
שועי, ההבדל בין זך ללה-פן הוא פשוט. לה-פן הוא פוליטיקאי, ולדעות שלו עלולות להיות השלכות מעשיות על החיים. זך הוא משורר זקן שאין לו שום השפעה. האנשים שעליהם יכול היה כביכול להשפיע התנערו כולם מדברי הבלע שלו – במקהלה.
מרית,
הוריי אולי לא עלו ארצה מארצות האסלאם, אבל אני מונה את עצמי על קהל העולים מארצות האסלאם, וחש קרוב הרבה יותר תרבותית-תפישתית-התנהגותית לבני הקהלים שכונו על ידי זך "יושבי מערות" (איי, זכורני שפעם היו כאן מפאיניקים יפי-בלורית שכינו ניצולי שואה "אבק אדם")
אני חש פגוע, לא בשמו של איש ולא מטעם איש, אני חש פגוע מדבריו. מכך שהאיש מרשה לעצמו לפעור פה ולצפצף, וכי תמיד יימצאו לו ידידים שידפיסו את ספרו הבא וייגמרו עליו הלל ויתנו לו כבוד ויקר.
העוול שנעשה לעולים חדשים מתפוצות מסוימות בשחר ימי המדינה מאושר שוב על ידי זך (ולפני כן על ידי תומרקין, חיים חפר וכיו"ב אושיות שמוצאם והשקפותיהם די הומוגניות-מונוליטיות). דבר לא נלמד.
הוא לא פוליטיקאי, וגם לא משורר (כבר שנים ארוכות מאוד). הוא אדם המותח את גבולות חופש הדיבור הדמוקרטי ומנוול אותן.
טוב, נסיון אחרון. אתה מאד כועס על זך. כועס גם כאילו רומית (כשבדידות אינה פחד וכו') וגם כאילו יש לו כוח (אב וכו'). באשר לראשון – אני אף פעם לא מקשיבה ולא מחשיבה משפטים כאלה. שמעתי יותר מדי פראזות ריקות בילדותי, ופיתחתי חירשות מסוימת לכל משפט שיכול להפוך לכרזה עם מוסר השכל.
ובאשר לכוח – סיפור קטן. פעם כשהייתי קטנה עשיתי סרט "כחול עם זנב". הטקסט היה שלושה שירים (א. א. קמינגס, דליה רביקוביץ ופנחס שדה). בשלב גיוס הכסף נזקקתי לממליצים. פניתי בין השאר לזך. הוא לא רצה לעזור. תוך כדי השיחה שהיתה מאד שקטה ועניינית (ממילא אף אחד לא חייב לי שום דבר), הוא פלט, שאנשים מתקשרים אליו רק כשהם צריכים ממנו משהו. והאופן שבו הוא אמר את זה, בעצב, בעלבון, בהשלמה, בבדידות. בסופו של דבר אחרים, נדיבים יותר, המליצו, הסרט נעשה. אבל הפסקתי לחשוב עליו כעל בעל עוצמה. ושום זחיחות וצפצופי בן פעור לא יכולים להחזיר את זה.
מרית,
נשאיר זאת כך, באמת אין טעם לדון עליו, אפילו לא ליחד לו מחשבה.
פוסט מעניין.
לשאלתך "על מה הסיפור?"
אחרי שנים רבות של עיסוק, גם מקצועי וגם תחביבי, בנשואי מיתוס, אמנות ומבני העומק שלהם, אני הולך ומשתכנע כי מתחת לכל הארכיטיפיים והמתה-סיפורים המקובלים – יש מבנה עומק אחד ששולט בסופו של דבר. המבנה הזה כולל איכשהו את הגיבורים קטגור-קורבן-מושיע והדרמה החוזרת ונשנית שלהם: מאבק שליטה הנובע מפחד.
הארכי-סיפור הזה מוטמע בנו מעצם לידתנו וגדילתנו.
יש על זה ים חומר ואינסוף ווריאנטים של הסברים שמתכנסים תמיד לנקודה הזו.
האיורים אכן מקסימים. מאוד קולנועיים. אם כי "סוגרים" מעט את הדמיון ברמה הגבוהה מאוד של הסופר-"פוטוגרפיות" שלהם.
אורי, חן חן, אבל זה כללי מדי בשבילי. מי הקטגור בסיפור הזה, ומי הקורבן, ומי המושיע?
זה נראה די ברור.
בחיים ה"אמיתיים" הילדה היא הקרבן מול האב הקטגור.
אח"כ הילדה הופכת להיות המושיעה של עצמה ע"י יצירת פנטזיה בעלת היפוך תפקידים. היא עכשיו הקטגור שצועק על הזקן-הקרבן בבקתה.
זה מאבק על שליטה. היא מפסידה את השליטה במציאות ומחזירה אותה לעצמה בדמיון.
מממ… בחלק הפנטסטי זה תופס פחות או יותר. הילדה מחזירה לעצמה את השליטה – ללא ספק, ויש בה מן הקטגור.
אבל בחלק המציאותי? אבא משתמט אינו קטגור. קטגורים אינם חמקנים-נעדרים-מנגנים ושרים, קטגורים נושכים וכועסים (כמו האבא של ויהי ערב). וגם הילדה כקורבן… כן, אבל; האבא לא מספיק אקטיבי כדי לקרבן.
ובכלל – לא נוח לי עם התפיסה המשפטית הזאת של המציאות/המיתוס (אני לא באמת מבדילה). ובעצם עם כל תפיסה אחת – של המציאות. העולם בעיני זה על אפשרויות ובחירה. הצמצום הזה נשמע לי כמו סד רציני.
לא חשבתי על זה, על הקשר בין שירה לפנטזיה. אולי בגלל שאני לא אוהבת שירה :), אבל נשמע הגיוני.
ועניין החלחול והמסכות, זה נשמע יפה כשאת מתארת את זה. אבל אני עדיין לא מבינה איך כל המסכות האלו לא מפריעים בדרך אל הרגשות.
מיטל, המטאפורה היא אחותה הקטנה של הפנטסיה, או שלב יותר מוקדם באבולוציה שלה, כתבתי על זה בסדרת כתוב בגוף, בפרק מוצא הפנטסיה http://wp.me/pSKif-epZ
ואיך המסכות לא מפריעות? כי הן לא באמת מסכות. רק אם מחליטים (כפי שמקובל) שהמציאות היא הריאליזם, הן מתויגות כמסכות. אבל באותה מידה היה אפשר להחליט שהתת מודע הוא המציאות (במלוא עומקה וסתירותיה) ואז הריאליזם-היומיום היה המסכה והקליפה.
אם שואלים אותי זה פשוט מצב צבירה שונה של אותו חומר.
אז למה את בכל זאת מרגישה שזה חוצץ? קצת בגלל דעה קדומה (זה החוצץ הכי גדול, תמיד) אבל נראה לי שהחלק הזה נושר במהירות מפליאה. השאר קשור לנטייה וטעם. וגם טעם כידוע זה דבר נרכש…
אולי בעיני המבוגר הקורא/מפרש המשתמט אינו קטגור.
אבל בעיני התת-מודע הנפגע-נעלב-כאוב של הילדה הוא אכן כזה, אחרת לא הייתה "מסדרת" לעצמה את הפנטזיה הזו.
זה שהחיים הם סד – נכון. זה שניתן תמיד לבחור – גם זה נכון. אחד לא נוגד את השני.
לדעתי מכל מקום.
ושוב אני מחיה דיונים נשכחים. מה לעשות שנתקלתי בספר הזה לראשונה לפני שבוע…
זוהר בת מזל.
היא לא נולדה בשנות החמישים החשוכות והדידקטיות, בחברה כפרית-שיתופית חלוצית-פלוס-מינוס עם אב סמכותני וירח פטריארכלי.
לא,
כי זוהר הקיצה, שישים שנה מאוחר יותר, אל לילו של עולם חדש –
עולם בלי ירח.
בעולם בלי ירח איש לא יאמר לה:
ילדה לא טובה, איש לא יאמר לה
ילדה טובה, איש לא יאמר
לה כאן לא מקומך, או כאן כן
מקומך תשארי בבית, מה את מסתובבת בלילה בחוץ עם דמעות בעיניים, תחזרי הבית אבא יכין לך שוקו חם וישר למיטה מחר יש לימודים,
איש לא יאמר לה.
היא חופשיה לגמרי לנדוד בעיר, ביער, איפה שרק בא לה. לחפש ירח.
זוהר לעולם לא תמצא את הירח.
לא בסיפור הזה על כל פנים.
הירח שזוהר מצאה אינו ירח. כאילו אומרים שני המבוגרים שכתבו בשבילה את הספר – "סורי, דרלינג, זה הטוב ביותר שביכולתנו להציע בלי להיות שקרנים…"
הירח שזוהר מצאה, דמוי-ירח משוגע והולל ש"לא-כובען" מטורף מארח אותו למסיבת תה שאינה נגמרת, הוא ה"שברו".
פליט מהצמד "החלום ושברו". רק שנראה שאיש כבר לא זוכר שהיה פעם "החלום", ולכן איש לא חש אכזבה. בסוף הספר נשארנו רק עם השברו, אבל כולם בטוחים שסוף טוב הכל טוב. שזה הירח, ואיזה יופי שמצאו אותו, ואיזה יופי שזוהר היא כזאת טהורת לב ואלטרואיסטית כמו הילדות המתוקות בסיפורים של המאה ה-19, ויכולה בכח מצפונה הבלתי-מסולף-עדיין להחזיר את הירח לשמיים, ועכשיו הכל בסדר ואפשר ללכת לישון.
אבל זוהר האמיתית, זו שיש בה נוגה פנימי טהור, אך גם יש בה חושך ופחד ויער וזאבים (ולא כאלה חמודים של פולנסקי) – זוהר האמיתית שזקוקה להכוונה, לטוב ורע, לגבולות אוהבים בקולו הזועף-לעיתים של אבא – זוהר הזאת לעד תישאר אבודה.
היא תמשיך לנדוד, דמעות בעיניה, אל מעבר לגדרות ולגינות ולפנסים – שאיש לא טרח למלא אותם במשמעות כלשהי עבורה – היא תעמיק אל תוך היער ואל תוך החושך ואל תוך הדמעות ומעבר להן – ואז מה?
אולי בסוף, אחרי הרבה מאוד יער, תגיע לשלווה. אולי לשלוותא. אולי (ויותר סביר) תתייאש באמצע ותסכים להסתפק, כמו כולם בחברה שלה, בקיום תלוש בעולם של חתולים-חולמים-על-קציצות ושוטרים-ממלאי-טפסים, וירח-שאינו-ירח. ואולי היא תגדל ותכתוב על זה ספר. לילדים.
לילדי החברה החשוכה והמדכאת של פעם, החברה של "ויהי ערב" – היה אור. היה להם כיוון, היתה להם דרך. אולי היא לא היתה מושלמת (ואני אישית וודאי שחולקת עליה), ואולי היא עוררה חלק מהזוהרים והזוהרות של אותם ימים למרד – אבל גם כשמרדו תמיד היה להם מגדלור, מצפן. הם יכלו ללכת לכיוון שהורו להם או לכיוון ההפוך, אך על כל פנים היתה להם נקודת אחיזה כדי לדעת לאן הם הולכים ולמה. הילדים ההם ידעו איפה הירח בשמיים שלהם. לזוהרים ולזוהרות של היום, אין אפילו במה למרוד.
(במנגינה של שהשיר של אהוד מנור ) ילדי בלי-ירח – ילדים צפים.
עדנוש, אני לא בטוחה מה את אומרת. נדמה לי שדבר והיפוכו. אבל אם שואלים אותי – היה רע לתפארת. כתבתי על זה פה http://wp.me/pSKif-iwM
הממ… דבר והיפוכו? אני לא שמתי לב לזה. מה שאני אומרת זה די פשוט, באמת. אני אומרת ש"לילה בלי ירח" הוא שיקוף של התרבות ממנה צמח – תרבות שמציעה, כמו שכתבת "אב נעדר", במוסן היותר רחב. אם נקרא את חיפוש הירח כחיפוש משמעות ("אור" בעולם אפל), כחיפוש של משהו שייתן טעם ושמחה לילדה המוקפת בבובות מחייכות ולא מבינה למה היא עצובה – אם נקרא את זה כך הספר אומר: אין שום משמעות שם בחוץ.
קודם כל פוגשת זוהר בשני ירחים כוזבים: החתול (החברה הצרכנית-חומרנית-קפיטליסטית-צינית) והשוטר (מערכת הסדרים הביוקרטית, הכח הפוליטי). היא אינה מוצאת שם את הירח וממשיכה הלאה בחיפוש אל מחוץ לגבולות הציוויליזציה, אל תוך היער. ושם היא אכן מוצאת את מבוקשה. אבל הירח שהיא מוצאת שם הוא ילדותי, הולל ומרוכז בעצמו. אין לו שום דבר לתת לזוהר, ולהיפך – על כתפיה של זוהר מוטל "להחזיר אותו למוטב". כלומר – הילדה הטהורה צריכה "להציל" את עולם המבוגרים ולהחזיר לו את האור, כפי שגם רואים באיורים: הזוהר נמצא אצל זוהר עצמה. באחד העמודים הוא ממלא את הדף בעיגול כמעט מושלם, באותו מקום שהיו ה"ירחים" הקודמים, או ה"בלי ירח" שבכריכה. תשמור על העולם ילד, כי אנחנו כבר לא מצליחים. כי לנו אין שום משמעות לתת לך, אנחנו מעבירים את ימינו באחת משלוש האופציות שניתנו (חתול, שוטר, צמד הקרחים האסקפיסטיים).
ואני שואלת: זה לא קצת גדול על הילד??
ושאלה נוספת: מי אמר שהחלופות שיש הן הדיכוטומיה של אב מדכא / אב נעדר? אולי זאת הבעיה של החברה המערבית היום, שאנשים בורחים מכל מה שמצטייר אפילו קלושות כ"חינוכי", כי המילה "חינוך" מצטיירת אצלם כסינונימית עם "חינוק"? האב הנעדר ב"לילה בלי ירח" הוא לא נציגם של האבות הנוטשים, הבורחים, המתעלמים. (להפך, הוא קורא לה סיפור, מתייחס לפחדיה, אפילו את הדלת הוא לא סוגר עד הסוף – באיור) הוא נציגם של האבות, והאמהות, הנורמטיביים, האוהבים את ילדיהם ודואגים להם, ובכל זאת "נעדרים" מהבחינה הזאת, שאינם נותנים להם שום הכוונה, שום סט של ערכים שיהוו מצפן. (ולכן זה אב ולא אם, כי מבחינת התפיסה המסורתית, האב מייצג את הנחלת המוסר והאידיאולוגיה)
לדעתי – אידיאולוגיה מוטעית או "בלתי מושלמת" עדיפה על שום אידיאולוגיה. ו"אב מדכא" (באותו מובן שאת קוראת דיוי ב"ויהי ערב") עדיף על אב נעדר.
עדנוש, יופי של פרשנות שמוכיחה שוב שאמנות היא ראי. כל אחד רואה בה את עצמו ואת מה שמעסיק אותו. הפצעים שלנו אחרים. כבר סיפרתי יותר מפעם אחת שהבן הגדול שלי אמר לי פעם (כשהיה קטן): יש סיפור נהדר במקראה שלנו אבל את לא תאהבי אותו, הוא חינוכי מדי בשבילך." כל כך רציתי שיזניחו אותי קצת בילדותי…
"רק על עצמי לשמוע ידעתי"? כן, כנראה…
נ.ב. הבנתי למה אמרת שכתבתי "דבר והיפוכו". ובכן, ה"דבר" נאמר באירוניה וכיוון למעשה ל"היפוכו"…
הי, מרית, חשבתי שאני זוכרת אבל היו לי שתי הפתעות 🙂
האחת – שירה גפן, שממש רגע לפני שנכנסתי לפוסט הזכרתי אותה לחברתך האהובה מן הסוגריים בדיוק בהקשר של הסוגריים (הילדים המבוגרים שהופכים למבוגרים ילדים) — והאחרת, הירח, שמאוד נקשר אצלי לאבא שלי.
זכרתי בעיקר את הסוגריים שבהם השבת באופן חד משמעי שעדיף נעדר. וכאמור, את צודקת…