תרבות הפנאי

הכל התחיל בשריפה

סתם יום של חול בעבודה. כולם עסוקים עד מעל הראש, ואִינָה, שאמורה לגרום בין השאר לכך שנעמוד במשימותינו, קוטעת את רצף המחשבה שלי ומכריזה שעלינו ללכת לסיור תיאטרוני בירושלים בהנחית השחקן אמיר בושרי כדי לממן שיפוץ איזושהי דירה ולאפשר למישהם לחזור הביתה. מה?!?

למחרת שוב… אני שואל במה מדובר ואינה שולחת אלי קישור לפרוייקט שנקרא לחזור הביתה. מסתבר שביתה של משפחת לזרוביץ' מגבעת אולגה עלה בלהבות. איתי בן ה-11 גילה את השריפה בזמן, ודאג לפנות את כל משפחתו. לכל בני המשפחה שלום, אך הבית נפגע קשות ותוך כך אבדו כלי העבודה החיוניים לפרנסתם. אֵם המשפחה, ורוניקה, הקימה פרוייקט למימון החזרה הביתה באמצעות מתנדבים שתורמים מעבודתם ומכשרונותיהם.

אחד התורמים הוא השחקן אמיר בושרי שתרם את ההכנסות מסיור תיאטרוני בירושלים – זה הסיור שעליו אינה דיברה. אִינָה יודעת שכל דבר שקשור לתיאטרון מעניין אותי, וככל שהוא רחוק מהשגרה כן ייטב. היא גם שמעה אותי מתלהב מסיורי האחרונים בתל אביב. בקיצור – היא יודעת שאני שבוי מראש. גם אשתי שתחייה מתלהבת מהרעיון, וההחלטה מתקבלת – למרות כל העומס – נוסעים.

הנסיעה לירושלים

האוטובוס לירושלים מלא, והמיזוג, בלשון ניסים אלוני, הוא – איך לומר – לא ! נרדמים ומתעוררים ושוב… ומגלים שהאוטובוס עומד במקומו. פקק. הזמן ממשיך לרוץ, והאוטובוס מזדחל לאיטו. אינה מתקשרת לאחיה אלכס לברר היכן הוא נמצא. כן, גם אותו היא שכנעה לבוא לסיור. לשמחתנו אלכס שמע לעצתו של וייז, שכבר שמע על הפקק, והנחה אותו לדרך שונה לחלוטין.

מגיעים לירושלים באיחור רב מהמתוכנן, אך עדיין יש סיכוי לא לאחר לסיור, אם רק הכל יתנהל מעתה כשורה. החשמלית של ירושלים כבר בתחנה כאשר אנחנו מגיעים לפתחהּ, אך צריך להצטייד בכרטיסים מראש. החשמלית נוסעת ואנחנו נעמדים בתור שלפני אחת מעמדות ממכר הכרטיסים האוטומטיות. יש לפנינו בסך הכל שני רוכשי כרטיסים, אלא שהמכונה משטה בהם, איננה מגיבה, וכאשר היא מגיבה איננה עושה את מה שציפו ממנה. אנחנו צופים בהשתאות כיצד אלה שלפנינו בתור מנסים לתמרן בין האפשרויות ולבסוף בוחרים לבצע מספר רכישות של כרטיס בודד במקום לקנות את הכרטיסים כחבילה. בינתיים עוברת עוד חשמלית ואנחנו עדיין נטולי כרטיסים וחסרי אונים. הגיע תורנו. אשתי שתחיה מתקתקת את שניתן לתקתק. ממתינה. מעבירה את כרטיס האשראי. ממתינה. המכונה מודיעה שהפעולה נכשלה ומרגיעה שהכרטיס לא יחוייב. אנחת הקלה ונסיון נוסף שמסתיים בצורה דומה. כולם מסביבנו מייעצים לנסות לרכוש רק כרטיסים בודדים ובמזומן בלבד. נכנעים – מלקטים מטבעות ולאחר שפספסנו כבר שתי חשמליות הכרטיסים בידינו.

ממתינים לחשמלית השלישית, והיא מגיעה עמוסה לעייפה. אנחנו נדחסים פנימה יחד עם נחיל הממתינים בתחנה. אני תוהה כיצד הסתדרו הירושלמים בטרם הייתה חשמלית, אם זה המצב כעת. בתחנת הדוידקה אנחנו מצליחים לפלס דרך להחלץ מהחשמלית בטרם יסגרו עלינו הדלתות, מבצע שראוי שירשם בספר מעשי הגבורה של ירושלים. אלכס מרגיע אותנו בטלפון – הסיור עדיין לא התחיל. נחפזים בסמטאות ירושלים ומגיעים לנקודת המוצא – הרחבה של ז'ראר בכר – באיחור של דקות בודדות .

ירושלים מסתתרת – תיאטרון רחוב בנחלאות

אנחנו מצטרפים לקבוצה גדולה שיושבת סביב השחקן אמיר בושרי שכבר התחיל את ההצגה ירושלים מסתתרת. בדיעבר נודע לנו שהפסדנו סיפור מעניין על סינדרום ירושלים. אמיר מציג דמות ירושלמית טיפוסית. עוד מעט נדע שאין בהצגה דמות אחת, הדמויות רבות ומגוונות ובמהלך הדרך נפגוש כמה מהן. אמיר מלמד אותנו איך הולך גבר ירושלמי – כזה שלא שוטף כלים. הידיים שלובות מאחורי הגב וההליכה איטית, מתריסה, ראו אותי – אני גבר! וכך כולנו פוסעים בעקבותיו דרך מרכז ז'ראר בכר. בינתיים אנחנו מתוודעים לאלכס, אחיה של אינה ולרעייתו. הסיפור הבא מתקיים ממש באחורי מרכז ז'ראר בכר – מקום שכולנו תמימי דעים בעניין כיעורו. זוהי מעין הכנה לעושר הארכיטקטוני המהודר, העממי, המבולגן והמתאים כל כך לסביבה.

ממשיכים דרך רחוב שמואל רפאלי לרחוב אוסישקין וממנו לרחוב טבריה. לכל רחוב יש סיפור עסיסי ולכל סיפור יש מְסַפֵּר משלו. אמיר בושרי הוא ירושלמי שנולד וגדל בשכונה בה אנחנו מטיילים. הוא מכיר את כל הדמויות הצבעוניות שאיכלסו ומאכלסות את השכונה ומספר לנו סיפורים בשם אומרם. הוא הופך לנגד עינינו לדמויות השונות ואנחנו חווים את החוויות דרך עיניהן. עוצרים מול בית הדודה שבעצם איננה דודה אלא… טוב, זה קצת מסובך – את זה צריך לשמוע ממש מפי הילד שגדל בשכונה. והילד הירושלמי מספר על הקוּבֶּה הרך, הגמיש והעסיסי שטובל במרק סלק אדמוני ואני ממש רואה את הרוטב הניגר אל הסנטר. אני אפילו תופס את עצמי מציץ אל החולצה שלי, חושש שמא הוכתמה ברוטב האדום. עוד אני בולע את הרוק שבפי בתאווה וכבר אני שומע על הקובה האחר, הזהוב הפריך, המטוגן – זה עם הצנוברים. אמיר יודע לשחק דמויות וטעמים וריחות. האוכל הבסיסי, אוכל עניים שעיני העשירים כלות אליו, מוביל אותי אל עולם של יַלְדוּת ירושלמית שמעולם לא חוויתי.

בפינה הבאה אנחנו פגשים את המוזג מהחַמָּרָה – בית ממכר העראק השכונתי. אמיר הופך להיות אותו מוזג, והוא ממש כועס על זה שמבקש ‘כוס שלישי’ – רק ‘שני כוסות’, ובדיוק במידה – הוא לא ימכור לאף אחד יותר מזה, ויש לכך סיבה מנומקת היטב. אני מרותק אל ההצגה וממש נרתע מזעמו הכבוש של המוזג שמיטיב עם לקוחותיו בכעס.

דרמה רודפת דרמה בסמטאות השכונה, דמות מתחלפת באחרת ושבה אל המְסַפֵּר. חווית תיאטרון אותנטית על רקע התפאורה הטבעית שלה.

בינתיים אלכס ואינה צדים במצלמות ענק משוכללות את מראות השכונה. פעם הייתי שותף לשגעון הצילום התיעודי המדוייק, והקפדתי כמוהם על האיכות הטכנית. לימים שמתי לב שכאשר אני מרוכז באיכות הצילום, אני מאבד חלק מהחוויה. מאז אני מקפיד להצטייד במצלמה שנוכחותה מועטה, ומצלם ללא הקפדה יתירה, כדי לא להתנתק מהחווייה לטובת הצילום. אז מי שירצה לגמוע ממראות ירושלים מסתתרת, כדאי שיציץ גם בצילומים של אינה ושל אלכס.

במעלה רחוב אבן ספיר, מספר לנו אמיר על עגלות הקוּגֶלָגֶרִים של ילדותו הירושלמית, ואף את חוויות הדור שקדם לו באותן סימטאות. חוויה מרתקת שיש לה יותר מגרסה אחת, הגרסאות סותרות וכולן נכונות – תלוי רק מי המספר. אמיר שולף מכיסו קוּגֶלָגֶר לטובת הדור הצעיר ומסביר כיצד בנו הילדים את העגלות.

כאשר הוא מספר שלא ידע לעצור את העגלה בסוף הירידה, מתמלא הילד שבי גאווה. אני, שגדלתי בתל אביב, בניתי לי עגלת קוגלגרים עם מוט שמאפשר לסובב את העגלה על צִירָהּ ולבלום. לרוב ניזרקתי מאותה עגלה חבול היטב… אבל איזה כיף. יאמרו מייד הירושלמים, יש בכלל ירידות בתל אביב? – כן! הירידה "שלי" הייתה תלולה לא פחות מזו שבאבן ספיר.

בחזית הבית במעלה רחוב אבן ספיר מותקן לוח אבן ועליו חרוט "בית בושרי" ומצויין שהבית נבנה ע"י ציון ואסתר בושרי בשנת תרצ"ב. אמיר בושרי מצביע בגאווה על שורשי משפחתו בשכונה. ממשיכים וחוצים את רחוב בצלאל ללב נחלאות. עוד מספר סיפורים משוחקים, עם זכרונות ילדות על חתולות ממין זכר וכלבים שממליטים ועם מפגש של ילד עם מרים ילן שטקליס והשיר ‘ילדי ירושלים’ ומגיעים אל בית הכנסת.

בבית הכנסת מסתיים הסיור. אמיר קוטף עבורנו מיני צמחי חליטה ריחניים ואנחנו שומעים סיפורים ושותים תה. יש גם קפה נמס וקפה בוץ… ורוגלך. רוגלך?!? – מה לרוגלך בבית הכנסת של הפרסים? בראשי עדיין מתגלגלים טעמי המטעמים הפשוטים והטעימים עליהם שמענו מפי דמויות שונות בדרך. דמויות שונות שכולן אמיר בושרי ובכל זאת כל אחת שונה מרעותה. תענוג לראות ולשמוע איך הוא מצליח לעשות דרמה מכל זכרון ילדות ומכל מאכל או משקה שמגיע אל פי הנפשות הפועלות בסמטאות ירושלים. אני מפנטז על מיני המאכל שכל "דודה" ידעה להכין ממצרכי המזון הבסיסיים ביותר, בליווי ירקות וצמחי תבלין שנקטפו מעבר לחלון, או לכל היותר הובאו הבוקר מהשוק, ופתאום… רוגלך. כאן ככל הנראה מגיע מיזוג הגלויות לביטויו. היום יש מקום לכולם בנחלאות. אני מסתכל סביבי – לא נראה לי שמישהו מבין הנוכחים, למעט משפחת בושרי, פרסי. בעצם, נראה לי שחלק לא מבוטל מהנוכחים הגיע לארץ מברית המועצות-לשעבר ומנגזרותיה. אז רוגלך.

אנחנו נשארים לשוחח עם אמיר. גם סיפורו האישי מרתק והוא אף מבסס עליו מונודרמה מטלטלת בשם ניקול ואני שהוצגה בפסטיבל עכו 1999. ממשיכים לחלוק רשמים וחוויות. גם הוא סקרן באשר לנו וכששומע שאשתי מורה לכימיה נובע ממנו פרץ סיפורים נוסף, שגולש מכימיה לבישול ומכאן לסדרת דרמה בנושא האוכל העממי הפשוט, זה שאת ניחוחותיו וטעמיו פינטזנו לאורך כל הסיור התיאטרוני. הוא כבר כתב את הסדרה ועתה הוא מנסה להפיק אותה לטלוויזיה. אני מחכה לסידרה בקוצר רוח.

מחפשים מטמון, ואף מוצאים

אנחנו יוצאים מבית הכנסת חזרה לכיוון ז'ראר בכר – לנסוע הביתה. אִינָה מתחילה לזרוק רמזים על כך שיש בסביבה איזשהו גֵּאוֹ-קֵש. כן, כבר שמעתי על השריטה הזו שלה ושל עוד מספר אנשים שאני מכיר. מסתבר שגם אחיה, אלכס, ורעייתו שותפים לאותו משחק סלולרי-גיאוגרפי חובק עולם. אשתי ואני לא נוותר, מן הסתם, על חוויה מסוג שעדיין לא הכרנו, וכך כולנו יוצאים לחפש מטמון באמצעות הסמרטפון.

בדרכנו לירושלים ציינתי שאשמח לשוב ולראות את בית הספר לאומנויות בצלאל – המקורי. חשבתי שלא אצליח לסחוב את שותפי לטיול נוסף בסביבה רק כדי לראות בניין יפה, והנה עכשיו מזמן אותנו הגֵּאוֹ-קֵש ישירות לבצלאל. מחצר בית הספר בוקעים צלילי מוסיקה קצבית. מסתבר שמתקיים הערב אירוע עם להקה דרום אמריקאית. מציצים פנימה, סופגים קמצוץ אוירה וממשיכים בעקבות המטמון.

המטמון, במקרה זה, הוא מעין שפופרת מִזְעָרִית ובתוכה מגילת קלף קטנטונת שכל מי שמוצא אותה מצרף אליה את שמו. הנה המטמון מתגלה וכולם מתרגשים ושמחים. אשתי שתחיה ואני צופים מהצד משתאים משהו. אינני בקיא ברזי קהילת המטמונאים, ולכן אני מופתע מעט לראות את אלכס שולף תיק ובו חפצים קטנים אותם הם מצלמים בחברת המטמון. מסתבר שגם מטמונים יכולים להתארח אצל מטמונים אחרים במהלך מסעם.

זהו. המשימה בוצעה – אפשר לשוב הביתה. בדרך למכונית, אינה מציינת שהיא חשה אווירת חו"ל. המקום, תחילת רחוב בצלאל, מזכיר לה את פריז. אני נזכר בצילומי ההשתקפויות בחלונות ראווה שצילמתי בשרלווייל צרפת לפני שבע שנים ומייד, כמחווה לחוויה ההיא, מצלם את השתקפות צללי אלכס ואינה בחלון ראווה על רקע חומת בית הספר לאומנויות בצלאל. מאוחר יותר, מגלה אשתי התענייננות בגֵּאוֹ-קֵשינג, בעיקר לאחר שלמדה מפי המכורים המתלהבים על פינות חמד שגילו בזכות המשחק ממש קרוב לבית. אני מרגיע אותה – קודם כל עליך להסכים לקבל עליך את עוּלוֹ של סְמָרטפוֹן, שהוא תנאי הכרחי למשחק. אני מניח שהנושא ישוב ויעלה בקרוב.

השיבה הביתה

תם ונשלם ערב עמוס חוויות, כך לפחות אני חושב, כאשר אנחנו עולים על מכוניתו של אלכס. הוא גר בהרצליה, ואנחנו נגיע איתו לתחנת הרכבת של תל-אביב מרכז ומשם הביתה – לחיפה. מגיעים לרכבת שהגיעה מנתב"ג עמוסה כל-כך שאנחנו נאלצים להתפצל. אינה, שתחייה ואני יושבים במקומות שונים. הרכבת יוצאת לדרכה, חולפת שנייה, אולי שתיים ואני כבר נרדם. כעבור דקות בודדות הרכבת עוצרת בתחנת האוניברסיטה ושיירה אינסופית של אנשים גודשת את המעברים. מבוגרים, בני נוער ואפילו ילדים קטנים עומדים, יושבים ואף שוכבים במעברים. הם יצאו לא מזמן מהופעת האיחוד האחרונה בהחלט של להקת כוורת. ככל הזכור לי כבר היו בעבר הופעות אחרונות בהחלט. אני מחכה לאיחוד הבא – אולי אפילו נחלוק חדרים שכנים באותו דיור מוגן.

מאוחר בלילה. אנחנו כבר בבית. אני מציץ אל האתר לחזור הביתה ורואה שסכום הכסף שנצבר מקרב את משפחת לזרוביץ' חזרה אל ביתה בגבעת אולגה. בזמן שאני כותב שורות אלה כבר נצברו 87,000 ₪ מתוך 100,000 השקלים שישיבו את איתי (11), דאה (8.5), נהר (4), אבא יהודה ואמא ורוניקה הביתה. נותרו עוד 11 ימים להשלמת המשימה, ובינתיים תרם השחקן שמעון מימרן 100 כרטיסים למופע משירי שלום שיטרית – שירים באשדודית. עכשיו, לאחר שהתוודענו אל ירושלים המסתתרת עם מגוון אנשיהּ, ניחחותיהּ וּטעמיהּ, יכול להיות שכדאי ללמוד גם מעט אשדודית.

מאז הסיור, אני מלעלע בגרוני ומפנטז על הקוּבֶּה של הדודות – זה ששוחה בסלק, וזה הפריך עם הצנוברים. עוד מעט נצא לטייל בואדי ניסנס בחיפה לרוות את תאוותי לאותו קוּבֶּה, למרות שאני יודע ששום טעם לא ישווה לחוויותיו של ילד בשכונה ירושלמית.