טורגנייב המאופק לא סבל את דוסטויבסקי. לא אישית זאת אומרת, ובעצם – אולי גם. אני לא זוכרת את הפרטים. את השתלחותו בכתיבה של דוסטויבסקי העתקתי פעם מן הביוגרפיה של טולסטוי:
"היודעים אתם מה זה רעיון נדוש במהופך? כאשר אדם מאוהב, לבו הולם בחוזקה, כאשר הוא רותח מחימה פניו מסמיקות, וכיוצא בזה. אלה הן קלישאות שחוקות. אבל אצל דוסטויבסקי הכל הפוך. למשל, אדם נתקל באריה. מה יעשה? בדרך הטבע יחוויר וינסה לברוח או להתחבא. בכל סיפור נורמלי, לדוגמא אצל ז'ול ורן, כך היה קורה. אבל אצל דוסטויבסקי הכל הפוך: אדם רואה אריה לפניו, הוא מסמיק ונשאר עומד במקומו. לכך אני קורא קלישאה נדושה במהופך. זהו אמצעי נוח להוציא לעצמך מוניטין של סופר מקורי".
אין מה להשוות בין אהבתי לדוסטויבסקי לרושם הפושר שהותיר עלי טורגנייב בשעתו, כשקראתי אותו. אבל השורות הללו גרמו לי לצחוק. כי כשמסירים את שאט הנפש, כלומר את החלק השיפוטי – מן האבחנה של טורגנייב (כמו שהיו מסירים בילדותי את הקרום שנקרש על חלב חם) נחשף כאן כמדומה עיקרון סגנוני מהותי – מין סוג קיצוני של הזרה שנוצר על ידי חילופי קלישאות, כלומר עקירתן מהקשרן הטבעי ושתילתן בהקשר הפוך.
ה"חשיפה" אינה גורעת כמובן, מחיבתי לדוסטויבסקי. אם כבר – להפך; מוצא חן בעיני המתח בין הטלטלה הרגשית שבה נתונות הדמויות, לקרירות הכמעט מכנית של המנגנון, אשר בלעדיה מן הסתם, היה החלב גולש מן הסיר.
אלא שגם במלאכותיות של ההיפוך יש משהו מתעתע; רבים מגיבוריו של דוסטויבסקי חיים על הקצה הרגשי. וקצוות, מטבע הדברים, הרבה יותר קרובים זה לזה מאשר למרכז. כבר קרה ששנאה התהפכה לאהבה או כעס לצחוק, ולכן יש גם משהו מדויק מאד בקלישאות ההפוכות של דוסטויבסקי. בזמן שהן כביכול "מקררות" את הדרמה במלאכותיותן הן גם מתארות אותה בדיוק ובמלוא העוצמה. הן אחראיות במידה רבה לאינטנסיביות הרגשית של הכתיבה.
עד כאן דוסטויבסקי. תוך כדי כתיבה נזכרתי בסרט המאפיה הנהדר של יוסטון "הכבוד של פריצי". יום אחד עוד אקדיש לו פוסט ארוך-ארוך, אבל בינתיים, בהקשר הנוכחי של החלפות צבעים ורגשות עזים והיפוכים טבעיים ומלאכותיים – נזכרתי בסצנה שבה אביו של ג'ק ניקולסון מגלה ששותפו מנסה להתנקש בחיי בנו. עד לשלב הזה בסרט האב הוא מאפיונר רגוע ולבבי מאין כמותו. דומה ששום דבר אינו יכול להרגיז את מנוחתו. וגם כשהוא שומע על החוזה הוא לא מתפרץ חלילה. הוא רק יוצא למרפסת ונשען אל המעקה. ניקולסון צופה בו ומתרשם עמוקות: "אבא מחומם," הוא אומר, "אף פעם לא ראיתי אותו ככה."
וזה מצחיק.
כי הוא כלל לא נראה כועס. פניו אינם מסגירים כל רגש.
ומצד שני – יחסית ללבביות הרגילה.
ומצד שלישי – וזה העיקר – האורות המתחלפים של שלט ניאון מזדמן צובעים את פניו באדום ובכחול ובאדום. כך שמן הבחינה ה"טכנית" לפחות, הוא "מחליף צבעים", כמו שהיתה עושה כל "דמות נורמלית" על פי טורגנייב…
ובקשה קטנה – אני רוצה לכתוב פוסט על "כלבי אשמורת" ולשם כך אני צריכה להוריד תמונות מסוימות מהדי. וי. די, ואין לי מושג איך עושים את זה. האם יש כאן מישהו שיכול להנחות?
תודה לכל היועצים, והנה הפוסט: פוגה לשוד יהלומים – על כלבי אשמורת של קוונטין טרנטינו
אבל הקטע הזה והמסקנות שלך ממנו נהדרים.
(קראתי גם את אלביס אתמול ונורא נהניתי. סתם לא היה לי כח לטקבק, אבל זה אחד הטקסטים הנהדרים)
לא הכרתי את דעתו זו של טורגנייב אודות דוסטויבסקי [ואינני בטוח שאני רואה את הדברים עין בעין עימו]. חביב העניין… ומעניין…
ואולי אנו מדברים בהמעטה, שכל מטרתה היא דווקא להרבות [מה שקוראים כאן ועכשיו "בהפוך על הפוך"], שאז יימצאו דוגמאות רבות לכך, אצל סופרים שקדמו לדוסטויבסקי, או מאלו שלאחריו.
שמנסה לאתגר את המוסכמות ולהציב סיטואציות/דמויות יומיומיות מחוץ להקשר הרגיל שלהן וככה לתת להן משמעות חדשה לגמרי, הפוכה, אירונית, משהו.
לא?…
יש תחושה מתמדת של רתיחה, שרוב הזמן היא פנימית ואינה מתפרצת. אבל תמיד היא תתפרץ בסוף, או בעצם כבר הרבה לפני הסוף. האם הוא משיג את המתח הקיצוני הזה על ידי היפוך התגובות? בהחלט ייתכן. זה אגב כלי דרמטי רב כוח. נראה, לפי הדוגמה שהבאת, שגם יוסטון הבין זאת.
הנאה צרופה, הפוסט הזה. דוסטויבסקי מלך, והתיאור שלך לסצנה מהכבוד של פריצי מעורר תיאבון.
לא יודעת איך מורידים פריימים מהדיוידי, אבל אני יכולה להנחות אותך איך להוריד עותק של הסרט ולבודד ממנו פריימים.
רוני – תודה תודה
צבי – לא בטוחה שהבנתי את עניין ההמעטה לצורך ריבוי. אשמח לקבל דוגמאות.
כמובן שהוא מגזים טורגנייב, ועדיין קולע.
לי אישית הוא קלקל את התיאוריה שהשנאה מעוורת.
(אלא אם כן חדות האבחנה מעידה על הקירבה בין שנאתו להערצה נסתרת
כך שאולי זה בכל זאת מסתדר 🙂
טלי – אהמממ… 🙂
אני מרגישה כאילו יש פה הד 🙂
נועם – נכון.
ועם זאת – אצל יוסטון השימוש הוא מודע ואירוני, ואצל דוסטויבסקי זה מוטמע ואורגני. זה רק המבט העוין של טורגנייב שחושף את התבנית.
ז'ניה – תודה תודה. מה שכתבתי על הכבוד של פריצי הוא אפס קצהו של הסרט המלא כל טוב הזה.
ועוד תודה על ההצעה. אני מעדיפה לחכות קצת, אולי מישהו ילמד אותי להוריד מהדיוידי. אם זה לא יקרה בקרוב – אשמח ללמוד את האפשרות השניה.
משפחת היפוכי המשמעויות היא עניפה – הן מצד התוכן והן מצד האמצעי שננקט להשגת המטרה.
הנה הצבעת, בצדק, על שיטה אחת, שאותה כינית "הזרה". יש דוגמאות נוספות – כגון, נקיטה בלשון ממעיטה-לכאורה, בכדי להשיג מטרה הפוכה דווקא, כגון של העצמה והאדרה.
אינני יודע מדוע בחר טורגנייב לנקוט בנימה המתנשאת והביקורתית הזו [ואגב, היפוכי המשמעויות הללו לא חלים רק על "קלישאות"].
ועתה, מרית, עוררת את הסקרנות. נמתינה להמשך.
זה פשוט מאוד – בבקשה
יש ללחוץ כדי לגשת אל capture_still_frame.pdf
אבל אהבתי עד מאוד את הפסקה המצוטטת מטורגנייב. מעניין מאוד ההיפוך עליו הוא מדבר. מעניין ומדוייק.
גדולים הסופרים הרוסיים האלו שגם כשהם מאופקים הם עושים את זה באיזה רוחב יריעה ורגש שאין לאף לאום אחר. פשוט נפלא.
ולגבי הדיוידי, אם תעלי אותו על המחשב ומשם תורידי אותו לתוך תוכנת המדיה מייקר, יש בצד המסך עליו מוקרן הסרט, אייקון לצילום תמונה, אז את עוצרת על הפריים הרצוי ומקליקה על האייקון ואז עולה השאלה איפה את רוצה לשמור את התמונה ומשם פנינו אל השמש העולה.
מקווה שעזרתי.
מעוורים בברזל מלובן, אחד רוסי
מה הוא עושה? נרתע, בורח, מחוויר
לא, הוא דומע מרחמים ואהבה ומתוך כך הברזל המלובן לא מצליח לעוור אותו…
התנהגוּת לא טבעית, מעושָה!!
ועוד דבר, מעולם לא הבנתי מדוע אנשים טורחים להביע דעה רעה על קולגה ואינם מתרכזים בשכלול דרכי ההבעה שלהם-עצמם
יש בנסיון להתאים אדם אחר לסטנדרטים המקובלים עליך, משהו כוחני ושתלטני מאוד, ובמיוחד היררכי לעילא
מלבד זאת, אולי טוב שטורגנייב ודוסטוייבסקי לא התרועעו יחדיו, לאור הדברים, ולנוכח הנורמות שהיו נהוגות ברוסיה של המאה התשע-עשרה
לו הם היו נפגשים, לאחר ההזמנה לדו-קרב עם שחר, זה היה מסתיים כמו 'כלבי אשמורת'.
(אני מדגישה כי ראיתי שיש כאן עוד רוני וגם כדי שתקבלו את דברי בפרופורציה)
ככל שאני קוראת את הרשימה והתגובות אני נשארת יותר ויותר עם התמונה של טורגנייב הזה שעומד לו מול דוסטוייבסקי, ובמקום לברוח (או לחילופין לפרגן) הוא קופא על מקומו, מחליף צבעים (אם לא מבפנים אז בטוח לאור הנר המהבהב) ופולט ציניות צוננת, שהיא ההיפוך המוחלט של החום הפנימי שעולה בו.
טוב, סתם המצאתי, אבל אחרת איך הוא יודע את כל זה?
(את רואה, מרית, אני עדיין עסוקה באיך יודעים)
צבי, שועי – נדמה לי שכל הסבר להתנהגותו של טורגנייב נמס בפני התיאור המדויק של רוני של יוסף. (איזה כיף שבאת!)
אני התרכזתי כמובן באבחנה עצמה, אבל אם מרחיבים את המבט אל הדובר – לא רק לקדושים יש זכות קיום וייעוד. (דוד המלך למד שבכל הברואים, אפילו בצרעה ובעכביש יש תועלת.) ויש משהו – לא רק מצחיק ומושחז על ידי הזעם – אלא גם נוגע ללב, בתביעה המופרכת של טורגנייב לנורמליות באמנות. בקונפליקט הבלתי אפשרי בין המדד הפנימי שלו שרואה תחבולה זולה במקום שאחרים רואים גאונות. אני כבר לא זוכרת את ההקשר שבו נאמרו הדברים, אבל די ברור, שועי, שהם נאמרו מתוך חולשה. ובעצם – כל מי שמנסה לכפות את דרכו על אחרים עושה זאת מתוך חולשה. רק שלפעמים, כשאתה (כלומר אני) תחת התקפה – קל לשכוח את זה.
ערערע (איזה כינוי מוזר) ואסתי, תודה רבה!
והמפגש עם האריה
האם קראת את 'חיי פיי' המשובח והמטלטל של יאן מרטל?
דומני כי הוא מאנשי האסכולה של דוסטוייבסקי
דווקא כפי שמסתבר משם, כל מי היה מנסה לברוח או להסתתר מפניו של טיגריס בנגאלי
היה מוצא את עצמו נטרף ביעף
הדרך הטובה ביותר הנה להבהיר לאריה מי הוא הזכר הדומיננטי, כלומר: לגרום לו לכאב ראש מסיבי, ובדרך כך לאלפו לכך שישנם כללים ברורים בטריטוריה שאין לחרוג מהם
כפי שנוהג מאלף אריוֹת בקי
לא, לא קראתי את חיי פיי. הספר היה בידי, אבל כנראה שעוד לא הגיעה שעתו. פתחתי אותו וסגרתי כלעומת שבא.
אבל לעומת זאת אני זוכרת היטב את הנסיון השני של טוסברהינדי הגיבור, שבו הושלך לתור הבור העמוק ביותר בעולם (בור שחובר מכל הבורות שמצאו בצ'ומבליה וגם כאלה שהביאו מחו"ל), ולתוך הבור הזה הושלכו גם שבעה אריות.
מה עשה טוס ברהינדי? הוא לא החוויר ולא הסמיק, לא נמלט ולא נותר נטוע במקומו. הוא ישב לאכול.
ביום הראשון הוא אכל את האריה הראשון, ביום השני הוא אכל את האריה השני, ביום השלישי הוא אכל את האריה השלישי, ביום הרביעי הוא התבלבל ואכל בטעות את האריה החמישי… (ואיך הוא יצא מהבור? הוא נענע אותו שמאלה וימינה עד שהבור נפל, ואז הוא זחל החוצה)
כך שיש עוד כמה דרכים להתמודד עם אריה מעבר לז'ול ורן ודוסטויבסקי 🙂
לאור ההמלצה האחרונה של שועי, ותגובתך לה – לא אחת הינך פוגש/ת בספרים שפתיחתם לא ממש מעודדת להמשיך, אך אם אתה צולח את החלק הראשון, מזומנת לך הנאה גדולה.
אני מצטרף בכל פה להמלצה של שועי. חיי פיי הוא ספר שהותיר בי את רישומו.
את הסיפור על טוס ברהינדי לא הכרתי. לפחות ככל שאני זוכר. נזכרתי כי אצל חסידי אשכנז (ראשית המאה השלוש עשרה) מופיע ספור על נווד יהודי שהתחבר עם אריה וזה היה נודד עימו לכל מקום, לעתים אף רוכב עליו, ופעם הפליג הנווד לבדו בספינה ונשבר לבב הארי.ועוד דבר, בין ערביי הגליל הסוּפים רווחת האגדה על כך שמייסד המסדר הקאדרי, עבד אלקאדר אלג'לאני הופיע בגליל התחתון רכוב על גבו של ארי. כך שכנראה יש כאלה המבלים את ימיהם בזמר המפרפרז את שיר הילדים של ביאליק:
רוץ בן סוסי
רוץ ודהר
רוץ במדבר
טוס ברהינדי בהר
ומאחר שחיי פיי לא רק שהותיר בי את רישומו
אלא שהותיר גם את חותמו על אחת מרשימותיי המוקדמות, אני חותר בלקשר, אבל לא לפני שאזכיר כי כבר ע' הלל (הקלאסיקון לילדים ולמבוגרים כאחד) למדנוּ, כי ביצאך לפגוש את האריה טול עימך לוג פודינג שוקולד, במיוחד באם אתר המפגש הוא הר הקלימנג'רו או גלילותיו:
http://www.notes.co.il/shoey/47777.asp
צבי – אני לא טובה בלדחות סיפוקים, אבל דווקא עם ספרים יש לי אורך רוח. אחד משלושת הספרים הנפלאים שקראתי בחיי (ואל תשאל מה השניים האחרים, זה לא חשוב) הוא "אנשים עצמאיים" או "אנשים בלתי תלויים" – אני מתרגמת באופן חופשי מאנגלית – של הלדור לקסנס, והעמודים הראשונים ממש משעממים, ואני חושדת שזה בכוונה. זה מין מבחן לרצינותו של הקורא. אבל חיי פיי פשוט לא משך אותי. היה אוויר מת ביני לבין הספר.
ועם זאת – המלצתך והמלצת שועי נרשמו, ומן הסתם יפעלו בתוכי עד לפגישה הבאה עם הספר, או זו שאחרי הבאה. גם לפֶּרֶק היתה לי איזו התנגדות שהתהפכה לגמרי בסוף.
שועי – טוסברהינדי הגיבור נכתב על ידי שמעון צבר, אדם מרתק מבחינות רבות שכתב כמה ספרים לילדים, וביניהם גם "בוא הביתה טיטוס!" שאני זוכרת בגעגועים מילדותי. טיטוס היה כמסתבר שם בנו של רמברנדט, וצבר ערך-כתב את הסיפור על משפחת רמברנדט לפי רישומים של הצייר.
וחוץ מזה – בני נמר קרא פעם איזה מחקר על בריאות הצחוק, בין השאר בגלל העיסוי הפנימי של הרקמות. חוקרים חישבו ומצאו שכל שעה של צחוק מוסיפה כך וכך (דקות?) לחייך. וכל זה כדי לומר תודה על השעות שהוספת לחיי 🙂
חיי פיי אינו אחד מאבות הרוח שלי
אבל הוא לימדני דבר או שניים, דווקא על החיים האנושיים (הוא עוסק דווקא הרבה יותר באבות המזון,בכוחניות ובהישרדוּת) .רצוי לקראו במהדורה החגיגית המאויירת, שכן המהדורה הרגילה, אכן נעדרת כל חן ואינה מושכת לא את העין ולא את הלב.
אל הספר האסלנדי ההוא אני עוד צריך להגיע ביום מן הימים. אני יודע על חשיבותו בעינייך.
וזה כבר מסקרן אותי מאוד-מאוד.
כבן משפחת החתולים (חתול ספינוזי) אני חייב לומר כי מנסיוני הסקרנות אינה הורגת אף חתול
(ולכן אויה למי שהיא מעורר בהם אימה)
אלא היא מצחיקה אותם עד כאב בטן.
אני שמח להיות מעסה רקמות מורשה. למעשה לפעמים נדמה לי כי החיוך הפנימי של הנפש היא הדת האוניברסלית ביותר, ומה שמעודי חסר לי בממסדים דתיים/רוחניים/פילוסופיים/אקדמיים הוא קורטוב הומר בתוך כובד הראש המעושה-יומרני, השורר בהם
איך טחו עינייהם מראות כי
בכדיי לחיות ברצינות
דרוש חיוך פנימי וחופשי ארוך מאוד-מאוד…
על כן הסכמתי עם רוני מוסנזון נלקן מאוד
כאשר כתבה לי, כי הפער בין חכמה וטיפשות הוא לעתים זעיר ועדין מאוד.
מבין לחלוטין.
מאת הסופר הנהדר [וזוכה נובל לספרותף, 1955] הלדור לכסנס קראתי, לצערי, רק את שתורגם לעברית, והם, למיטב ידיעתי, אך שניים מספריו –
.גם הדג ישיר, ותחנת האטום
רשמתי בפניי את המלצתך בדבר "אנשים נפלאים". תודה.
שועי – אחפש את המהדורה החגיגית המאוירת. ספר הוא גם חפץ למרבה הפלא, והמהדורה הרגילה מאד לוקה בפן הזה.
וצבי – לא אנשים נפלאים, (בכלל לא) אלא עצמאיים, בלתי תלויים. הנה הקישור לדף באמזון
-וגם ספרו אור העולם הוא יפה במיוחד. וגם סלקה ולקה, ובכלל. הוא סופר יחיד ומיוחד.
אבל אם כבר, באמת שהמהדורה המאויירת מומלצת, זה מה שכתבתי עליה פעם
http://www.notes.co.il/tali/44332.asp
לעומת זאת, טוסברהינדי הגיבור הותיר גם הותיר, ועוד יותר ממנו הותיר טיטוס, אחד הספרים שהכי הכי אהבתי כשהייתי קטנה (ועדיין נמצא אצלי אחר כבוד).
טי-טוס, בוא הבי–תה! אמא מחכה! אבא מחכה! סבתא מחכה…
קראתי את סקירתך על חיי פיי
היא טובה ומועילה, אבל איני חושב כי הספר אמנם מניח קיום אלהות אבל אינו מנסה להטיף לחיים דתיים. מה שיפה בו, היא התקווה למשהו שברוח מעבר לחלוֹף, מעבר לצורך להישרד, לצוּד מזון, לשקוע בהזיוֹת. התפלה לאלהוּת בספר אינה לאלהוּת של דת מסוימת. גם לא תמיד נהיר האם האלוה אינו אלא התגלמות של יסוד אופטימי-פנימי באדם. השמיים אינם נפתחים. נסים לא קורים.
מבחינה זו, קיום אלהים אצל יאן מרטל הוא חידה ותעלומה, בדיוק כמו מציאותו של הטיגריס הבגאלי בסירת ההצלה. אפשר כי זה וגם זה אינם אלא משל, זה להווית הטבע בתוכה אנו חיים וזו לתקווה העמומה שיש דבר מה מעבר לבשר ודם.
גם לי, ההשתלחות של טורגנייב בכתיבתו של דוסטוייבסקי גרמה לצחוק, ובלי קשר אני אוהבת השימוש המהופך …גם אם זה טריק – זה מרענן ומדליק. כמה אני לומדת ממך בכל פעם. מעורר את החשק לקרוא מחדש את הספרים ולראות שוב את הסרטים. המאמר על "לב פראי" היה מרתק.תודה.
אני זוכרת שהגבתי בסערת רגשות…משום מה, התגובה לא מופיעה
קרן, איפה היית עד עכשיו?
אני מאד שמחה שאת מסתובבת פה!
ובקשר לתגובות – רצוי לשמור לפני ששולחים. אין לי מושג למה, אבל לא תמיד זה נקלט בפעם הראשונה.
אצל המתמטיקאים, נקרא חיפוש בינארי בשם "אריה במדבר". המתמטיקאי מסתכל על המדבר, מחלקו לשני חלקים ובודק היכן האריה. כעת הוא ניגש לחלק המתאים וחוזר על פעולתיו עד שהוא מגיע לאריה.
תודה! זה יהיה מאד שימושי כשהאריה שלי יאבד. וברצינות – אין לך מושג איזו נחת גורמות לי ההבלחות האלה של יקומים מקבילים.
[…] לנחש ולהתעסק במילה, הרטוריקה המתהפכת הזאת היא חלק מן החיוניות של כתיבתו ומן העוצמה הרגשית. […]