חלון אחורי

ב-11.09.09 פרסם המקומון באזור השרון של רשת ידיעות תקשורת "ידיעות השרון" (גיליון 1005) כתבה רחבת יריעה מאת העיתונאית ג'ני אלעזרי בעקבות פטירתה של אחת ממעצבות הפנים הידועות שפעלו בישראל – תמר דה-שליט.

כבר יותר מידי פעמים ניתקלתי בשמה של תמר דה-שליט, אך כל חיפוש אחר מידע על קורותיה ועבודתה לא הניב תוצאות. כשג'ני התקשרה לברר אולי בכל זאת אני יודע משהו, הפניתי אותה לאדר' נחום זולוטוב שהכיר את דה-שליט במשך לא מעט שנים ואף שיתף עימה פעולה בכמה פרויקטים.

אני מבקש לחרוג כאן מרשימותי הרגילות, ולאחר שבקשתי את רשותה של ג'ני אלעזרי ו"ידיעות השרון", הותר לי לפרסם את הכתבה במטרה שמלאכתה העיתונאית החשובה של ג'ני תהיה נגישה לכל ואולי תעודד מישהו או מישהי להמשיך לחקור ולחשוף את תרומתה של תמר דה-שליט לאדריכלות והעיצוב הישראלי. הכתבה מרחיבה את היריעה המשפחתית הרבה מעבר לעיסוק בתמר דה-שליט, ומציגה למעשה משפחה רבת פעלים שתרומתה לחברה הישראלית במגוון היבטים איננה מוטלת בספק.

בהזדמנות זו אני רוצה לשבח את ג'ני על הכתבה המצוינת והחשובה ולהודות לה על הרשות לפרסם אותה בשלמותה מעל במה זו. במידה והנכם מחזיקים במידע או תמונות שאתם חושבים שראויים להצטרף לרשימה – אנא צרו עימי קשר ואצרף אותם. תודה מראש.

אדר' תמר דה-שליט בערוב ימיה (צילום: עמוס גולדרייך)

ביום שבת נפטרה תמר דה שליט גולדרייך בת ה-77, אדריכלית ואמנית, תושבת הרצליה פיתוח, שהיא נצר לשושלת משפחתית שתרמה רבות למדינה מבחינה ציונית, מדעית, חברתית וכלכלית. דה שליט-גולדרייך היא בתם של עדה ומשה דה שליט, שהיה ממייסדי הרצליה. היא היתה נשואה לפרופ' ארטור גולדרייך, אדריכל, מרצה ואמן, וגם לוחם לשעבר במאבק נגד האפרטהייד, ואמו של האדריכל עמוס גולדרייך.

דה שליט גדלה בתל אביב בדירה בשדרות רוטשילד ולמדה בתיכון "גימנסיה גאולה". היא היתה תלמידה חרוצה ורצינית, מספרת רות רזניק, חברת מועצת העיר הרצליה, שלמדה איתה באותה כיתה. "תמר היתה ילדה מקסימה עם עיניים גדולות חומות", מספרת רזניק. "היא היתה יפה, שקטה ורצינית, ובלטה כתלמידה חרוצה. היינו חוזרות יחד מבית הספר, עומדות ומדברות ומתקשות להיפרד. תמיד היה לנו על מה לשוחח, למרות שלא היינו חברות קרובות".

דה שליט למדה אדריכלות פנים ואמנות בלונדון וחזרה ארצה והחלה לעבוד בתחום. היא עבדה במשרד יחד עם בעלה ארטור והאדריכל אהרון גלס ז"ל. היא גם עבדה כאדריכלית פנים עם האדריכל הנודע נחום זולוטוב, שמשבח את עבודתה המקצועית.

זולוטוב: "עבדנו יחד על שבעה פרויקטים שבהם אני הייתי האדריכל והיא היתה אחראית על עיצוב הפנים. הפרויקטים היו: בית המרגוע יערות הכרמל, לפני שהפך לאחוזת הכרמל, מלון הסלע האדום באילת, בית הכנסת של העדה העיראקית בבאר שבע, מועדון הטייסת של רן פקר באחד מבסיסי חיל האוויר, הבניין של השב"כ ובית זיכרון לחללי מלחמת השחרור בניצנים. היא היתה אישה בעלת טעם משובח מאוד, חוש מצוין לצבעים וטעם קלאסי שלא נגרר אחרי אופנות משתנות".

דה שליט אף עברה לגור בשנת 1960 בבניין זולוטוב המפורסם ברחוב בן יהודה בתל אביב, עליו זכה זולוטוב בפרס רוקח לאדריכלות בשנת 1961. באותו בניין גרו שכנים מכובדים אחרים, ביניהם: תרצה אתר, אלכסנדר זרחין (ממציא שיטת התפלת מי ים), אורי אבנרי, עו"ד חיים שטריקס וגם בני הזוג הלית ישורון ושעיה יריב, שהפכו לחבריהם הקרובים של בני הזוג גולדרייך. חברה אחרת קרובה של דה שליט היתה פרופ' רננה לשם בן גוריון ז"ל, בתו של דוד בן גוריון. מאוחר יותר עברו בני הזוג לגור ברחוב הקדמה בהרצליה פיתוח.

חבריה של דה שליט מציירים תמונה של אישה מופנמת, מיוחדת, חכמה ורגישה. היא היתה אישה צנועה שנמנעה מהתקשורת, והריאיון היחיד שניתן למצוא איתה היה מלפני עשרות שנים שעסק בנושא עיצוב הבית. במסגרתו נתנה דה שליט עצות עיצוב, ואף מלה לא נאמרה שם לגבי ייחוסה המשפחתי.

"תמר מעולם לא השוויצה לגבי הרקע המשפחתי שלה", אומרת חברה קרובה מירושלים, שמעדיפה לשמור על עילום שם. "היא היתה אישה חכמה, בעלת אישיות חמה, ומופנמת. היא היתה אישה מתוקה, סובלנית כלפי אנשים, רחבת אופקים וליברלית".

המשוררת, עורכת ומתרגמת הלית ישורון: "הכרתי את תמר הרבה מאוד שנים מהתקופה שבה היינו שכנות. בעשור האחרון היינו בקשר קרוב. היא היתה אישה בעלת אצילות בלתי רגילה, חכמה מאוד, סגורה מאוד וחרישית. בשנים האחרונות היא חיה חיים פנימיים סגורים משלה, והיתה הרבה בבית. היא קראה הרבה, והיו שנים שנהגה לארוג. היא היתה אישה נבדלת, אדם לעצמו, גם בצורה החיצונית שלה וגם בנטיות הלב שלה. היא היתה בעלת טעם מצוין שהתבטא בביתה היפה וגם בלבוש שלה, שהיה שונה ואחר".

משה דה שליט  ז"ל (אביה של תמר דה שליט)

משה דה שליט, יליד רוסיה שחי בין השנים 1971-1892, היה ציוני נלהב ויזם, שמילא שורה של תפקידים בהנהגה הציונית ברוסיה. עם עלייתו לארץ בשנת 1925 עזר לפתח את המדינה, והיה אחד ממייסדי העיר הרצלייה. הוא נישא ברוסיה לעדה לבית רפופורט, שם נולד בנו הבכור מאיר (ממי). בארץ נולדו בנו עמוס ובתו תמר.

דה שליט עמד בראש חברת "קהיליית ציון האמריקאית", שקנתה בשנות העשרים קרקעות בחלק המערבי של הרצליה, עליהן נבנתה לימים הרצליה פיתוח. באותה תקופה היו במקום רק חולות ושיחים וכמה כרמי ענבים שהיו שייכים לכפר הערבי סידנא עלי. בשנת 1936 הקים את "חברת פיתוח הרצליה בע"מ", שפיתחה את האזור המערבי של הרצליה. הוא הצליח לגייס כספים להקמת פרויקטים ציבוריים רבים, ביניהם: הקמת בתי הכנסת באזור המערבי, הקמת שכונת נוף ים, הקמת מפעלי תעשייה, בניית בית הספר "ברנדס", סלילת כבישים, כולל רחוב נורדאו, קדיחת בארות, הקמת רשת צינורות מים, בניית מפעל מים מקומי, ונטיעת עצים ושדרות. בנוסף לכך, יזם גם את הקמת בית יד לבנים בהרצליה ושכונת עדה. מכל פעילותו הענפה בארץ, ראה בייסוד הרצליה את פאר עשייתו.

"דה שליט היה בעל הבית של הרצליה פיתוח", מספר צביקה מילר, מתנדב בבית ראשונים בהרצליה. "הוא ניהל את העניינים באזור, וחלק גדול מהאדמות היו שלו. הוא רצה לעודד אנשים לגור בחולות של האזור בתקופה שאף אחד לא רצה לגור במקום הזה, שהיה מנותק בביצה גדולה מהחלק המזרחי של העיר".

דה שליט, ששם לו כמטרה ליישב את הרצליה פיתוח, ניסה בדרכים שונות לשכנע אנשים לקנות אדמות במקום. "בסוף שנות ה- 30 משה הציע לאנשים לקנות מגרשים באזור גן וריזלנד בהרצליה פיתוח במחיר של 30 לירות שטרלינג עבור דונם אדמה", מספר צבי בן צבי בן ה-86 מוותיקי הרצליה ב'. "הוא היה מוכן גם לקבל את הכסף בתשלומים של חצי לירה לחודש, אבל אנשים ממש לא התלהבו מההצעה. הם לעגו לו וצחקו עליו כי ההצעה שלו נראתה מאוד לא אטרקטיבית. כל האזור היה מלא חולות, מדבר של ממש עם המון שועלים. היו גם הרבה ערבים בסידני עלי מצד אחד ובגלילות בצד השני, ובדואים ליד הים".

בקלטת שנמצאת בבית הראשונים בהרצליה מספר גרשון יובל, לשעבר מפקד יחידת הנוטרים בהרצליה פיתוח, על אופן פעילותו של דה שליט. יובל סיפר שכאשר הקים דה שליט את גן פריזלנד בהרצליה פיתוח, ערבים מסידני עלי נהגו לעלות עם העדר שלהם על הגינה ולהרוס אותה. דה שליט פנה ליחידת הנוטרים והציע להם עסקה: מתן דונם אדמה לכל נוטר תמורת שמירה על הגינה של גן פריזלנד. קבוצת הנוטרים דחתה את ההצעה הנדיבה. במקום זאת, העדיפו הנוטרים לקבל תשלום של קילו קפה לחודש. דה שליט הסכים לעסקה, וסיפק להם קילו קפה מדי חודש תמורת שמירת האדמות.

הקבלן דויד טפרסון מכפר שמריהו: "משה דה שליט היה המלך של הרצליה פיתוח בשנות ה-40. הרצליה פיתוח היתה שלו והוא מכר קרקעות לאנשים. מפעל המים בהרצליה פיתוח היה שייך לו, והוא היה אחראי אז על המים בכל האזור. הוא היה כמו העירייה אז. כקבלן הייתי פונה אליו, משלם לו כסף כדי לקבל אישור להתחבר למים, ואז הוא היה מחבר את הבית למים" .

דה שליט יזם והקים את "חברת מלון השרון בע"מ", שבנתה את מלון השרון, שנפתח בשנת 1948. הוא שכנע קבלנים לבנות את המלון עבור מניות בחברה כחלק משכרם. זה המלון הראשון שהוקם בארץ אחרי הפיכת ישראל למדינה, והמלון היוקרתי היה למוקד חברתי ודיפלומטי של המדינה. השגריר האמריקני הראשון גר בו דרך קבע, ונערכו בו מפגשים וכנסים דיפלומטיים. בסוף שנות החמישים יזם דה שליט את הרחבת המלון ונוספו לו 110 חדרים ונבנו בו בריכת שחיה, אולמות נוספים ועוד.

בשנת 1962 כשהיה בן 70 זכה דה שליט לקבל אזרחות כבוד של הרצליה. הוא נפטר בגיל 77. על שמו נקרא כיכר דה שליט בהרצליה פיתוח.

עדה לבית רפופורט ז"ל (אמה של תמר דה שליט)

עדה (אדל) בת רחל ויהודה לייב רפופורט נולדה ברוסיה. אימא שלה, רחל שניאורסון היתה צאצאית של רבי שניאור זלמן, מייסד תנועת חב"ד. בבית הוריה קיבלה עדה חינוך עברי ולמדה לדבר עברית. המשפחה עברה לגור במוסקבה ושם היתה עדה סטודנטית לכימיה, ועבדה כמזכירת תא ההסתדרות הציונית. במסגרת פעילותה הציונית הכירה את משה, והשניים נישאו. בזמן המהפכה הבולשביקית נאסרו השניים יחד עם קבוצת צעירים יהודים שנתפשו בשל פעילותם הציונית. לאחר שחרורם עברו לקובנא שבליטא, שם המשיכו בפעילות ציונית. בקובנה נולד בנם הבכור מאיר.

אחרי עלייתם ארצה בשנת 1925, הם גרו בתחילה בירושלים. עדה, שנחשבה לפמיניסטית בתקופה שבה המושג הזה היה נדיר ונשים במעמדה לא נהגו לצאת לעבודה, עבדה באוניברסיטה העברית במחלקה לכימיה בראשות ד"ר משה וייצמן. מאוחר יותר עברה המשפחה לגור בתל אביב, ובשנים האחרונות לחייה עברה עדה לגור בהרצליה פיתוח.

עדה תמכה במוסדות צדקה וסייעה בדרכים רבות ליהודי רוסיה. בין באי ביתה הקבועים היו אנשים גלמודים הזקוקים לסיוע. היא נפטרה בשנת 1980.

מאיר (ממי) דה שליט  ז"ל (אחיה הבכור של תמר דה שליט)

מאיר דה שליט, שפעל רבות למען קידום התיירות בישראל, נולד בקובנא שבליטא בשנת 1922, וכשהיה בן שלוש עלתה משפחתו לארץ. הוא למד בתיכון החקלאי בפרדס חנה ולאחר מכן גויס להגנה. בשנת 1941 התגייס לצבא הבריטי ונלחם במלחמת העולם השנייה כקצין בבריגדה היהודית. הוא פעל לחילוץ ניצולים ממחנות ההשמדה והבאתם ארצה.

לאחר שירות צבאי בצה"ל הקים את יחידת הקישור לאו"ם, והיה קצין הקישור הראשון של ישראל לאו"ם. לאחר מכן היה דיפלומט בשגרירות ישראל בוושינגטון, ומשנת 1954 כיהן במשך עשר שנים כסמנכ"ל משרד ראש הממשלה. כשהוקם משרד התיירות בשנת 1964 הוא שימש כמנכ"ל הראשון של משרד התיירות. בשנת 1955 הוא הקים את החברה הממשלתית לתיירות שהפך לאחד ממקורות הכנסה העיקריים של המדינה במטבע זר.

מאיר דה שליט היה אישיות חמה וצבעונית וביצועיסט. בין מכריו הרבים היו הקומיקאי דני קיי, הכנר אייזק שטרן, הבמאי אלפרד היצ'קוק, השחקן קירק דגלאס, וגם ראש עיריית ירושלים, טדי קולק שאיתו היה מיודד. עם פרישתו מהשירות הציבורי בשנת 1971 התמסר לפעילות התנדבותית. הוא היה חבר בוועד הפועל של מכון ויצמן למדע, בהנהלת מכון וולקני, מקהלת רינת, הנהלת עמותת על"ם ועוד. דה שליט נפטר בשנת 2007.

פרופ' עמוס דה שליט  ז"ל (אחיה של תמר דה שליט)

פרופ' עמוס דה שליט, שהיה מבכירי המדענים בישראל, נפטר בגיל 43, וחי בין השנים 1926-1969. הוא היה פיזיקאי בעל מוניטין בינלאומיים בתחום חקר הגרעין, הגיע לגילויים חשובים בחקר הגרעין והיה המנהל המדעי של מכון וייצמן. הוא התמסר לחינוך ילדים ונוער ופיתח שיטות לימוד במדעי הטבע.

פרופ' דה שליט הקים את הפקולטה לפיזיקה גרעינית במכון וייצמן, והתמנה כראש המחלקה, שהפכה למרכז מוביל בעולם לחקר הפיזיקה גרעינית. הוא כיהן כיועץ מדעי למשרד הביטחון, והיה מעורב בהקמת הקריה למחקר גרעיני של דימונה וחבר בוועדת התכנון של הכור האטומי. הוא זכה בשנת 1965 בפרס ישראל למדעים מדויקים על עבודתו "מודל הקליפות בפיזיקה גרעינית" (יחד עם פרופ' יגאל תלמי). אבא אבן אמר עליו, ש"פרק חייו הקצר היה כקרן אור בתולדות ישראל".

לפרופ' עמוס דה שליט נולדו שני בנים: פרופ' אבנר דה שליט ופרופ' אהוד דה שליט. פרופ' אבנר דה שליט, הוא פרופסור למדע המדינה ודיקן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית. הוא היה בין מקימי התנועה החדשה שהצטרפה למרצ.

פרופ' אהוד דה שליט הוא פרופסור למתמטיקה, שעוסק בתורת המספרים ובגיאומטריה אלגברית. מאז 1987 הוא חבר סגל המכון למתמטיקה באוניברסיטה העברית, ובשנים 1999-2002 כיהן גם כמנהל מרכז אדמונד לנדאו לאנליזה מתמטית. בשנים האחרונות היה מעורב גם בנושאים הקשורים לחינוך מתמטי.

פרופ' ארטור גולדרייך, בעלה של תמר דה שליט.

פרופ' ארטור גולדרייך הוא אדריכל, אמן ומעצב שנולד ביוהנסבורג בדרום אפריקה, שבה היה אחד מלוחמי המאבק באפרטהייד ואסיר פוליטי. הוא עלה בפעם הראשונה ארצה בשנות הארבעים והשתתף במאבק על הקמת המדינה כחבר פלמ"ח. בשנת 1954 חזר לדרום אפריקה, שם הפך לאמן מצליח וזכה בשנת 1955 בפרס "הצייר הצעיר המצטיין". במקביל לעיסוקו האמנותי, הוא היה פעיל מרכזי במאבק נגד האפרטהייד. הוא היה חבר באגף הצבאי של הקונגרס האפריקני הלאומי (ANC), בהנהגת נלסון מנדלה.

כחלק מפעילותו נגד האפרטהייד, גולדרייך רכש עם רעייתו הראשונה את חוות ליליסליף בריבוניה, מצפון ליוהנסבורג, היכן שהמנהיגות המחתרתית של ה-ANC נפגשה בסתר. אחד המנהיגים שנהגו להגיע למקום היה נלסון מנדלה, שגם כתב באוטוביוגרפיה שלו כי הוא פנה לגולדרייך כאחד מהיחידים בצבא הגרילה החדש של ה-ANC שיודע להלחם, עקב ניסיונו בפלמ"ח בפלשתינה. `
גולדרייך וחבריו למאבק עזרו לאתר מקומות חבלה עבור כוחות הגרילה נגד משטר האפרטהייד. בשנת 1963 גולדרייך יחד עם חבריו למאבקו נעצרו על ידי המשטרה במהלך פשיטה על החווה והואשמו בחבלה ובתכנון מהפכה אלימה, האשמות שעונשן מוות. לפני המשפט גודלרייך נמלט מהכלא עם עוד שלושה לוחמים כשהוא מתחזה לכומר. הוא התחבא בפרברי יוהנסבורג במשך כמה ימים, ומשם הועבר לשוויצריה וממנה לבוטסוונה, כשהוא עדיין מחופש לכומר.

בסופו של דבר חזר גולדרייך והשתקע בישראל, מתוך אמונה כי ישראל תקיים שיטת משטר טובה יותר מאשר בארצו. עם הזמן החל לראות במשטר הישראלי דמיון רב מדי למשטר האפרטהייד, והתנגד למשטר הכיבוש. גולדרייך היה חבר הוועד הישראלי נגד האפרטהייד בדרום אפריקה. בזמנו, הוא תבע מממשלת ישראל לנתק את הקשרים עם דרום אפריקה.

בארץ הוא הקים את המחלקה לעיצוב תעשייתי וסביבתי באקדמיה בצלאל, שם לימד במשך 29 שנים, וכיהן כראש המחלקה לארכיטקטורה בין השנים 1966-1980. הוא כיהן גם כפרופסור אורח בבית הספר לאדריכלות בהודו ובמקומות אחרים בעולם. הוא שימש כסגן נשיא המועצה הבינלאומית של איגוד המעצבים התעשייתיים, ונמנה עם צוות מכללת שנקר לעיצוב. הוא גם עיצב תפאורות לתיאטרון, ותכנן בין השאר את אוניברסיטת תל אביב ובית יד לבנים הרצליה עם האדריכל יעקב רכטר.

גולדרייך הוא גם אמן שהציג בתערוכות שונות את עבודותיו, ויו"ר קרן ארטור גולדרייך לקידום האמנות, העיצוב והארכיטקטורה בבצלאל, המקדמת פרויקטים בתחום האמנות והאדריכלות.

קונצ'רטו של מוצארט.

בשנים האחרונות דה שליט כבר לא עבדה. היא הקדישה לא מעט מזמנה כדי לתרום כספים למען פרויקטים חברתיים רבים כדרך לסיוע חברתי וגם כדרך להנצחת בני משפחתה. היא ואחיה ממי ז"ל הקימו את קרן עמוס דה שליט, על שם דודם, שבנתה את קריית החינוך המדעי והטכנולוגי ברחובות ופעלה לקידום החינוך המדעי. המשפחה גם חילקה מלגות על שמו של מאיר (ממי) דה שליט ז"ל לחקר תולדות התנועה הציונית ומדינת ישראל במכון יד צבי, ותרמה כספים לבניית מאגר שמות המשפחה על שם ממי דה שליט ז"ל בבית התפוצות.

לפני כמה שנים החליטו דה שליט ואחיה ממי ז"ל לתרום כספים למען הקמת מקלט לנשים מוכות בהרצליה על שם הוריהם. רות רזניק: " תמר פנתה אלי כדי לתרום כספים למען מקלט לנשים מוכות. בהתחלה לא ידעתי במי מדובר, אבל אחרי ששוחחנו פתאום הבנו שלמדנו יחד בתיכון. התראינו אחרי חמישים שנה שבה לא נפגשנו. עדיין זיהיתי בה את אותה נערה מקסימה ואותה עדינות שאפיינו אותה כנערה. היא ואחיה ממי ז"ל רצו לתרום סכום כסף מאוד גדול על שמם של הוריהם, משה ועדה דה שליט. מאוד התרגשנו מהרצון הטוב שלהם. אחיה, ממי, רצה להשתכנע שהתרומה תהיה לטובת נשים וגם ילדיהם. תמר אמרה שהתרומה הזאת חשובה לה כי אימא שלה היתה פמיניסטית והיא היתה מאוד רוצה להנציח אותה בדרך הזאת. כשהיא חלתה היא העבירה את הטיפול בנושא לאחיין שלה. התרומה התעכבה בגלל בעיות ביורוקרטיות שהיו לנו סביב בניית המקלט, אך כעת עם פתירת הבעיות אנחנו אמורים לקבל את התרומה".

בשנת 2006 חלתה תמר בסרטן השד. לאחר טיפולים שעברה, נדמה היה כי היא החלימה מהמחלה, אך שנה וחצי לאחר מכן התברר כי חלתה בסרטן הריאה. "תמר הבינה", אומרת ישורון, "כי אין הרבה תקווה בגלל המיקום של הסרטן בריאה שלה. היא ידעה שהיא עומדת למות וקיבלה את מצבה".

בעקבות המחלה והיחלשותה הפיזית, החליטה דה שליט לעבור לחיות עם בעלה במסגרת דיור מוגן. לפני חודשיים עזבו בני הזוג את ביתם ועברו לגור ב"בית פרוטיאה" בהרצליה. "היה לה קל יותר לתפקד שם", אומרת ישורון. "גם היה לה חשוב לעבור לשם מתוך דאגה לארטור".

ביום שבת שעברה נפטרה דה שליט. בנה עמוס, שמתגורר כיום בלונדון, הספיק לחזור ולשהות עם אמו בשעותיה האחרונות.

ההלוויה נערכה ביום שני השבוע בבית הקברות השליו והיפה בקיבוץ גבעת השלושה. המספידים כללו את אחייניה פרופ' אבנר דה שליט ופרופ' אודי שליט, הלית ישורון שקראה שיר של יהודה עמיחי וחברתה הטובה שלי, שהכירה אותה לראשונה בלונדון, עוד מימי היותה סטודנטית.

בנה עמוס סיפר איך הספיק לשהות איתה ממש לפני מותה, כשכבר לא יכלה לדבר, ורק לחצה את זרועו כתגובה לדבריו. היא חייכה כשהוא הראה לה סרטון שבו בתו הקטנה שרה. את המוות שלה היא קיבלה בשלווה. הטקס נחתם בהשמעת קונצ'רטו של מוצארט שהיה אהוב עליה.