רשימה זו היא סנונית ראשונה מתוך סדרה ארוכה של רשימות שיחלו להופיע כאן בחצי השנה הקרובה, וזה מפני שהשבוע התחלתי במחקר רחב היקף על עיירות הפיתוח במחוז דרום.
בשונה ממחקרים אקדמים רגילים, הכוונה שהמחקר הזה גם יזיז משהו באותן עיירות, אך הרשימה הזו איננה מייצגת את המחקר אלא שבדומה לרשימות נוספות, היא מתמקדת במקום אותו אני מעוניין להאיר מעל לבמה זו. אם יש לכם מה להגיד ולחדש – אשמח לשמוע.
"מרכז ספיר" – מבנה מסחר ומשרדים בלב אופקים שבצפון הנגב, הוא דוגמה מרשימה למה שקרוי "אדריכלות ללא אדריכלים". כך, ללא איש מקצוע יצירתי כפי שמקובל – נוצרה נקודת ציון ארכיטקטונית על הרחוב הראשי של אופקים, ועל כך ברשימה זו.
מראה כללי של "מרכז ספיר"
אופקים היא אחת מהערים החדשות שהקימה מדינת ישראל בעשור הראשון לקיומה. את השם ליישוב נתן חוקר ארץ ישראל זאב וילנאי על שם "אופקי הנגב התיכון".
המאפיין העיקרי באותן ערים, היא העובדה שאוכלוסייתן הובאה אליהן כמעט בכפייה מבלי לשאול לדעתן וזאת כחלק ממדיניות פיזור האוכלוסין שהוכתבה על ידי השלטונות.
בשונה מהמתרחש במדינות מהגרים, כמו ארה"ב, קנדה ואוסטרליה, שבהן התרכזה תחילה ובאופן טבעי האוכלוסיה המהגרת במרכזי ערים ורק לאחר מכן בדור השני או השלישי התרחשה היציאה, הרי שבישראל התהליך היה הפוך. לימים, התברר כי צעד זה היה אסון ואליו ניתן להחשף גם היום.
אני לא מעוניין להציג כאן גינה מוזנחת, חנות סגורה או שיכון רכבת מתקלף אלא דווקא מבנה שהוקם לפני פחות מחמש שנים והפך לאיקונה מקומית, כאן באופקים.
שלט בכניסה ליישוב
"הבניין האדום" כפי שמכונה בפי התושבים, או בשמו הרשמי "מרכז ספיר" הוא מבנה משרדים ומסחר השוכן בשדרות הרצל המהווה את עמוד השדרה העירוני אל מול בניין העירייה.
תיאודור הרצל שעל שמו נקרא הרחוב לא היה פוליטיקאי ולא עסקן ציבורי, אך הוא היה איש של חזון שהצליח לשנות את העולם. אופקים היא עיירה שהודות למדיניות ממשלתית מפגרת, הנהגה חובבנית ושיתוף פעולה עם אדריכלים דורסניים ואנטי הומאנים (ורק אל תזכירו את אלברט שפר) – לא הצליחה להתקדם מי יודע מה ונותרה תקועה אי שם בפריפרייה הישראלית. לעומתם, קמה קבוצת תושבים באופקים ובחרה לנסות ולהרים את החזון ולפחות להתחיל לחלום איך להפוך את אופקים למקום יותר חי ויותר תוסס ממה שהוא היום. לצורך זאת הוקם "מרכז ספיר".
מדובר כאן אמנם ביוזמה כלכלית פרטית, אך חזותו הייחודית של המבנה בנוף העירוני של אופקים לא מטיל ספק בכוונותיהם של היזמים המקומיים.
אך האם אופקים צריכה טיפולגיה מסוג שכזה למקום? האם לא היה עדיף לחפש את המאפיינים המקומיים ולחזק אותם? ומי בכלל צריך להוביל כזה תהליך וכיצד?
התשובה לכך היא מאד פשוטה וניתן להגדיר אותה בשתי מילים: "תכנית אסטרטגית". הבעיה היא שפרויקט כזה יכול ליפול גם על שרלטנים, חפיפניקים או סתם חטיארים משעממים וכך לא יצא מזה דבר. אבל אפשר גם אחרת.
עד שתקום כאן הנהגה, הוקם "מרכז ספיר" אולי כטריגר הניצב כתיזכורת ממשית אל מול בניין העירייה, אולי במטרה לעורר שם מישהו.
* * *
כששבתי מהסיבוב במקום, הזדרזרתי לאתר את מי שתכנן את המבנה וכך הגעתי לשלומי כהן, בעליה של חברת הבניה ימנה בע"מ (הקרויה על שם אימו), הפועל כבר 20 שנה בענף הבניה.
"מרכז ספיר" הוא תולדה של חברת "ספיר נגב" שהוקמה במטרה להפעיל את הבניין השוכן במרכז אופקים ובו היא גם שוכנת. שלומי כהן הוזמן לממש את חלומה של החברה, ובמסגרת זו קיבל הוא על עצמו גם את תפקיד המתכנן וכן יד חופשית ליצור את מה שעל ליבו.
אם אשוב לשאלת זהותו של המבנה, אז ראוי לציין שכן יש בו משהו מהזהות המקומית העכשוית של אופקים. המבנה כולו מצופה באריחי טרקוטה המיוצרים במיפעל המקומי.
כהן מספר שלצורך הקמתו בחר שלא לקחת אדריכל מקצועי אלא הסתפק בקונסטרוקטור שידאג לחתימות ולהגשה, והוא עצמו ינצח על התכנון. אריחי הטרקוטה נבחרו ממיפעל "טרקוטה אופקים" שבבעלות חברו של כהן. השימוש באריחים כבר הפך לחלק בלתי ניפרד מהבניה בעיר, אך לרוב נעשה בטרקוטה שימוש במסתורי כביסה ובחלקים קטנים במבנה.
"מרכז ספיר" הוא המבנה הראשון ועד כה היחיד בו המבנה כולו צופה באריחים בעלי הגוון חום-אדמדם. "זה חומר שראיתי בארה"ב ובאירופה, וכאן החלטנו ללכת על כל הבניין" מספר כהן, "נרכשה גם החלקה שמאחורי הבניין אך הנושא הזה טרם הוסדר ולכן הבניין הושלם רק בחציו, בגלל זה החזית שפונה לשכונת המגורים נאטמה בנתיים וסוידה וכשיושלם האגף האחורי – אז כל המבנה כולו יצופה בטרקוטה".
בבניין הזה הושקעו משאבים פרטיים רבים, החורגים מהיקף ההשקעות הפרטיות בעיר, לטענת כהן ההשקעה במבנה הייחודי בעיר בה הוא נולד וגדל הייתה נושא חשוב לכל המעורבים בפרויקט, ולבסוף ההשקעה החזירה את עצמה. לדבריו, השכירות במרכז ספיר גבוהה בכ-40% משטחים דומים בעיר.
המבנה שנחנך בשנת 2006 הפך מייד לאחד מסמליה של העיר, החסרה כל כך עוגנים וסמלים פיסיים (ואולי גם אחרים). הבניין מושך באופן טבעי אנשים ובהם אותי כמובן. תמונתו הופיעה מייד בראש הפורטל המוביל (והיחיד) של אופקים, פרופ' צבי אפרת ראש המחלקה לאדריכלות בבצלאל העמיד סטודיו שלם של שנה ג' שהתמקד ברחוב ובמהלך סיור הסטודנטים בעיר נערך ביקור בבניין.
***
תושבים יכולים לשנות פה ושם, אך שינוי אמיתי בעיר צריך לבוא הישר מהחלונות הגבוהים. לעת עתה, נראה כי הנהגת העיר לא מצליחה להניע את גלגליה והעסק כאן קפא על שמריו, כל שכן כשמשווים למה שהתרחש בשלוש השנים האחרונות בנתיבות.
מינהל התכנון במשרד הפנים יחד עם משרד השיכון ושאר משרדי הממשלה צריכים להקים מנגנון שיגבש תכנית רחבת היקף עם ראייה לטווח ארוך לאופקים וליישובי הסביבה – ורק אז ניתן יהיה לראות את האור שבקצה המינהרה.
קדימה לעבודה!
הבניין בולט מכל נקודה גבוהה בעיר וגם ברחוב הראשי
חזית הבניין הראשית
מבט ממרגלות הבניין המלווה את חלון פיר המעלית
מרכז החזית הראשית
במרכז החזית מצוי הפתח לבניין המוביל ישירות למעלית למעלית
מי שמעידף שלא לעלות במעלית ימצא את המדרגות בפתח צדדי שבחזית הצפונית
הבתים המשיקים ל"מרכז ספיר" מתפאיינים במידות וחומרים שונים לגמרי משכנם הצעיר והדומיננטי
חזיתו האחורית של "מרכז ספיר" הפונה לשכונת המגורים
חלון אחורי 
תגובות
נראה כמו כנסייה בצפון אמריקה או אירופה.
מוזר. יוצא דופן. ובאמת נראה כמו מבנה אמריקאי של לבנים אדומות. חסר רק הרקע האמריקאי. כמובן שבאמריקה לפחות לא היה שילוט מכוער ומיקרי וחזיתות חנויות כאלו לא אטרקטיביות.
נראה שהכניסה לבניין היא ישר לפתח המעלית? בלי שום דבר שדומה ללובי? ועם המרקיזה הקטנטונת הזו, מאד מוזר.
האם הבנין נעים?
הכניסה היא אכן הישר למעלית וללא כל מבואה. לגבי השאלה האם הבניין נעים, אני חושב שזה לא הדיון כאן. הבניין מייצג משהו שמצוי הרחק מהפונקציונאליות שלו ובזה ביקשתי להתמקד.
דיסנילנד מקומי?