"והמאייר הזה הוא אני!" הינו השני בסדרה של כנסים, ביוזמת המחלקה להיסטוריה ותיאוריה [של בצלאל], העוסקים בנקודות המפגש בין עולמות יצירה.
הוא יתקיים ביום רביעי ה-5 במאי החל מהשעה 10:00 ועד 18:30, בבצלאל, קמפוס הר הצופים, אודיטוריום 222 קומה 8
אם אתם מתעניינים באיור – זה המקום להיות בו – לא בשביל ההרצאה שלי שממילא תפורסם כאן בבלוג – אלא בגלל הרשימה המלהיבה של המשתתפים ונושאי ההרצאות.
תוכנית הכנס (נסרקה מן ההזמנה שקיבלתי, זה לא אני צבעתי)
ובאשר לי, הוזמנתי להצטרף בזכות כמה רשימות שפרסמתי כאן בבלוג, ובראשן
ומה אומרים האיורים? גורילה (חלק א)
איך נראית ילדות, על שיר של ביאליק ועל איור של בתיה קולטון – חלק מהרצאתי בכנס והמאייר הזה הוא אני
ואל תשכחו, להרשם לקבלת עדכונים במייל!
לא, אני לא אהיה שם, ולא, לא את צבעת, אבל מה שמשך לי את העין הם הצבעים הללו, נהדר. טוב שאת הוזמנת לשם, ראוי, תיהני.
יהיו גם הרצאות של ילדים?
מרית יקרה,
אולי, יש אפשרות, שאזריחה לי לירושלים
ובין כל נדודי-הספריות, וביקור אחד
גם אבוא לשמוע.
ואיני יודע איך זה יצא כך, אבל כותרי ההרצאות
במושב 'קריאה חזותית' מרתקים אחד-אחד.
שרון, תודה!
אנונימי, שאלה יפה (לקרוא בטון של ילדה, לא של מורה).
שועי, זו תמיד שמחה גדולה לראותך…
סיכוי ממש גדול וממש סביר שאני באה, קבלתי הזמנה בפייסבוק וקבלתי חשק עז, ושמחתי לראות שם את שמך.
והנה, כתבתי את זה כאן קבל עם ועולם, מה שממש מגדיל את הסיכוי שאבוא
(-:
(ואיזה כיף לראות חיבורים ודברים בעולם ה"אמיתי" שנולדים מתוך הבלוג! זה כמו קסם, כל פעם מחדש)
טוב, אשמח לראותכן, שמחה וששון/לכל ילד בלון (-:
ויוחנן אנונימוס- דומני כי ילדים לא יָרצוּ, אבל כמה מציירי המערות יופיעו וידברו על מגמות ושינויים בפרשנות ציור המערות בעשרות אלפי השנים האחרונות. יש טוענים שהמושב הזה של ציירי המערות, ייערך בנקבת השילוח כאשר משתתפיו שקועים עד ארכבותיהם במים. הקהל יתבקש לכבות סלולאריים, למלא פיהם מים (משך כל המושב), ולהמתין לממותה,
שנאמר: או חברותא או ממותה (הירושלמים בטוח מבינים את זה).
שמחה וששון לכל ילד בלון אינדיד! ((-:
תיאור ההרצאה הזאת נשמע קצת כמו ההצעה שהיתה לחולי בזמנו לגבי מפגש עיר האושר…נשמע מרתק אבל אני שמחה שיש לי פטור…
והשאלה האלמונימית דוקא נראית לי מאוד. פעם, כשאני אהיה יותר גדולה ואארגן כנס, ירצו בו גם ילדים (ירצו בפתח, מקוה שגם בחיריק) – מבטיחה!
ילללה, טלי! (למרות שאני קצת חוששת ממה שתגידי על ההרצאה שלי).
ושועי, אתה צריך להתחיל להתייחס לעולם כאל פוסט, לפחות לפעמים. זה ירבה שמחה.
את?
חוששת?
ממני?!??
נדבר אחרי ההרצאה 🙂
מאוד מאוד הייתי רוצה להיות בכנס הזה, אבל עומס עבודה מוטרף + מחסור בבייביסיטר מונע ממני. מבאס ביותר.
מחכה לקרוא את ההרצאה שלך.
אה! את בפאנל עם דודתי היקרה תור. לא יעלה על דעתי להחמיץ 🙂
הי עדנה, ההרצאה כבר מוכנה ואני מחכה לפרסם אותה. זה מוזר, ספרים תמיד מזדחלים אל הפרסום ומתרגלים לחכות בסבלנות, אבל אינטרנט זה על סיפוקים מידיים.
ואיזה יופי ההתלהבות שהכנס מעורר! כנראה שהגיע הזמן.
יאללה. אני מוכנה לאתגר. פגישת פסגה תהיה. איזה כיף כבר אמרתי?
(ורוני, שלא תחשבי שעובר לידי לגלות שדודה שלך כתבה מאמרים שציטטתי בעבודה סמינריונית לפני מליון שנים.סתם. לא מליון. קצת פחות. בבי.איי.)
זה הולך ומסתמן כמו חגיגה. (רוני, אולי סוף סוף נתראה והעולם הוירטואלי יהיה עוד קצת פחות וירטואלי…)
ואגב – עדנה, חלק מהמאמרים יתפרסמו מתישהו בהמשך בגירסה אקדמית (ושפיטה) בכתב העת המקוון של בצלאל.
מאחר ותחילת השבוע אני בירושלים (פסטיבל הסופרים) אז לצערי לא אוכל להגיע, אבל מחכה בקוצר רוח גם להרצאה שלך וגם לדיווח (רצוי מצולם) מהכנס.
כולי קנאה.
גם על המפגש של כולכם כמובן.
מה אולי? בטוח. אני אשמח מאוד לפגוש אותך סוף סוף.
נכון שזה מצחיק?
מה זה??
צילמתי תא זה מהעמוד הראשי שלך…
בעיני זה מצחיק… העניין הזה עם הלהמשיך לקרוא הודעה של הרגע האחרון…
למה מצחיק?
זה כמו תצלום ילדות או דף יומן. עוד סימן דרך.
לא יודע, אותי זה מצחיק…
למעלה כתוב לקרוא הודעה של הרגע האחרון… זאת אומרת שזה הרגע האחרון… ואז יש המשך "להמשיך לקרוא הודעה של הרגע האחרון"… כאילו הרגע האחרון חוזר כל הזמן על עצמו, ואז הוא לא יכול להיות רגע אחרון…
לא יודע אותי זה הפיל לקרשים. חתפתי שהקת מרוב צחוק, כואבת לי הבטן עד עכשיו, ירד לי ריר מזווית הפה מהלחץ של הלחיים מהצחוק, השכנים באו לראות מה הרעש, העיניים שלי דמעו כמו נהרות בקזחסטאן…
טוב אולי אני מגזים, אבל חיוך זה לבטח העלה בשיפתותי…
נחכה לשועי שישפוט ביננו… 🙂
זה הפרזנט קונטיניוס של אהרון מכתוב בגוף 19 – אהרונינג, חולמינג, טהורינג, נעלמינג http://wp.me/pSKif-eKP
(בתקווה שזה לא אתה שרק מסתכל בתמונות… למרות שיש שם גם תמונות, שעונים הזויים של ויטו אקונצ'י)
א. מה זאת אומרת, הודעה של הרגע האחרון היא תמיד הודעה של הרגע האחרון, מפני שכל רגע, מפרספקטיבה מסוימת, עלול להיות הרגע האחרון של משהו היכן-שהוא.
ב. נשאלת השאלה, עד כמה ההודעה של הרגע האחרון היא ארוכה. למשל, יודעי דבר סיפרו לי שהיוונים בכלל לא השאירו סוס עץ ליד חומות טרויה אלא עותק בכתב יד של האליאדה וראשית האודיסאה. עם המלים 'הודעה של הרגע האחרון' על הכריכה. יש אומרים כי מיטב הכוח הלוחם הטרויאני העסיק את עצמו בפיענוח הטקסט ומשמעיו בכדי להבין לאן נעלמו היוונים ומהי השירה המשונה הזאת רוצה מחייהם. עד שסיימו העיר כבר עלתה באש ונחרבה כולה (תארו לעצמכם את תדהמתו של המלך פריאמוס על היוונים שלא מניחים לו לקרוא עד הסוף את ההודעה).
ג. גם ישו בגת שמנים נתן לחבריו-תלמידיו הודעה של הרגע האחרון לגבי מועד צליבתו שהוקדם. משום מה יש שממשיכים לקרוא את ההודעה הזאת עד היום, וההודעה הזאת היא הודעה של הרגע האחרון עבורם גם היום (היה יכול לצאת אחלה פוסט: הודעה של הרגע האחרון על צליבה)
ד. העברים ניסו להתחכם ולהתחיל את הספר הזה שלהם בהודעה מהרגע הראשון. אבל אחר כך הם נכנעים לשטאנץ' וכל הנביאים שלהם מדברים בהודעות של הרגע האחרון (וגם נינוה בסוף לא נהפכת), שאייכשהו די חוזרות על עצמן.
ה. הזכרתם לי קומיקס בילדותי. ריבוע ועוד ריבוע. באחד היה כתוב 'המשך בשבוע הבא' ובשני: שבוע הבא הגיע'. לא זוכר אם זה היה מאחד מספרי קוביניב/דודו גבע או מאחד הקומיקסים שציירתי בהשראתם. גם היום זה הורס אותי מצחוק. אבל כנראה התפתחתי מעט מדיי מאז.
אח שועי, תבוא עליך הברכה, כל בני משפחתי נזעקו מצהלות הצחוק שלי.
ובעניין סעיף ה. פעם, כשלמדתי בבצלאל היינו צריכים לעשות עבודה על תנועה בעזרת נייר ו/או עיפרון בלבד. ואיש אחד (שרגא, קראו לו) כתב על קיר המסדרון: "ההמשך על הקיר שממול" ועל הקיר שממול הוא כתב: "ההמשך על הקיר שממול". ואני חושבת שעד היום עוד עומדים שם אנשים ומניעים את ראשיהם מכתובות לכתובת…
מרית,
אני חושב שעיריית ירושלים צריכה לשקול לשים שלט כזה על הכותל המערבי
זה יכול להיות גדול, דגול מרבבה.
אני כבר חושב על אלפי העמודים של חיבורים קבליים שינסו להסביר היכן הקיר שממול עומד, פשרו וכיו"ב.
ושאלה לסיום: מי מכיר את ההמשך של האיש שבקיר?
יש מצב שאגיע, אחותנו
טוב, כמה זמן לוקח לרפלקס הדווקא אצלך להרגע?
ע', אנונימוס
לקרוא את שתי התגובות שלכם בזו אחר זו:
-יש מצב שאגיע, אחותנו
-טןב, כמה זמן לוקח לרפלקס הדווקא אצלך להירגע?
זה כמו שתי הקירות שדיברה עליהם מרית (ומקורם בשרגא).
ממש שירה.
שני הקירות
שני לוחות הברית
שניים סינים עם קיפוד גדול…
אנונימוס, פחות מפעם, אבל האוריגמי נשאר.
ע', זה נהיה כמו ספר ילדים כזה, שבו פוגשים כל פעם חיה חדשה והיא מצטרפת להתהלוכה… (אח, אסתי, חבל שאת לא מגיעה!)
ושועי, הרבה יותר משני חיוכים
באמת ספר ילדים כזה! קוראים לזה סיפור צביר אבל למי אכפת? העיקר שכולם באים! כולל ע' בכבודו ובעצמו? וואו.
והסטארט אפ של הכותל נהדר. נהרות צחוק נרשמו גם פה…(-:
מבקשת להיות מכותבת…תודה