לא אהבתי את הילד המעצבן, את ההשפלה החינוכית ואת הסוף הפתאומי.
לאחרונה חזרתי אל הסיפור וגיליתי אותו מחדש.
"משהו ללבוש", מסה על "בגדי המלך החדשים", היא פרק מסיפורים יכולים להציל ספר שכתבתי בהזמנת "סל תרבות". היא התפרסמה גם במגזין "אורות" המוקדש לאנדרסן. היא קצת ארוכה מדי לאינטרנט ובכל זאת – בתקווה שתצמיח שיחה – הנה היא כאן, בשלמותה.
*
בגדי המלך החדשים, המאה התשע-עשרה
"לפני שנים רבות חי מלך שכה אהב בגדים חדשים עד אשר בזבז עליהם את כל כספו." כך נפתחת המעשייה הנודעת של אנדרסן. שני נוכלים מחליטים לנצל את חולשתו של המלך. הם מציעים לארוג לו בדים מרהיבים ולתפור מהם בגדי פלא, שאינם נראים לעיני טיפשים או לעיני אלה אשר אינם ראויים למִשׂרתם.
כל אנשי העיר מתעניינים בבגדים המופלאים (כל אחד משתוקק לגלות את טיפשותם של שכניו). גם המלך עצמו סקרן וקצת מודאג. הוא שולח את ראש השרים לבדוק את התקדמות העבודה. ראש השרים נחרד למראה הנוּלים הריקים, אבל מתעשת ומהלל את הצבעים ואת הדוגמאות, וכך עושים גם השליחים הבאים. המלך ממלא את כיסי הנוכלים בזהב. הוא מעניק להם תוארי כבוד ומחליט להציג את הבגדים לבני עמו בתהלוכה חגיגית.
בערב התהלוכה מבַצעים הנוכלים פנטומימה שלמה לאור נרות: הם גוזרים את האוויר במספריים ענקיים, ותופרים בזריזות, במחטים ללא חוטים, בגדים כה קלים, לטענתם, שהגוף כמעט אינו חש במגעם. הכול נותנים יד להעמדת הפנים: המלך, שמושיט את ידיו לשרוולים הנעלמים; השרים, שמגששים אחרי שובל הגלימה; ואנשי העיר שמריעים. עד שילד קטן קורא "המלך עירום!", וכולם פורצים בצחוק. המלך מבין את טעותו, אבל מזדקף וממשיך לצעוד, ואחריו השרים הנושאים את השובל הבלתי נראה.
*
בגדי המלך החדשים, המאה הארבע-עשרה
"בגדי המלך החדשים" מבוסס על סיפור ספרדי מן המאה הארבע-עשרה. מעבר להבדלים טכניים בין הסיפורים (שלושה חייטים במקום שניים, וכדומה) קיימים גם כמה הבדלים משמעותיים:
המלך הספרדי שוכר את שירותיהם של החייטים אחרי שהם מבטיחים לו ש"רק מי שהוא בנו של מי שאומרים שהוא אביו יוכל לראות את הבגדים", או במילים אחרות – רק יורשים חוקיים יבחינו בם. המלך אינו חומד את הבגדים אלא את הכסף שיוכל להשיג באמצעותם, על ידי זיהוי יורשים לא-חוקיים והפקעת רכושם.
שלב ההכנות והשליחים דומה למדי בשני הסיפורים, אבל בסיפור הספרדי אין זכר לתהלוכה. המלך פשוט מודד את הבגדים בבוקר החג, ומאחר שכולם מהללים את מראהו, הוא יוצא לרכוב. כל מי שנקרה בדרכו מחמיא לו, מלבד איש שחור שאין לו מה להפסיד. הוא ניגש למלך ואומר: "אדוני, לי לא יזיק אם יתברר שאני אכן בנו של האיש שאני אומר שהוא אבי או של אדם אחר, ולכן אני אומר לכבודו: או שאני עיוור, או שאדוני עירום."
ובשורה התחתונה – הסיפור הספרדי הוא פוליטי וחתרני. בתקופה שבה נכתב שורר קוד לבוש נוקשה. הבגד נגזר מן המעמד וממשלח היד. אין לו קשר לביטוי עצמי. המלך רואה בבגדים אמצעי לסחוט את בני עמו. ועל כך הוא נענש פעמיים: ראשית הוא נופל בפח שכרה – "כמעט אוחז בו המוות", נאמר, כשהוא נוכח שהוא עצמו אינו רואה את הבגדים, ומסיק שאינו בן חוקי ואינו זכאי, לפיכך, לשבת על כס המלוכה. ולקינוח הוא זוכה גם במנה נאה של השפלה; ככה ייעשה למלך החומד את רכוש נתיניו.
הגישה של אנדרסן היא הרבה יותר פרטית ושוויונית. הבגדים שלו הם חדשים – הן כמושא תשוקה, והן כמבדק על-מעמדי של אינטליגנציה ושל התאמה לתפקיד.
*
עיצוב אופנה
ב- 1858 התחיל צ'רלס פרדריק וורת' (Charles Frederick Worth) חייט פריזאי יליד אנגליה, לתפור תוויות יצרן לבגדים שהכין. וורת', החייט הראשון ש"חתם" על יצירתו והראשון שהעסיק דוגמניות חיות, נחשב לפיכך ל-couturier (מעצב האופנה) הראשון.
סיפורו של אנדרסן נכתב ב-1837, יותר מעשרים שנה לפני "ספִירת עיצוב האפנה". קדמו לו מעשיות רבות על חייטים אמיצים שזכו בנסיכוֹת ועל טוות חרוצות שנישאו למלכים, אבל זהו, ככל הידוע לי, הסיפור הראשון העוסק באופנה כפי שאנחנו מכירים אותה היום: הן במובן העלילתי המיידי, כסיפור על מפגש בין מלך מכוּר לבגדים לבין צמד חייטים "סלבריטאים" שמסתיים בתצוגת אופנה, והן במגוון הנושאים שהוא מעלה: ההילה הרגשית של מותגים, הקשר בין יצירתיות לעסקים והבגד כתדמית או כביטוי אישי. גם אופייה הסהרורי של התצוגה כמו מנחֵש את האסתטיקה האוקסימרונית של האופנה, שבה המכוער הוא היפה הבא, והמיושן ביותר הוא גם החדיש.
את השיעור הזה למדתי בדצמבר 1983, כאשר נָחַתִּי בניו יורק לבושה בחצאית צמר עתירת קפלים שתפרתי בעצמי. מתוך החצאית הציצו גרביים צבאיים אפורים ונעליים מגושמות, ומעליה לבשתי כמה סוודרים, שלא לדבר על מטפחת הצמר האדומה שכרכתי על אוזני הרגישות לקור. וכך, כמו רועת אווזים שהוטלה אל העתיד באיזו תאונה של מכונת הזמן, נכנסתי לחלל התעשייתי של המותג "קוֹם דֶה גַרְסוֹן", שבו הוצגו סוודרים עתידניים בעלי ארבעה ואפילו שישה שרוולים. אמרו על הסוודרים האלה שהם נמכרים עם "הוראות הפעלה", והמוכר אמנם הראה לי שאפשר לקשור את השרוולים העליונים ברישול על הצוואר, ואת הזוג האמצעי או התחתון אפשר לחגור על המותניים או על הירכיים, אבל זה קרה בהמשך. ברגע שנכנסתי לחנות פרץ המנהל ממשרדו ולחץ את ידי בהתרגשות. לקח לי כמה דקות להבין שהוא חושב אותי (רועת האווזים) למעצבת אופנה.
ואולי נוח לי לחשוב על בגדי המלך כעל תצוגת אופנה, אשר מקהה במידה מסוימת את השפלתו הנוראה של המלך. וכן, אני יודעת שהוא הביא את זה על עצמו בריקנותו ובפחדנותו. אבל רהב וקונפורמיזם הם פגמים אנושיים שאינם ראויים לטעמי, לעונש כה אכזרי. ואם כבר מדברים על יושרה – יש משהו מטריד בליהוק זוג נוכלים לתפקיד "חינוכי".
והרי ההשפלה אינה בשום פנים חלק הכרחי מן הרעיון, כפי שהוכיח שרל דֶה קוֹסְטֶר (Charles de Coster 1827-1879) באפיזודה דומה שסיפר על טיל אוּלֶנְשְׁפִּיגֶל.
גרדום או קרדום
במהלך נדודיו נשכר טִיל לצייר דיוקן של משפחה רמת יחס. בזה אחר זה ניגשים בני הבית אל הצייר: הדוכס השָׁמן דורש שירזה אותו, וָלא – הוא מאיים – יתלה את טיל. הגברת בעלת החטוטרת תובעת ממנו לסלק את "הזיז" שעל גבה ולהוסיף "שני זיזים" על חזהּ השטוח (בניסוחו הנלבב של המתרגם העברי, המשורר אברהם שלונסקי) או שימצא את עצמו על גלגל העינויים. אחת הנערות מודיעה לו שאם לא יצייר את שיניה החסרות יבותר לגזרים בחרבו של אהובה. והמזמין – הוא דורש שהציור יהיה נאמן למציאות, אחרת ימלוק את ראשו של טיל.
"הִרהר אולנשפיגל בינו לבין עצמו ואמר: גרדום או קרדום, גלגל, או על הצד הטוב יותר, עץ התלייה, הרי מוטב לי בתכלית הפשטות, שלא אהיה מצייר איש מהם…"
הוא ושלושת העוזרים ששכר מבזבזים את כספי המקדמה השמנה בזלילה וסביאה. כשמגיע הרגע לחשוף את הדיוקן, מסביר טיל לקהל שרק מי שניחן באצילוּת יִראה את הציור, לכל האחרים הוא יירָאה כמו קיר חלק…
גם שרל דה קוסטר, כמו אנדרסן, מלגלג על טיפשות ויוהרה, אבל שמחת החיים של טיל מרככת את הנזיפה ואת הצדקנות. ויש לה עוד יתרון, רֵטורי: הסיבוך והסכנה מוסיפים מתח, והנאה מן הפתרון השנון. בגִרסה של אנדרסן, לעומת זאת, אין כמעט עלילה. האקספוזיציה הארוכה כמו מתנגשת בסוף הפתאומי.
*
קצוץ-השפתיים המכונה "מַהביל ההבל"
וגם זו נקודה שתמיד הפריעה לי ב"בגדי המלך החדשים": האופן שבו נקטע הסיפור כשהילד קורא את קריאתו. כשהייתי ילדה, תמיד חיפשתי מוצא בשביל המלך, הברקה שתסגור את הקצוות ותהפוך את ההשפלה לניצחון. כמו המוצא שהגה שַׁכָּאשִׁךְ קצוץ-השפתיים המכונה מהביל ההבל, אחיו השישי של הגלב הטרדן מ"אלף לילה ולילה". שַׁכָּאשִׁךְ העני והרעב הוזמן פעם לארוחה בארמון מפואר. אבל עד מהרה התחוור לו שמדובר במהתלה משונה: הכל ב"כאילו" – מן המים הדמיוניים לנטילת הידיים ועד לתבשילים הבלתי-נראים שהמשרתים מגישים לשולחן שאינו קיים: "והיה בעל הבית מניע בשפתיו ועושה עצמו כאוכל ואומר [לאורח]: אכול ואל תתבייש, שהרי רעב אתה."
ואם לא די בכך, מוסיף בעל הבית חטא על פשע ומשבח את המאכלים בתיאורים חושניים שמזילים ריר מפי האורח המסכן. ההתעללות נמשכת על פני כמה עמודים. שַׁכָּאשִׁךְ נבוך מכדי להתלונן, או שאולי הוא רק מעמיד פנים בזמן שהוא מטכס עצה. לבסוף הוא מבקש מן המארח להחליף את ה"משקה" שהוגש לשולחן ביין ישן-נושן. בעל הבית נענה לבקשתו (ממילא הכל בדמיון). הם ממשיכים "לשתות" ביחד, עד שהאורח מתנפל עליו במכות. להגנתו הוא טוען שפשוט השתכר מן היין…
*
בין פנטומימה לתיאטרון מחול
את כל ה"חסרונות" שמניתי בסיפור (הלקח המוגזם, הקיצור ופשטות העלילה) אפשר להצדיק בקלות רבה, אם קוראים את "בגדי המלך" כמשל. "היפה – יפה בסוגו," אמר אריסטו, והמשל היה מאז ומעולם אלגוריה קטנה וחסכונית לצורך מוסר הַשְׂכל. לפעמים, בתנ"ך למשל, הוא נטוע בהקשר סיפורי שטוען אותו במתח וברגש (משל יותם, או משל כבשת הרש). אבל בסך הכול מדובר בסוגה ביקורתית הפונה אל השכל. אין טעם לגנות את חומרת העונש, כי הכל ב"כאילו" – לא רק הבגדים, אלא גם המלך, השרים, הנוכלים והילד – אינם אלא דמויות קרטון בהדגמה.
אז מה עדיין מטריד אותי?
בספרה "מסע אל עולם הריקוד" מנסה הרקדנית דבורה ברטונוב להסביר את ההבדל בין פעולות יומיומיות שמבצע פנטומימאי כמו מרסל מרסוֹ, לאותן פעולות המבוצעות בתאטרון מחול; מרסו, לדבריה, הוא אמן האשליה: "כאשר הוא עולה ויורד במדרגות דמיוניות, הוא גם מוצא את הריתמוס המתאים של העולה והיורד, המפסיק צעידתו לרגע קט בהגיעו למפנה בסולם [גרם] המדרגות." ברטונוב טוענת שיש קסם בַּדיוק, אבל הקטע נשאר כללי. הוא מתייחס רק ל"מכניקה" של התנועה ומתעלם מן המרכיב הפסיכולוגי, הרגשי. אילו ראינו לעומת זאת, כיצד אחד, רסקולניקוב (מ"החטא ועונשו") עולה או יורד במדרגות – לפני ואחרי הרצח…
או, במילים אחרות: התנועה בפנטומימה נגזרת מן החושים ופונה אל החושים. בתאטרון המחול היא טעונה ברגש ומעוררת אותו.
ובחזרה לסיפור: האם התנועות שמבצעים הנוכלים ב"בגדי המלך החדשים" הן בגדר פנטומימה, או תאטרון מחול? והתנועות של המלך? השרים?
שני הנוכלים הם ללא ספק פנטומימאים בסגנון מרסל מרסו. הם מנסים לאחז את חושי הצופים, לשכנע אותם בקיומו של בד באמצעות חיקוי מדויק של אריגה, גזירה ותפירה.
המלך, לעומת זאת, קרוב יותר לתאטרון מחול. תנועותיו ספוגות ברגשות סותרים. כשהוא משחיל את זרועו לשרוול הנעלם, הוא מתאמץ לחוש בו ולראותו בראי, ובו בזמן להפגין התלהבות ולהסתיר את העובדה שאינו רואה דבר. שלא לדבר על הרגע הנורא שבו הוא נוכח בטעותו, ו"מתחרט במקום שחרטה לא תועיל", כמו שאומרים ב"אלף לילה ולילה". ההצגה חייבת להימשך. הוא נאחז בהעמדת הפנים כבשארית של כבוד עצמי. הסיפור כולו משתנה: השנינה מתחלפת במין ריאליזם פסיכולוגי שחורג מגבולות המשל.
המלך של אנדרסן מזכיר לי את אהרון קליינפלד, הילד מ"ספר הדקדוק הפנימי" של דוד גרוסמן. כשאמו של אהרון מסלקת את הכלב שלו מן הבית, הוא מחליט להמשיך ולגדל כלב מדומה במקומו. "גומי", זהו שמו של הכלב, ואהרון נחוש בדעתו לגדל אותו בשתים-עשרה השנים הבאות עד שימות, כביכול, באופן טבעי. וכך הוא שורק לכלב הבלתי-נראה, מקרצף את בטנו, חופן את פרוותו ומדגדג אותו בנקודה שמקפיצה לכלבים את הרגל. אבל גם פרויקט "גומי", כמו פרויקט הבגדים, משתנה עם הזמן: הוא מתחיל כהברקה נהדרת, ואט-אט, עם הפיחות שחל במעמדו של אהרון, מתעפשת גם ההברקה והופכת מוזרה וטרחנית. אבל אהרון (כמו המלך, להבדיל) מתעקש ונאחז בהחלטתו.
*
ואם לא משל
אז מה כן?אני חוזרת לשיאו של הסיפור, לתהלוכת הניצחון: דברים כאלה הלא קורים לפעמים בחלום: בעיצומו של איזה אירוע פומבי אתה נוכח לאימתך ששכחת להתלבש (איך כתב יהודה אטלס? "חלום שחוזר לפעמים / ועושה לי פחד: / אני עומד בלי בגדים, / וכולם רואים לי ת'תחת"). מה יקרה אם נחליף את המשל בחלום? האם הסיפור הוא חלום?
הסצנה המתעתעת של תפירת האוויר כמו נולדה בחלום, וגם עונשו המופרז של המלך שוב אינו מעורר אי-נוחות. החלום הלא משוחרר מן המידתיות המציאותית; ומה בדבר העלילה הקלושה והסוף הקטוע? התעוררתי, והִנה חלום. הכול יסתדר, ובנוחות גדולה יותר.
ופתאום מתברר לי ההבדל המהותי ביותר בין סיפורו של אנדרסן לבין המקור הספרדי: החייטים הספרדים הם נוכלים. הבגד שהם "תופרים" אינו יכול להבחין בין בן חוקי לממזר. הבגדים בסיפורו של אנדרסן, לעומתם, מקיימים את ההבטחה; הנוכלים של אנדרסן אינם נוכלים אחרי הכול. בגדי הקסם שלהם חושפים ביעילות רבה את הטיפשים ואת מעמידי הפנים. הם מוכיחים למלך שאינו ראוי למשרתו, וזוהי תובנה נוראה המסבירה את עוצמת ההשפלה. לא מדובר בעונש מוגזם, אלא בחלום מכונן, בפתח לשינוי ולצמיחה. אם לא אצל המלך, לפחות אצלנו הקוראים.
*
אפילוג – בגדי המלך החדשים, המאה העשרים
בסרטו "משהו ללבוש" (1994 Pret-a-porter) יצר הבמאי רוברט אלטמן מעין דיוקן קבוצתי של קהילת האופנה. כיאה לסרט המתרחש בשבוע האופנה בפריז נגזרים היחסים והעלילה מלבושן של הדמויות; "המדיום הוא המסר", במלוא המובן; הבגדים מבטאים את הקונפליקטים הפנימיים והחיצוניים:
כך למשל, העיתונאית האמריקנית (ג'וליה רוברטס) שאיבדה את מזוודתה מבלה לפיכך את רוב זמנה עטופה בחלוק הרחצה של המלון, או בין הסדינים עם עיתונאי הספורט (טים רובינס), שבגדיו שלו נגנבו על ידי חסר-כול (מרצ'לו מסטרויאני), המקצץ אותם לפי מידותיו. וכן הלאה והלאה.
אלטמן מביים את הדימויים האלה במין אגביות, המטשטשת את האינטנסיביות הסמלית שלהם. רק לקראת סוף הסרט היא אכן מתממשת בתצוגת אופנה הנערכת בעירום מלא.
המסלול מתמלא אט אט בנשים דקיקות, עירומות, הצועדות במין נחת קסומה. אחת מהן, בהריון מתקדם, עוטה הינומה ארוכה שנשׂרכת בעקבותיה, ואוחזת בזר כלולות (השובל הארוך והכרס הבולטת מזכירים באופן עמום וחלומי את האופן שבו מתואר המלך באיורים לסיפורו של אנדרסן).
זוהי תצוגת המחאה של סימון לו (אֵנוֹק אֶמֶה), מעצבת שנושלה מן העסק שלה על ידי בנה המושחת. הסצנה הזאת על כל ניגודיה – הליריות, ההתרסה, החשיפה הרגשית והביצוע המסוגנן – היא מחווה מודעת ויפהפייה ל"בגדי המלך החדשים". לא רק בגלל העירום, אלא בגלל הפונקציה שהוא ממלא: התהלוכה הקטנה חושפת את אופיין של הדמויות ואת יחסי הכוחות בין המשתתפים – בין האם לִבנהּ, למתעשרים שקנו את המותג, לצופים שמביטים זה בזה (כמו אצל אנדרסן) ומחליטים בסופו של דבר להריע.
זאת ועוד: קיטי פוטר (קים בסינג'ר) הכתבת הבלתי-נלאית של תחנת טלוויזיה מטקסס המסקרת את התצוגה, מנסה להתאים את עצמה לנסיבות. בתחילת השידור היא מכשירה את התצוגה במבחר קליאות. (התואר "חדש" חוזר שוב ושוב, כרמז נוסף אולי, ל"בגדי המלך החדשים"), אבל תוך כדי שידור היא עוברת מהפך: כל כמה שהיא מתאמצת, היא לא רואה את הבגדים, והיא מסיקה, ממש כפי שהבטיחו הנוכלים, שאינה מתאימה למשרתה. אני מסיימת איפוא, במונולוג של קיטי פוטר, המפלרטט עם סיפורו של אנדרסן:
"אתה מצלם? כאן קיטי פוטר, בשידור חי מפריז, מתצוגת האופנה של סימון לו. ובכן… מה אני יכולה להגיד? סימון לו הראתה לנו ה-כול! זאת אומרת, אני לא יודעת כמה מִזה יגיע בסוף לטלוויזיה, אבל זה… זה… משהו חדש, זאת אומרת… אֶה, לגמרי עתיק, זאת אומרת… אֶה… היא מראה את זה כמו שזה. זה… אֶה… זה כל כך עתיק וכל כך אמיתי. כל כך אמיתי, שזה חדיש. זה המראה החדיש העתיק ביותר. המראה העתיק החדיש ביותר. זה… אפשר להגיד ש… סימון לו יצרה מראה חדש-חדש… לכל איש, אישה וילד. מראה שכו-לם יכולים להרשות לעצמם. זה נקרא "המראה החשוף". אז הידד לסימון לו… על מה אני מדברת לעזאזל… זאת אומרת, וואו וואו, בשם ישו, ממ…מה הולך פה בעצם? אתם יכולים להגיד לי מה קורה על הפלנטה הזאת? זזז…זאת החגיגה של המטורללים שקורית פה לעזאזל. האם זאת אופנה, זאת אומרת? האם יש כאן איזה מסר? זאת אומרת, הרבה אנשים מסתובבים כאן בלי בגדים. נצח שלם אני מנסה להבין את החרא הזה, ואתם יודעים מה? אתם יודעים מה? נמאס לי. נמאס לי. שלום, Au revoir. סופי – [מושיטה לעוזרת שלה את המיקרופון] כרגע זכית בקריירה."
***
הערות
Pret-a-porter – בגדים מן הקולב (צרפתית: "מוכנים ללבישה"), דרג הביניים בין אופנה עילית לבין ייצור המוני. אלה הם בגדים ייחודיים המיוצרים בכמויות קטנות ומוצגים בערים הגדולות פעמיים בשנה ב"שבוע האופנה".
המקור ל"בגדי המלך החדשים" הוא סיפור ספרדי בשם "מה שאירע למלך עם הנוכלים שארגו את הבד", מתוך "הרוזן לוּקָנוֹר" מאת דון חוּאן מנוּאל 1282-1349 כל הציטוטים מן הסיפור הספרדי בתרגום אביעד אליה (ושוב תודה רבה!)
***
על סיפורים נוספים של אנדרסן:
האדם הוא שילוב בין צמח לציפור, על ברבורי הבר של אנדרסן
גנבה, פליטת קולמוס או פרשנות נועזת? רשימה שנייה על ברבורי הבר
***
ובלי שום קשר – הודעה
מחר, יום שישי ב-15:00 (בתקווה שלא ירד גשם) נערוך בספריית גן לוינסקי לעובדים זרים ולפליטים אירוע קטן בשיתוף עם עמותת א.ס.ף ובמסגרתו תהיה הצגת ילדים של מוטי ברכר, והופעה של להקה שתנגן מוסיקה מסורתית מאריתראה. (בכריסמס היתה הצגה של שחר מרום ומתנות מסנטה, והיה מקסים) נשמח אם תבואו וגם אם תספרו לחברים שזה יכול לעניין אותם.
מרית יקרה, לעתים אני מתהרהר כי החשיבות שהוקנתה למלבושים בתולדות האדם, באה לציין הבחנות מעמדיות או השתייכותיות. באה להחיל על האדם תפישות פוליטיות או תיאולוגיות דוגמטיות
ולסגל אותו לחיי הקבוצה אליה הוא משתייך באמצעוּת הצהרת-הלבוש, ובאמצעוּת כך שיביט לכל עבריו ויראה כי באופן דומה מתלבשים קרוביו.
המלך העירום בספור הספרדי אמנם בא לטעמי לסמל כי אף המלך הוא אדם ככל האדם. בגדיו בלבד, המייצגים את מעמדו הפוליטי והתיאולוגי-פוליטי
באים לייצג את האופן שבו יש להתייחס אליו, משהם נעלמים, עשוי גם האיש השחור לדבר אליו כאדם לאדם.
כללו של דבר- בגד הוא ממסד, או תמיד עובד בשירותו של ממסד זה או אחר.
ועוד באשר למקורו של הסיפור אצל אנדרסן, צריך להרהר האם אין כאן ביטוי של תפישות מילניאריסטיות-אנארכיסטיות-שיוויוניות שרווחו בימי הביניים (במיוחד למן המאה השלוש עשרה ואילך) אודות עידן רוח הקודש הקרב, שבו יהיו כל בני האדם שוים אלו לאלו, ויחזרו לגן עדן, קרי: יתהלכו עירומים ויחלקו את הרכוש ביניהם.
על פי כמה אישיים שהביעו דעות כאלו יעלמו בשלב זה המלוכה, המעמדות החברתיים, וגם הכנסיה העושקת, לדידם, מעל פני האדמה.
המלך- שערוותו נחשפה, והוא ממשיך לעטות עליו מחמת הבושה את הבטחון המזוייף, שהוא לובש את אותו הוט קוטור. קשה לשאת, אבל אמיתי להחריד.
התגובה שלך הזכירה לי בן דוד רחוק של אותו מלך: הקויוטי מסדרת האנימציה רואד-ראנר.
לאחר שהציפור שוב הצליחה להשליך אותו לתהום
היה מהלך עוד רגע קט באויר, כאילו שהקרקע עדיין פרושה תחת רגליו, ואז כאשר הבלבול בעיניו היה מתחלף לאימה גלויה, היה מתרסק מטה בגלל כח המשיכה.
גם אני כמוך הרגשתי עוד מילדותי, שקשה לי עם הלעג למלך המסכן. (יכול להיות שצריך לגדול בממלכה או באיזה שילטון טוטאליטרי אחר כדי לחוש את הזעם על השליט ככה שכשהוא יחשף בקלונו תוכלי לשמוח…) גם היום בבגרותי כשיש מישהו שנורא מכעיס או מגעיל אותי, זה מפסיק ברגע שהוא מושפל באיזשהו אופן, ברגע הזה אני כבר לא יכולה ליהנות מלראות אותו בקלונו. מעניין, אבל האופן שבו המלך בסיפור ממשיך בהצגה נראה לי בעצם כמוצא המכובד היחיד, שם הוא אולי מופיע סוף סוף כמישהוא עם עמוד שדרה…
שועי יקרי, זו לא שאלה של הרהור 🙂 כפי שכתב הויזנחה ב"בסתיו ימי הביניים" (התקופה שבה נכתב הסיפור הספרדי): "כל שכבה ומעמד, כל דרגה ואומנות, נתייחדו להם מלבושים משלהם." אני זוכרת עוד ציטוטים הרבה יותר ספציפיים ועסיסיים של מה אסור ומה מותר למי ללבוש, אבל לא מצאתי אותם. אולי זה היה בספר אחר על ימי הביניים.
אהרון – על אף ה"להחריד" יש כאן גם איזו הקלה. המודעות על כל כאביה מקנה בכל זאת איזו שליטה, יכולת בחירה והחלטה לעומת הפאניקה העיוורת שקדמה לה.
פלוני, מה זה הדבר הזה?? 🙂
מיכל – לא יודעת בקשר לזעם על עריצים. נדמה לי שאני די חזקה בזה, אבל השפלה זה תמיד מכוער ומבזה, לא חשוב באיזה צד שלה אתה נמצא.
פתאום חשבתי על זה שהרגע שבו הוא מגלה שהוא עירום הוא מעין חזרה על האכילה מעץ הדעת, רק שבניגוד לאדם הראשון המלך מנסה להסתיר את התובנה שלו. וברגע הזה הוא כאילו משיר מעליו את האגדה ונהיה לגמרי עכשווי.
זה מסרט של אחד הלמוט קרוייטנר לפי רומן מאמצע המאה התשע עשרה של אחד אחר בשם גוטפריד קלר. זה מין נגטיב של בגדי המלך. בספור הזה, חייט לובש לא ממש הכוונה בגדים של "אציל" ומגיע לעיר זרה בה כולם מתייחסים אליו כאל אציל פולני.
הסצנה שבקישור היא האאוטינג שעושים לו החייטים ביום חתונתו כאציל…
הטובים מנצחים בסוף כמו שזה תמיד…
מעניין. בשעתו הייתי נותנת לתלמידים תרגיל "סטרפטיז" – לאו דווקא מהזווית המינית, כמו פה למשל, כשמתחת לדמות יש עוד דמות וכן הלאה.
זה גם קצת מזכיר סצנות מ"הקוסם מארץ עוץ" (עם ג'ודי גארלנד) שיצא שנה לפניו, לא?.
אני לא חושב שיש קשר לעוץ. נראה לי שלהפך. עוץ היא אגדה אמריקאית. עם כל האמריקניזציה האפשרית. הסרט הזה, "בגדים עושים אנשים" הוא המשך ישיר למסורת האגדות האירופאיות והגרמניות. גם החזותיות של כל הסרט, ולא רק הסצנה שבקישור, היא בעולם של האחים גרים ודומיהם. הסרט לדעתי מצוין. אין לי מושג אם הוא קיים מתורגם לאנגלית. וחבל…
הזכיר לי בין השאר את הציור הזה של אנסור
http://www.tbh.co.il/art/20century/20century/pages/6.htm
אבל גם את הסצנה הראשונה של דורותי בארץ עוץ, לפני שהיא יוצאת לדרך. הטיפוסים, התסרוקות, הגדלים, השירים והריקודים וגם הצפיפות האולפנית. הייתי חושבת שההשפעה הפוכה לולא עוץ יצא ב1939 בדיוק שנה לפני. אולי ככה האמריקאים דמיינו את ארץ עוץ, בסגנון בווארי שכזה, כמו ממלכת וולגריה של צ'יטי צ'יטי בנג בנג.
(Walter Donaldson/Edgar Leslie)
When you hear sweet syncopation
And the music softly moans
T'ain't no sin to take off your skin
And dance around in your bones
When it gets too hot for comfot
And you can't get an ice cream cone
T'ain't no sin to take off your skin
And dance around your bones
Just like those bamboo babies
Down in the South Sea tropic zone
T'ain't no sin to take off your skin
And dance around your bones
יש גם גרסא מצמררת של וויליאם ס' בורוז הקורא את השיר באלבומו של טום ווייטס The Black Rider (1993), אבל העדפתי את זו המשמחת.
אגב, על פי גרסא זו, המלך לא היה עירום. לגמריי לא היה עירום.
והנה מצאתי גם את בורוז
שתיהן, גם העליזה וגם המצמררת.
לא לחינם אומרים "לפשוט" את עורו (ולא להסיר או לקלף).
רק המקדונלד'ס ברקע מעצבן כמו שערה במרק…
(אני צמחוני כידוע) דומני כי בארה"ב גם התאגידים (מנוולים ככל שיהיו) תורמים לתרבות ולקהילה הרבה יותר משמקובל בישראל. בישראל, יש להניח היה אותו אירוע (השקה של מקדונלדס) מתקיים עם כל מיני סלבריטאים בני 20+, שדוגמנותם אמנותם, ולא עם חבורת מוסיקאים פנסיונרים, שלמדו כבר דבר-מה על האופן שבו מנגנים ומגישים מוסיקה.
מה שמבדיל בין שתי הגרסות הוא שהראשונה בסגנון דיקסילנד, מבליטה את ההומור שבטקסט
בורוז לעומת זאת קורא את הבתים, כסוג של ג'ק המרטש בגמלאות (והשיר רק מדבר על פשיטת עור עצמית בגלל החום וריקוד שלדים, בנוסח תהלוכת המתים המקסיקנית)
http://www.mansfield.edu/~art/Papyrus3SylviaMinarovicTitian_and_the_flaying_of_marsya.htm
http://en.wikipedia.org/wiki/Flaying
שועי, בורוז אמנם קצת אפל ומקברי, אבל גם יפהפה.
וע. כמה גרפיים אפשר להיות? בלינק השני יש קסם של נשל.
ואם אנחנו כבר מדברים על סטרפטיזים משונים – תלמידה בקורס שהעברתי בנורווגיה, תפרה שמלת קטיפה כחולה עם כל מיני רוכסנים קטנים בכל מיני מקומות. לקול מוסיקת סטרפטיז היא היתה פותחת רוכסן כזה ומפסקת אותו, ומגלה פיסת עור מכוסה בפלסתר. וכך זה נמשך, פלסתר אחרי פלסתר, עד שחשפה את כל פצעיה.
תמיד תלמידות שלך חושפות את פצעיהן… רק אתמול ראיתי איזו סדרת מתח עם פתולוגית שקבלה קופסת עוגות והצטמררתי כולי, כי אני זוכרת את התמונה של העבודה של תלמידה שלך שהכינה עוגות בצורת פצעים…
קראתי את המאמר המרתק שלך ב"אורות" (שאני באמת צריכה לגמור לקרוא וגם לכתוב על זה- את חטאיי את מזכירה לי, וטוב שכך…) מזמן, טוב שאת מביאה אותו גם הנה.
האבחנה של מיכל מאוד נראית לי, כנראה מי שגדל במשטר טוטאליטארי יכול להזדהות לעומק עם לצחוק על השליט, אצלנו הם פשוט נתפסים כמגוחכים וראויים ללעג כל/רוב הזמן ממילא, לא צריך אירוע קיצוני כמו מלך עירום בכיכר העיר…
את התפקיד של הילד אני אוהבת ולא אוהבת- אוהבת את אמירת האמת, לא אוהבת את זה שהמבוגרים שותקים ומפילים את האחריות על הילד.
למה חשבת שהילד מעצבן?
הנוכלים האלה אף פעם לא הפריעו לי, גם לא כילדה, כי כמו שהגונב מגנב פטור, המלך תמיד מצטייר כנוכל ונפוח בעצמו, כך שהמנכל לנוכל פטור גם, או משהו כזה…
אצלי בזיכרון הסיפור הזה תמיד מתחבר לגרסא של "שלוש ארבע חמש וחצי" עם ישראל גוריון כמלך סנוב וטיפש.
וכל הסיפורים שהזכרתם פה הזכירו לי גם סיפור ישן בשם "סעודת הבגד", נדמה לי, על איש שהוזמן לארוחה והגיע בבגדי קבצן. זרקו אותו החוצה, ולארוחה הבאה הוא הגיע בבגדי פאר, וזכה לאוכל משובח ויחס מצויין.
הוא לקח את קדירת התבשיל ושפך אותה על הבגד המפואר, באומרו שהארוחה כנראה מגיעה לבגדים שלו, ולא לו עצמו…
והשיר החמוד שהבאת, שועי, מזכיר לי שיר של של סילברשטיין, אבל אני לעולם לא זוכרת מאיזה משלושת ספרי השירים מופיע כל שיר וקצת מתעצלת לחפש…
זהו, זו היתה תגובתי המאוד לא קוהרנטית וכן מאוחרת, אבל אני באמת שמחה שפרסמת את זה גם פה
(-:
אני עונה לפי הסדר:
שתי התלמידות היו נורווגיות מאותה קבוצה… אבל חלק ניכר מהאמנות זה חשיפת פצעים, גם אם זה לא תמיד ליטרלי, לא?
ותודה תודה.
לצחוק על שליטים זה קל מאד, ולא דומה להנאה מהשפלתם. ואני מרגישה (וגם מיכל אם הבנתי אותה) שהשפלה פומבית מבזה את כל הנוכחים.
והילד המעצבן הוא נציג המציאות בניגוד לדמיון, המים הקרים שנשפכים על האשליה ופותחים את הדלת להשפלה. אני מבינה שהוא תמים, אבל בתור ילדה שידעה מלכתחילה שהמלך עירום הוא נראה לי סתם גס וחסר טקט. (ויש לפחות עוד מישהו אחד שחושב שהוא מעצבן מנימוקים הרבה יותר מעניינים שעוד ייפרשו פה, כך אני מקווה).
ולפרשנות הזאת אני גם בהחלט יכולה להתחבר
(-:
הסיפור "דון-קיחוט" זכה לתהילת עולם בזכות היותו אקטואלי תמיד ומתאר דמות אדם שכולנו מכירים מסביבתינו הקרובה,
כנראה שאנדרסן כתב יותר מידי ספרים ולכן "ביגדי המלך החדשים" לא בולט מספיק על פני שאר סיפוריו ולא זכה להכרה מספקת ולהתיחסות מספיק רצינית,
בכול אופן גם את השליטים הללו כולנו מכירים, אלו שמכורים לתענוגותיהם האישיים, אלו שמפחדים לעמוד מול המציאות ושמחפשים "מתוכים" כדי ש"יבדקו את השטח" לפני שהם עושים משהוא וכדי להאשים אותם בכשלונות האישיים שלהם,
אולי במקום לחפש שליט אחר – אנחנו צריכים את מי שיצעק בקול מספיק חזק –
"המלך עירום!"
ייתכן שזה בכלל לא שייך, אבל בעברית בגד ולבגוד זה מאותו שורש, כמו גם מעיל ומעילה, (גופיה וגוף) וכמו שהבגד בוגד כשהוא מסגיר את מעמדו ומצבו הכספי,מקומו הגאוגרפי וכו', הוא גם לפעמים כמו שטר בלי כיסוי, כמו סיפורי המלך העירום, והוא משמש כתחפושת או למסיכה לגוף שהתרוקן מ'גופיותו', מתוכנו. אולי יש גם אלמנט בסיפור על חוסר התאמה בין תוכן לצורה, בין פנים לחוץ, והעירום הוא הרגע שהצורה הישנה בלתי נסבלת, ואין עדיין חדשה. האסוציאציה שלי היא לגבי משבר אמונה של אדם. העירום כנסיון למצוא את האוטנטי יותר. אני לא בטוחה שהאגדה של אנדרסן מגיעה למקום הזה, אם כי הילד שבתוכנו הוא זה שמכיל את האני היותר אוטנטי. והיסוד לכל האניים שיבנו עליו, ההוא שאנחנו חוזרים אליו בחלומות שלנו וכו'. אם זה חלום, אז כל הדמויות הן קולותיו השונים המהדהדים בתוך נפשו של החולם עצמו, ואז החוויה אינה חברתית אלא כמו שאת כותבת, מכוננת.
בגידה ומעילה זה חזק מאד. אבל מה בקשר לשמות בגדים אחרים? שמלה-שלמה (שלמות?) נעל (מנעול?) כפפה (התכופפות?) גלימה (גולם, גילום תפקיד?) וכן הלאה. העברית מתמסרת וגם מתעתעת…
מרית, לא קראתי את כל מה שאת כתבת ואת כל התגובות, אז אם מה שאני אומר להלן כבר נאמר כבר איכשהו, אז סליחה על הניג'וס, אבל אני חושב ככה:
בקשר לאמירתך ש"יש משהו מטריד בליהוק זוג נוכלים לתפקיד "חינוכי"" – הרי שיש משהו תמוה (אם לא מטריד) בליהוק של מלך שלא ממש שולט על העניינים אלא נשלט על ידי הדעות והרוחות הנושבות מסביבו. התאור של החייטים כ"נוכלים" הוא בחירה של המספר להגדירם פרלימנרית ככאלה, ובכך לספר שהוא, המספר, כבר יודע שהם נכלו נכלים בעבר, ואילו המלך, אבוי, אין לו מודיעין מספיק טוב, וגם לא אבטחה סביבו כדי למנוע את קרבתם של מי שידועים רק למספר כנוכלים. למי עוד הם ידועים ככאלה? זה לא ברור, ואף יותר ברור שהם לא ידועים ככאלה לאף אחד מהקבוצה האתנית הזאת שהמלך הזה מולך עליה. כל מה שהמספר יודע על המלך, לעומת זאת, הוא שהוא חי לפני שנים רבות ("כל קשר בין הדמויות לבין המציאות מקרי ביותר"), ושהוא אוהב בגדים עד כדי כך שהוא מבזבז את כל כספו עליהם. כך שיוצא שכולם בקבוצה האתנית הנעלמת והבלתי מתוארת הזאת הם bad guys. מה עשו עם הילד? מה ההורים שלו עשו לו? "שששששש….."? המלך ביקש להביא לפניו את הילד הזה אח"כ? העלים אותו? מינה אותו לשר המשפטים? תלה את ההורים שלו? מה עשו לחייטים? מאז הם נודעו כנוכלים? כנראה שזה מוסר ההשכל העיקרי של הסיפור: האמנים (פנטומימאים, תנועאיים, שחקנים) הם הנוכלים. נקודה. הם נוכלים. עוד יותר נקודה. מירי יודעת על האופציה הזאת?
תקרא עד הסוף רג'ולי…
אין זמן. טוב, בסדר. ne sun dorma. אוף.
קראתי. כמי שעבד שנים רבות ובאינטנסיביות רבה כדוגמן עירום, ואף רקדתי בעירום והצגתי עירום בכוריאוגרפיה אחת שלי, בהדגשת הענין המיני שהצפיה בו מעוררת, וכמי שאוהב את הקיץ בעיקר בגלל שלא צריך ללבוש המון בגדים, ואפשר לחשוף חלקים ניכרים מהגוף בלי לסבול קור ואף לספוג חום, אין לי אלא להגיד שאני חושב שכדי להיות בחבר'ה, צריך לא לראות פנימה. צריך להתאמץ לא לראות פנימה. צריך להתאמץ ולעשות סובלימציה של העירום הנפשי הנגלה פעם בפעם בזולת, ולהלבישו במחלצות שמאפשרות תקשורת בלתי אלימה ולא חודרנית. לי, כמורה להתעמלות פילאטיס, ולכן כמפשיט מניה וביה את כל מי שאני רואה מולי לכדי ראייתי את השלד, העירום הוא הלבוש של השלד, וגם הוא יותר מדי. ולכן אני מעדיף לראות לפני אנשים לבושים היטב, כדי לנוח מהעבודה, ולנוח מהתשוקות המתעוררות בי לנוכח עירום, וכדי שיהיה חיץ ברור ומוחלט ביני לבין האחר. לא רוצה שרינג יותר מדי. שמור את עצמך לעצמך, אני אומר, אלא אם כן התבקשת מפורשות אחרת, ואתה גם מסכים ו/או רוצה.
זה כי אני עייף.
טוב 🙂
אני מבינה. גם את העייפות.
העירום של המלך הוא מסיפור אחר.
המלך? עוד (another) נותן שרות של מלוכה בדיל של הכל כלול. וכל היתר שם מהווים רקמה חיה ונושמת של נותני שרותים ספציפיים. המלך האמיתי, ריבון העולם של הפלנטה שלהם, הוא המספר, שבעצם לא נעים לו להגיד שהוא מספר משהו על עצמו, מביש ואולי משעמם עד מוות, לדעתו, אם יסופר בגוף ראשון: איך איבד את תמימות ילדותו כקרבן לתענוגם ורדיפת בצעם של אחרים, איך אהבתו ליופי, מסירותו לפלא, לנס, לקסם נרמסה תחת מגפי קלגסים קטני אמונה, שפליאתו של ילד, כמוהו, שימשה אותם כאת לנשיאת עפר ולזרייתו בעיני עצמם, ולקבורת יוזמתו האוונגרדית של המלך העירום, וכך להישארותם בטוחים וספונים בעולמם הפיצפון, שלעג, חרפה ובושה הם אבני הבנין העיקריים בו.
וכך המספר נהיה כולם שם: הוא המלך, הוא החייטים, נוכלים, הוא העם, הוא הילד. הוא כולם. אחרת איך הוא היה שורד לספר את זה?
http://ffilms.org/magic-in-the-moonlight-2014/
המלך? עוד (another) נותן שרות של מלוכה בדיל של הכל כלול. וכל היתר שם מהווים רקמה חיה ונושמת של נותני שרותים ספציפיים. המלך האמיתי, ריבון העולם של הפלנטה שלהם, הוא המספר, שבעצם לא נעים לו להגיד שהוא מספר משהו על עצמו, מביש ואולי משעמם עד מוות, לדעתו, אם יסופר בגוף ראשון: איך איבד את תמימות ילדותו כקרבן לתענוגם ורדיפת בצעם של אחרים, איך אהבתו ליופי, מסירותו לפלא, לנס, לקסם נרמסה תחת מגפי קלגסים קטני אמונה, שפליאתו של ילד, כמוהו, שימשה אותם כאת לנשיאת עפר ולקבורת יוזמתו האוונגרדית של המלך העירום, וכך להישארותם בטוחים וספונים בעולמם הפיצפון, שלעג, חרפה ובושה הם אבני הבנין העיקריים בו.
והמספר נהיה גם העם, גם החייטים הפונטומימאים (רקדנים – קונדרה), העם, ובטח שהילד. אחרת איך הוא היה שורד לספר את זה?
http://ffilms.org/magic-in-the-moonlight-2014/
העירום של המלך? והמלך? עוד (another) נותן שרות של מלוכה בדיל של הכל כלול. וכל היתר שם מהווים רקמה חיה ונושמת של נותני שרותים ספציפיים. המלך האמיתי, ריבון העולם של הפלנטה שלהם, הוא המספר, שבעצם לא נעים לו להגיד שהוא מספר משהו על עצמו, מביש ואולי משעמם עד מוות, לדעתו, אם יסופר בגוף ראשון: איך איבד את תמימות ילדותו כקרבן לתענוגם ורדיפת בצעם של אחרים, איך אהבתו ליופי, מסירותו לפלא, לנס, לקסם נרמסה תחת מגפי קלגסים קטני אמונה, שפליאתו של ילד, כמוהו, שימשה אותם כאת לנשיאת עפר ולקבורת יוזמתו האוונגרדית של המלך העירום, וכך להישארותם בטוחים וספונים בעולמם הפיצפון, שלעג, חרפה ובושה הם אבני הבנין העיקריים בו.
והמספר הוא המלך, והסיפור הוא עירומו. והוא הילד, והוא גם הנוכלים וגם העם, שאחרת איך הוא היה שורד עד הלום כדי לספר את הסיפור-עירומו?
ואיפה וודי אלן יחסית לסקלת אנדרסן-אלטמן? מאחוריה? לפניה? מצדדיה? מעליה? מתחתיה? בתוכה?
http://ffilms.org/magic-in-the-moonlight-2014/
העירום של המלך? והמלך? עוד (another) נותן שרות של מלוכה בדיל של הכל כלול. וכל היתר שם מהווים רקמה חיה ונושמת של נותני שרותים ספציפיים. המלך האמיתי, ריבון העולם של הפלנטה שלהם, הוא המספר, שבעצם לא נעים לו להגיד שהוא מספר משהו על עצמו, מביש ואולי משעמם עד מוות, לדעתו, אם יסופר בגוף ראשון: איך איבד את תמימות ילדותו כקרבן לתענוגם ורדיפת בצעם של אחרים ו/או עולם הערכים הנורמטיבי שמסביבו, איך אהבתו ליופי, מסירותו לפלא, לנס, לקסם נרמסה תחת מגפי קלגסים קטני אמונה, שפליאתו של ילד, כמוהו, שימשה אותם כקרדום לחפור בו ולנשיאת עפר ולקבורת יוזמתו האוונגרדית של המלך העירום, וכך להישארותם בטוחים וספונים בעולמם הפיצפון, שלעג, חרפה ובושה הם אבני הבנין העיקריים בו.
אז אם המספר הוא המלך, אזי הסיפור הוא עירומו. והוא גם הילד, והוא גם הנוכלים וגם העם, שאחרת איך הוא היה שורד עד הלום כדי לספר את הסיפור-עירומו?
ואיפה וודי אלן יחסית לסקלת אנדרסן-אלטמן? מאחוריה? לפניה? מצדדיה? מעליה? מתחתיה? בתוכה?
http://ffilms.org/magic-in-the-moonlight-2014
העירום של המלך? והמלך? עוד (another) נותן שרות של מלוכה בדיל של הכל כלול. וכל היתר שם מהווים רקמה חיה ונושמת של נותני שרותים ספציפיים. המלך האמיתי, ריבון העולם של הפלנטה שלהם, הוא המספר, שבעצם לא נעים לו להגיד שהוא מספר משהו על עצמו, מביש ואולי משעמם עד מוות, לדעתו, אם יסופר בגוף ראשון: איך איבד את תמימות ילדותו כקרבן לתענוגם ורדיפת בצעם של אחרים, איך אהבתו ליופי, מסירותו לפלא, לנס, לקסם נרמסה תחת מגפי קלגסים קטני אמונה, שפליאתו של ילד, כמוהו, שימשה אותם כאת לנשיאת עפר ולקבורת יוזמתו האוונגרדית של המלך העירום, וכך להישארותם בטוחים וספונים בעולמם הפיצפון, שלעג, חרפה ובושה הם אבני הבנין העיקריים בו.
אז אם המספר הוא המלך, אזי הסיפור הוא עירומו. אבל הוא גם הילד, וגם הנוכלים, וגם העם, כי אחרת איך הוא היה שורד לספר את כל זה?
ואיפה וודי אלן יחסית לסקלת אנדרסן-אלטמן? מעליה? מאחוריה? מתחתיה? מצדדיה? מלפניה? הוא העומד? בתוכה?
איזה אשד…
אני מזדהה. זה לא נכנס לפה כי יש גבול לפיתולים שפוסט יכול להכיל, אבל ב"סיפורים יכולים להציל" כתבתי משהו דומה על התמימות המחוללת ועל עוצמתו של הדמיון ומגבלותיו.
"אני רומנטיקן מר מאוד, כתב פעם נתן זך. אנדרסן העני והמכוער חי על דמיונו והתרסק שוב ושוב אל המציאות. יש לא מעט מרירות באופן שבו הוא מתאר את ההתנגשויות האלה; בין שזו האם החורגת ב"ברבורי הבר", הממלאת את צלחותיהם של הנסיכים בחול ומורה להם לדמיין שאלו מגדנות, ובין שזה הילד המרגיז מ"בגדי המלך החדשים", הגוזל מן המלך את נחמות הדמיון והאשליה העצמית, וקובע, בשם המציאות, שהוא עירום…"
אלטמן נפלא. אפילו כשהוא גרוע אי אפשר לבטל אותו וכשהוא נפלא (למשל ב"תמונות קצרות") אין נפלא ממנו. את וודי אלן אני לא סופרת. בלי קשר לכל מה שנקשר בשמו. מהרגע הראשון לא סבלתי אותו. המערכת החיסונית שלי דוחה אותו. (ואתה מדבר על זמן? זה סרט שלם!)
אוי. אני אוהב את זה וגם את זה. אלטמן הכי נפלא לדעתי דווקא בשלוש נשים, עם זותי, המופרעת המהממת. ווודי אלן בלתי בטיל בשום אופן בשבילי, ממש סולל דרך ומכונן. ומרתק גם לראות איך הוא ואלמודובר מדברים ביניהם כל הזמן. אז כמו שאמרה לך המורה לספרות באוניברסיטה (אני זוכר נכון?): "אז אל תקראי את זה". יש לך מספיק חומר.
ובקשר למילוי הצלחות – זה הסיפור של הרמטכלית אמא שלי. מבשלת נורא ואיום, וכל הזמן שואלת איך זה. וחובה להגיד שזה נפלא.
זה לא הילד שם זוועתי. להגיד שהמלך עירום זה להגיד את האמת. לצחוק על זה ולחשוב שזה לא בסדר – זה זוועה מהלכת. מזכיר לי שאמרתי בכיתה ו' למורה מינה שהיא מטומטמת. היה סקנדל שלם, והמנהל אריה בר-שביט, חריק, אמר לי: "פגעת בציפור נפשה של מינה. אני מוכרח להעביר אותך לבית ספר גולן". פחדתי פחד מוות לעבור לבית ספר גולן, שאני לא מכיר שם אף אחד, ולאבד את כל החברים שלי ככה, אבל עמדתי על קצה התהום, ואמרתי לו ככה: "אריה, תשמע, אם במקום הזה להגיד את האמת למישהו זה לפגוע בציפור נפשו – תעביר אותי מיד לבית ספר גולן". הוא בקושי הסתיר את חיוכו, ושלח אותי לחדר המורים להגיד למינה סליחה. נשארתי באוסישקין.
רג'ולי, המורה באוניברסיטה (שהיתה נילי מירסקי) אמרה לי לא לקרוא כי היא חששה שאמות משחפת. שתינו חששנו, בגלל שהר הקסמים גרם לי לירוק דם 🙂 ובכל מקרה, באמת לא אקרא ולא אראה. כולו שלך.
כמה נורא על אמא שלך. אבל הסיפור על אריה ומינה והציפור מלבב ומכמיר לב. אני ממש יכולה לדמיין אותך בחדר המנהל (או איפה שזה היה) ויש לי דחף בלתי נכבש להתפרץ לשם ולחבק אותך.
מרית אהובה, חכי לחדר המורים. לשם אין צורך להתפרץ. וחריק בכל מקרה היה דבר שבלי להכיר אותו אני חושב שהחיים היו ריקים מתוכן לחלוטין. הוא הוודי אלן הראשון והמקורי.
לשם הלכתי מיד, מעבר למגרש הכדורגל/סל/כל כדור/מיסדרים (1971). אמא שלי גם היתה מורה באותו בי"ס. היא ישבה ביניהן והיתה שקועה בסריגה שלה. למיטב זכרוני היא סרגה משהו באדום וכחול (מריה?) תרתי אחרי מינה. זיהיתי אותה. נעמדתי מולה. היא הסתכלה עלי בתמהון שהיה אחת מהבעות ברירת המחדל שלה (אבל באמת לא יפה – היא, קרוב לודאי, כבר לא יכולה להגן על עצמה). קדתי לפניה במלוא הפורדברה קדימה, עם יד ימין מקדימה, ויד שמאל הצידה, ועם רגל אחת ארוכה אחורנית בקרוס לרגל השניה, הכפופה – פול רוורנס של כוכבת(!) בלט. כוכבים (בנים) רק עומדים בראשונה ומטים את גבם קדימה – קצת, כמו ייבגני קיסין (אך לא קצר כמוהו), או עמוק. ואמרתי בקול רם ובציניות "סליחה".
הרמטכלית (אמא שלי) המשיכה לספור עיניים.
את כנראה שהיית שם כבר איתי איכשהו. השאלה היא אם יצאת איתי מיד, או שנשארת קצת לברר כמה עניינים בבית הספר המופלא (באמת) הזה.
[…] עוד באותם עניינים: איכשהו, מכל הבגדים הרגשיים והפוליטיים הגרלתי דווקא את זה. […]