*
אני ממליץ מאוד לצפות בקטע-ההופעה של Momus לפני התחלת-הקריאה. השיר לקוח במקור מן האלבום Ping–Pong (ראה אור בשנת 1998 בבריטניה). ההופעה שבסירטון התקיימה לפני כשנה.
*
זה יפה ועדין ופגיע בעיניי, לומר: אני רוצה אותך אבל לא צריך/ה אותך. הרצון כולל בחובו את הבחירה ואת השמחה; בצורך דומה כי חירות הבחירה נפגמת. מי שזקוק צריך שהדבר אליו הוא נזקק יימצא בקרבתו, שאם לא כן יחוש אומלל, נטוש-כוחות, חסר-אונים.
זה נכון כמובן לחיי זוגיות, לחיי היצירה, אפילו למעמדו הקיומי של האדם בפני עצמו. טוב הוא בעיניי, כי אדם יראה את עצמו כמי שבוחר מדי יום בחיים, באהבה, ביצירה, בחידוש. להיות מוכרח, לחוש חובה, זוהי סוג של אומללות. זה נכון כמובן לדידי גם לאופן הכתיבה שלי כאן, באתר, וכן להרגלי הקריאה שלי באתרים אחרים. הרבה יותר בריא לדעת כי איני שרוי בחובה, שאיני משועבד. אני שמח בכל קורא/ת ובכל מגיב/ה, בחיי, אבל ממש לא הייתי רוצה כי אחת/ד מקוראותיי וקוראיי יראו בשהות שלהם באתר הזה חובה, אפילו לא חובה נעימה. הייתי רוצה שזאת תהיה בחירה חופשית לגמרי, משוללת פניות וחשבונות ואינטרסים.
אמש הרהרתי בכך שהנזקק לאדם אחר בסופו של דבר הופך אותו למשהו שהוא באיזהשהו אופן קניינו של האני. יחס זה אינו מתקיים כלל כאשר אני לכתחילה לא קושר את האחר אליי אלא פשוט מחבב או אוהב אותו. הדרך הטובה ביותר שאני מכיר להשתחרר מכבלי החובה והצורך כאשר משוחחים עם הזולת, הוא הקשב. לתרגל קשב-רגיש לבני האדם. האופן שבו אדם מביע את עצמו היא כעין ארשת-ייחודית לו ומגלמת את רצונותיו ואת המאוויים הרוחשים בו. בעד הקשב עשויים אנו לכונן סוג של אתיקה וקרבה שאינה מנכסת את הזולת אלינו, ומייסדת את הקשר ההדדי על בסיס של בחירה מתחדשת בכל עת, ולא צורך, חובה או הרגל.
בראש חיבור הקבלי שב"ר יוסף (קארץ 1736, דף י"ט ע"א), לישראל סרוּק (כפי שנערך על ידי תלמיד תלמידו, יוסף שלמה רופא (דלמדיגו)], ראש המדברים אשר לקבלת האר"י באיטליה של שלהי המאה השש- עשרה, ומפיצם הראשון של דרושים לוריאניים [אשר ביטאו מסורות שונות במקצת מאילו של תלמידו הבכיר של האר"י (1572-1534), ר' חיים ויטאל (1620-1543)] הובא כי האלהות בקשה להוציא מחשבתהּ מן הכח אל הפועל,על כן עלה ברצונהּ הפשוט להאציל עולם בכדי להיטיב לברואים העתידיים להיות; על כן בכח התפשטות הרצון בשעשוע ובשמחה החל העולם להיאצל מעצמוּתהּ של האלהות; רק אחר כך נדרשה לסדר, להגדיר ולצמצם, ונדרשה החקיקה הגליפה בתוך שפע האור האלהי שהתפשט בכל באין-כל.
גם אצל סרוּק מעשה היצירה ראשיתו ברצון החופשי, בשמחה ובשעשוּע. כל מטרת יצירת העולם הינה להיטיב עם הברואים, לא לתקן אותם,לא ליצור עימם יחסים שבאינטרס, שבתלות, שבהצטרכות ובחובה.בסופו של דבר גם סרוּק בחר לתאר את יצירת העולם כמעשה של אני רוצה אותך אבל לא צריך/ה אותך,זוהי בסופו של דבר האינטואיציה היסודית המאפשרת להיטיב עם הזולת, לתת לו מקום חופשי משלו, מבלי שהוא חש תלות או רגש חובה. השיר שהובא למעלה, גם אם הוא סוג תמונת-תשליל אולטימטיבית של Ne me quitte pas שובר-הלב של ז'ק ברל, הוא חיוני ומדויק יותר בעיניי. האדם אינו צריך לשאוף להיאהב, להשתייך. עליו לרצות בכל ליבו להיטיב ולאהוב.
© 2010 שוֹעִי רז
שועי היקר,
או, אל תעזבי אותי של ז'אק ברל היא ללא ספק קינת האוהב האולטימטיבית. הוא אינו מבקש ממנה אלא שלא תעזוב אותו ובתמורה הוא מוכן לעשות בשבילה דברים שהדעת אינה תופסת.
איך אפשר לקיים אהבה שאינה תלויה בדבר? מה שברור הוא שזה דורש זיכוך של הנפש מכל צריכה וצורך. והדבר נכון לא רק כלפי אהוב/ה גם אלא גם כלפי החיים או הבורא.
שועי יקר,
אני מודה שמיד נדלקתי ונפלתי ברשתו
של הנוכל החביב שתום העין הזה…
איך אפשר שלא?
אבל אז הבחנתי במשהו שפילח אותי בכאב,
אז הבנתי שהדבר שהוא עושה לנמען או נמענת שירו,
זה אובג'קטיזציה=חיפצון, מהסוג הכי חמור:
If your pleasure turned into pain
I would still lick for my personal gain
אוי…
הוא רוצה שהיא תהיה שם כמושא לחיבובו,
שתהיה שם כדי שהוא יוכל ללקק אותה כאוות נפשו,
גם אם לה זה יכאב, ושלא תיזדקק לו,
כי אם היא תיזדקק לו, אז זה אומר
שהיא גם יצור בעל צרכים ורצונות ורגשות,
בדיוק כמוהו, ולזה… פשוט אין לו כוח.
אני בטוחה שלא לסוג אהבה כזה כיוונת, נכון?
אני לא רוצה את סוג האובססיה המפצנת בפני עצמה של ז'אק ברל, אבל…
אני רוצה לאהוב מישהו ולהיזקק לו
ואני רוצה שמישהו יאהב אותי ויזקק לי,
זה נראה לי בסדר גמור,
זה נראה לי אנושי.
אובססיה מחפצנת.
(פייי, איזה קשקשנית את מיכל…)
היי שועי. עשית לי את התעמלות הבוקר ועל כך תודתי לך נתונה.
גם יש בכך גם הכנה טובה לשבת.
אני זוכר שלפני די הרבה זמן למדתי יחד עם חבר במשנה את הסוגיה ממסכת יומא ח ט- "עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר; עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו". ופתאום בהבלחה של רגע קראתי יִרְצֶה במקום יְרַצֶה.
וואוּ אמרתי לעצמי, בעצם מה שזה אומר זה שעד שלא יִרְצֶה את חברו לא יכופר לו.
אני חייב לספר את החידוש לעמנואל וינס אמרתי ויצאתי בריצה מהבית נחבטתי במשקוף הדלת והתעלפתי. מששבה אלי הכרתי ישבתי בחברותה של מעלה עם עמנואל לוינס וסיפרתי לו את דבר החידוש שגיליתי. עמנואל בגלל שהוא לוינס, הביט בי במבטו הבהיר והחכם ואמר: "ומה אם לא יִרְצֶה"? ומיד נחתתי מבית מדרש של מעלה חזרה אל רצפת ביתי שבעולמנו הקשה האקזיסטנציאלי, המשעמם והבלתי ניתן להכחשה.
זה הרי כל כך נכון, שועי, וגם כל כך יפה, רק לרצות בלי להצטרך. ויחד עם זאת כל כך נוגד את העובדה שאני צריך גם כאשר אני לא רוצה.
כי הצד השני של המטבע שטבעת כאן, הוא שאם אני רוצה ולא צריך, התנועה אל הזולת מתחילה ממני ולא ממנו. ואם היא מתחילה ממני אז אני בעצם לא באמת זקוק לו.
שוב, זה יפה, אך מרצד כאן ברקע, בצל הדברים, החשש להיות מחויב לזולת.
כאשר מנתקים את הרצון מן הצורך ומותירים את הרצון לבדו, הרצון אז מאבד את המידתיות והולך לאיבוד. משום שהצורך הוא קנה המידה של הרצון, הפלס שלו. אמת הבניין שלו.
אני חושש שאם אנשים ירצו בלבד בלי להצטרך הם יוותרו בסופו של הדבר על הזולת. ונדמה לי שהחברה האנושית תלויה וזקוקה לזולת כדי להתקיים. כאשר אוכל לבחור או להמתין עד שארצה, יהיה זה למעשה קיצה של החברה האנושית.
"רמי ליה רב יוסף בר חבו לרבי אבהו: עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר? והא כתיב: אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱלֹהִים".
ר' יוסי בר חבו לא זקוק לזולת כדי להתכפר, יש לו אלוהים. הוא איננו זקוק לשום זולת כדי להתכפר.
גם ר' אליעזר בן הורקנוס איננו זקוק לבני אדם, שהלכה כמותו בכל העולם. תוכנת בר אילן ר' אליעזר בן הורקנוס. מה הוא בכלל צריך בני אדם? לו הרי יש חרוב שקופץ מאה אמה, אמת מים ששבה לאחור כמו בתחריטים של אשר. ברצותו יטו קירות בית המדרש ויתמוטטו על מי שמתווכח איתו. ובעיקר יש לו אלוהים.
לר' יהושע אין אלוהים, הוא יש לו חכמים ואת הידיעה "שלא בשמים היא".
הנוצרים מכוונים אל מלכות השמים כי בשבילם "בשמים היא".
לר' יהושע יש את "אחרי רבים להטות" כי הוא יודע ש"אני לא יכול לבד", שאני זקוק לזולת כדי להתמודד עם חווית הקיום שבה ואותה הוא ואני חולקים, ולכן היא הופכת אותנו למעשה לשותפים במעשה החיים.
לכן האדם זקוק גם לרצון וגם להזדקקות אל הזולת כדי להשלים את ועם עולמו.
נכון, סארטר כבר אמר שהגיהנום הוא הזולת. אבל הזולת הוא גם הסיכוי לגאולה שלי.
ועל כך אינני מוכן לוותר בעד שום מחיר שבעולם. אפילו לא במחיר העולם הבא.
הנושא של הפוסט מרתק ותודה על הקליפ.
מסכים אתך שכדאי שנדמה לרצון האלוהי להטיב.
ומסכים עם דודו שאיפה אנחנו ואיפה הרצון האלוהי, אפילו הטובים שביננו שבים ולא רק רצים.
נטלי יקרה,
ברור שמה שמומוס מביע כאן היא עמדת קיצון, אבל כזאת גם העמדה המובעת בשירו של ז'ק ברל, רק מקוטב אחר, שהוא רווח ודאי הרבה יותר בשנסונים ובכלל
בטקסטים מולחנים. אולי בהשפעת השירה הרומנטית של המאה התשע-עשרה. תמיד יש איזו התבוססות בצורך הפיסי באהוב/ה, באי-יכולת לישון, בערעור העצמי. למשל, ריטה היא זמרת פנטסטית, אבל אני לא יכול לשמוע את כל שירי ה'אפול על ברכיי'. אותו דבר לצערי קורה במה שמתכנה מוסיקה ים-תיכונית. יש כל כך מעט טקסטים שמביעים אהבה שבאה ממקום של רצון וחופש, והמון שירים שבאים מן המקום של הצורך. למשל, משפט רווח בפופ הישראלי וגם במוסיקה הים-תיכונית: 'אני לא יכול/ה בלעדיךָ' (למשל: דנה אינטרנשיונל בפופ, וזמרים אין ספור במוזיקה הים תיכונית). נערים ונערות מתחילים ככה קשר, מן העמדה הזאת. כאילו שזו הברירה היחידה. זה מה שהם רואים בערוצים המסחריים, זה מה שהם שומעים במוסיקה הפופולארית. אהבה אינה כיבוש ושליטה. אני לא ממש חושב כי רבים מהם חושבים על כך שיש להם ברירה אחרת.
מיכל יקרה,
אלו בהחלט השורות הפחות מוצלחות בשיר, גם בעיניי.
אולי השפעת סרז' גינזבורג, אשר מומוס רואה בו את אחד מאבות המזון שלו.
למומוס יש שירי אהבה עדינים מאוד אבל הוא תמיד שש לפרובוקציות.
איש מוזר וגאוני בעיניי.
ברור שאהבה וזוגיות רבת שנים הן מורכבות יותר מאשר רק צורך או רק רצון חופשי. הרי למשל לא הייתי יכול לומר שהיחס שלי כאב לילדיי הוא אך ורק מונע מרצון חופשיי. השאלה היא המינונים וההשתדלות.
אני באמת משתדל בכל סוגי יחסיי עם בני האדם לשמור על חירותי ולשמור על חירותם עבורי, כלומר לתת להם את החופש הדרוש להם ממני.
הי דודו,
אצל לוינס ב"אחרת מהיות" האחר דווקא מכונן את האני, לכן אנו במידה מסויימת חבים לאחרים את הכל, את התרבות שקיבלנו, את השפה שבפינו, את המחוות הקטנות והגדולות.
לוינס הוא פילוסוף של ממסדים, אחד מן השרידים האחרונים המעגנים במחשבתם את הרציונליזם-הפוליטי של הנאורות יחד עם הרציונליזם-הפוליטי של חז"ל.
מבחינה אתית, הוא שונה לחלוטין מן הרמב"ם, שהיה תועלתן-גמור ("מירב התועלת למירב בני האדם"), אבל מכל ההוגים היהודיים הנודעים לשם במאה העשרים, לוינס הוא ממשיך-הדרך הנאמן ביותר של הרמב"ם, בהיותו מציע סינתזה
פילוסופית-יהודית ובהיותו איש-המדינה וממסדי-התרבות.
אני מאוד אוהב את לוינס ויותר את שושני. אני גם חושב כי את מרביתהּ דל המטפיסיקה-האתית של לוינס ניתן ללמוד ממקורות רבניים קודמים, חלקם ודאי היו ידועים לו, ולמר שושני, אני מניח, הם היו ודאי ידועים היטב.
הי אורי,
אכן כן, אך תלוי במינונים, ועוד יותר תלוי בהאם האדם בכלל עוסק בשאלות של בחירה וחופש-רצון בהגיעו לאהבה; בסביבתי, ודאי בנעוריי, שמעתי כל כך הרבה אמירות פאטאליסטיות בקשר לחיים ובקשר לאהבה, וגם היום במעגלים בהם אני סובב תמיד יימצאו אנשים, לא מעטים, שמנהלים כך את חייהם. מה שמומוס מציע הוא רחוק, אבל הוא אפשרות-שבהכרה, שאפשר להתקרב אליה מדי-יום יותר ויותר, כל פעם קצת.
שועי יקר- אוי, סוגיה קשה קשה העלית כאן…
השיר עצמו יפה ומקסים ושובה לב ומתנגן ויש לי הרגשה שעוד יזדמר לי בראש כמה וכמה שעות לפחות, ולו בשל המוסיקה המכשפת והמתרקדת שלו.
אני יכולה להבין עכשיו למה מומוס (שקודם לא שמעתי – מודה ומתוודה) הוא תחנת תרבות כה משמעותית עבורך, אני רואה מה אצלו מדבר אליך ופוגש אותך.
ועדיין…מיכל ודודו עשו בשבילי חלק מהעבודה של לשים את האצבע על מה מפריע לי בטענה הזו שלך (עמדה? שאיפה? קריאת כיוון?).
כן – אני צריכה אנשים. וצריכה לדעת שהם צריכים אותי. אני לא חושבת שמדובר בהכרח בתלות, מדובר בקשר, אינטראקציה. אני לא חושבת שצורך מפחית בהכרח את הבחירה, כן חושבת ששייכות ומחוייבות לא חייבות להיות מקושרות לחובה והכרח, הן העמודים שעליהן נבנים האהבה והבטחון.
יש משהו מפתה באפשרות לאמץ את הגישה שאתה מציג פה ולהשתמש בה כמעין מצפן, תמרור או קריאת כיוון מוסרית עקרונית – ואני אומרת עקרונית, כי הרי ברור (לפחות לי) שזה לא באמת אפשרי לוותר לגמרי על צורך בכל מערכת יחסים אנושית קרובה, כלומר – להתייחס למה שאתה מציע כאן כאל עקרון מוסרי נאצל שיש לשאוף אליו גם אם לא באמת אפשר לממשו לחלוטין.
יש משהו מפתה באפשרות הזאת, מפתה כי זה נתפס ככאילו טהור יותר, ראשוני יותר. אבל כמו לא מעט תפיסות נזיריות-מיסטיות אחרות, זה מפתה רק לכאורה.
לא רוצה לאמץ את הגישה הזאת, אבל לא כתמרור בלבד!
זה מפחיד אותי, זה מסוכן, זה אכזרי אפילו ובעיקר – זה לא אנושי.
אפילו האל עצמו או גילומיו בכתבי קודש שונים לוקה או לוקה במרכאות בצורך שיזדקקו לו. כשלא מאמינים בו או לא מעריכים אותו הוא נוקם ונוטר וזועם ונעלב.
על אחת כמה וכמה אנשים, בני אדם, בני תמותה. בדיוק בשל השורה שמומוס שר שם, על כך שחיינו כה קצרים, בדיוק משום כך לאנשים יש צורך להיאחז זה בזה כדי לא לטבוע. כן, יש להקפיד ולהזהר ולהישמר לא להטביע את מי שאתה נאחז בו, לא לחנוק, לא להכאיב או להכביד מדי אבל אני לא מוכנה ולא רוצה לוותר על הצורך להצטרך, להזדקק, להיאחז, זה אחד מגילויי האנושיות הבסיסיים ביותר.
כן, יש לשאוף ולהשתדל לבחור כל פעם מחדש באנשים, במקומות, בהרגלים, לבחור אותם מחדש, לאהוב אותם מחדש, להיקסם מהם מחדש ולהשתדל לפעול מתוך ובתוך חירות, אבל אסור לחירות להיות נקיה ממחויבות, ביחסי אנוש – כל סוג של יחסי אנוש משמעותיים.
מעניין שהגדרת את האמירה הזאת כמשהו "יפה ועדין ופגיע".
יפה ועדין אני מבינה אבל איך פגיע? בעיני זה ההיפך מפגיע, יש באמירה הזאת משהו קשה וכמעט אכזרי אפילו, וגם בריחה מהמקום הפגיע, כי ההזדקקות, האומץ לא להיות כל יכול ולהגיד – "כן, אני צריך/ה", זה בעיני המקום הפגיע, ולא להיפך.
מצחיק קצת שעניין כה רגשי-אישי עורר אותי לכמעט ויכוח חוצב להבות, אבל אני יודעת שמותר גם לא להסכים ומשום מה זה כנראה דרך לי על כמה וכמה כפתורים.
(ומיכל – לא קשקשנית ולא נעליים. יש מקום לטרופית ענבים ויש מקום לאובססיה מחפצנת, זה כל היופי).
תיקונצ'יק – "לא רוצה לאמץ את הגישה הזאת אפילו לא כתמרור בלבד. אפילו, לא אבל.
(-:
טלי יקרה, אענה לך מדברי אחרים, אבל אחרים שבאמת מסתובבים במחשבותיי כל הזמן:
"היצורים שאני אוהבת הם ברואים. הם נולדו במקרה. פגישתי איתם גם היא מקרה. הם ימותו. מה שהם חושבים, מה שהם מרגישים ומה שהם עושים מוגבל ומעורבים בו טוב ורע.
לדעת זאת בכל מאודך, ולא לאהוב אותם פחות.
לחקות את אלוהים באהבתו האין-סופית לדברים הסופיים, משום היותם סופיים."
(סימון וייל, הכובד והחסד, תרגם: עוזי בהר, עמ' 138)
"מי שמבין את עצמו ואת רגשותיו באופן בהיר ומובחן אוהב את אלוהים, והוא מרבה להאהוב אותו ככל שהוא מרבה להבין את עצמו ואת ריגשותיו; מי שאוהב את אלוהים אינו יכול לחתור שאלוהים ישיב לו אהבה.'
(ברוך שׂפינוזה, אתיקה, תרגם: ירמיהו יובל, חלק ה' משפטים 19,15)
'כן, אני רוצה' נתפס עבורי כעדין ושברירי הרבה יותר מ-'כן, אני צריך'; דווקא הצורך בעיניי הוא הרבה יותר עיוור ופחות מהוסס; אולי זה אני, אבל לומר 'אני רוצה' נתפס בעיניי כאחד המעשים היותר פתוחים, חשופים ועדינים שיש.
חשבי על חלומות ואידיאות, האם בהם אנו מה שאנחנו צריכים להיות או מה שאנחנו רוצים להיות.
נפלא שועי,
דבריה של סימון וויל נשמעים כמו המשך ישיר לדברי ברשומה של אתמול על זבאלד… מין הסתם אתה יודע גם להגדיר איזה סוג של פילוסופיה הוא זה.
אבל עכשיו, אחרי שכולם תקפו אותך עד חורמה, אני רוצה דווקא להציג משהו אחר לגמרי…
האמת? אני חושבת שמומוס מבטא בשיר שלו, בעזרת הרפטטיביות הוואלסית הזו, בצליל הזה שהוא כמו מין תיבת נגינה שמסתחררת סביב סביב,
ד ו ק א איזה מין אובססיה הפוכה, דווקא תחינה תת קרקעית להיזקקות, מתחת להכרזות החופש, ובגלל שהן חוזרות בכזו נודניקיות, אני חושדת בהיזקקות איומה שמפחידה אותו.
הא?!
הכרתי כאלה גברים,
שבגלל הפחד הנוראי הזה מההיזקקות,
הפכו את עצמם לעבדים של החופש שלהם,
זה נורא עצוב.
שועי יקר,
לומר "אני רוצה" זה אכן מעשה פתוח וחשוף, גם אמיץ, אם כי בעיני דוקא לא עדין – כאן אני מסכימה.
אבל אין כל רע בלומר "אני צריך", נהפוכהו! ברצון עשוי להיות לפעמים משהו קפריזי ומדויק פחות מאשר בצורך- כל עוד הצורך אמיתי וההכרזה "אני צריך" נובעת מהיכרות עצמית אמיתית וכנה. אני לא רוצה לעמת את הרצון מול הצורך – שניהם חשובים בעיני.
קשה לי עם הציטוט של סימון וייל. אפילו אלוהים לא אוהב באופן נטול פניות, בטח ובטח שלא אנשים ואין לי שאיפה- אפילו ברמת התמרור או האידיאה לאהוב כמו אלוהים. המחוייבות של אלוהים אמורה להיות זהה כלפי כל ברואיו. אדם בוחר לעצמו מחוייבויות גדולות יותר כלפי אנשים מסוימים, זה יפה וטוב ונכון בעיני.
כן, אני בעד השאיפה להתייחס גם לאנשים רחוקים מתוך קשב, חמלה, הזדהות, הבנה, אבל לא לאהוב את כולם באותה מידה, חלילה!
לא יודעת אם מי שאוהב את אלוהים לא יכול לחתור לכך שאלוהים ישיב לו אהבה, אבל מי שאוהב אדם אחר לא יכול שלא לחתור לכך שהאדם האחר ישיב ללו אהבה…זה אחד ההבדלים היסודיים בין אדם לאלוהים.
וה"לא יכול שלא לחתור הזה" הוא בעיני מקור כוח, לא חולשה בכלל.
לא בטוחה שהבנתי את כוונתך ביחס לחלומות והאידיאות, כי כאן ה"צריך" נתפס בעיני ככורח חיצוני, כחובה, ולא כצורך פנימי-רגשי-אמיתי.
אבל מיכל,
ראשית – לא תקפו עד חורמה, חס ושלום!
ושנית- אני מסכימה מאוד לגיב הפרשנות האפשרית שלך למומוס, להפוך על הפוך הזה. ורציתי ושכחתי לכתוב עוד קודם שהסצינה הכי פגיעה, עדינה וחשופה בעיני בשיר הזה היא כשהוא רוקד ואלס ומחבק את האויר, את פנטום ההיזדקקות הזה שהוא מכחיש כל כך…
מ.ש.ל.
תודה טלי,
זה כל כך נכון.
מיכל,
מאוד-מאוד יפה בעיניי מה שכתבת
אבל יש הבדל בין רציונליזציות-גבריות של מדוע לא להתחייב (אוייש, אני מכיר את זה היטב, מכמה מחבריי הרווקים) ובין קיום זוגיות מתוך הזקקות וצורך.
מה שצריך אינו סותר בהכרח את מה שהאדם רוצה.
לכך בדיוק הבאתי את החלק הקבלי למעלה. סרוק למעשה מנסה לומר שבראשית סידורם של הדברים, ארגונם לידי הווייה או מציאות, כביכול, עמד ארוס-יצירתי של שמחה ושעשוע, כלומר מחשבה או רצון האומרים לצאת למסע או לניסוי גדול, והוא גם אומר להיות כזה, המוטיבציה לקיום ההויה, בכל רגע ורגע.
אהבה שבאה ממקום של שמחה ופעילות טובה בעיניי מאהבה שבאה מן המקום של הצורך, הרצון להשתייך, הרצון לנכס או להתנכס.
על כן האל לדידי, אינו אל יהודי, אין דבר כזה אל יהודי, ואין דבר כזה (לפחות באופן ממשי) אלהים של האנושות. במקרה הפרטי שלי, אדם יכול להחליט לקיים אורח חיים מסויים (דתי), לא מאחר שנצטווה, לא מאחר שישנו אל מעניש, לא מאחר שהוא חש שהוא מצא אמת אולטימטיבית, אלא מאחר שזו דרך שהוא שמח בה ומשתעשע בה, כלומר: אהבה, בחירה, רצון, וזוהי המוטיבציה שלו לקיים את הדברים, בכל רגע ורגע.
עד היום, העובדה שלפי הדין היהודי הגבר קונה את אשתו, יש בה משהו מחריד בעיניי. גם מבחינת מעמד האישה, אבל גם מאחר שהכתובה היא בראש ובראשונה מסמך של צרכים, חובות, השתעבדויות. כל האפולוגטיקה של הגנה על האישה היא נכונה אבל אינה נוגעת במהות. הספרות הרבנית רואה את העולם מתוך שיח של צרכים וחובות והזקקות. האדם נזקק להנהגה, לקהילה, למשפחה, לאלוהות.
לא אצלי. אצלי אדם יכול לפרנס את משפחתו ולאהוב את זוגתו פשוט מפני שזה טבעו ומהותו.והוא יכול לפעול טוב מפני שכך (אני מצטט את וייל) "הוא מחקה את האלהות באהבתה האין סופית לדברים הסופיים".
והנה הגענו להסכמה כמובן.
הרי בדיוק ככה אני חושבת שזוגיות צריכה להיות. מאהבה, בשימחה, בבחירה בכל יום מחדש, בשעשוע ובלי כבלים.
לא סתם אני לבד,
אני לא רוצה להיות בזוגיות רק כי כולם וכי חייבים.
מצויין, אני אוהבת להסכים,
לפני שצריך להכין את החלות לשבת,
למלא את הגפילטע פיש,
להכין את הסיר עם הטשולנט,
לנקות את הבית,
לעשות פֶן,
כביסה,
פנלים,
בורקס,
אייי.
טלי,
למומוס יש גרסת כיסוי יפהפיה ל- Ne me quitte pas, אבי אבות הצורך, של ז'ק ברל בתרגומו כמה דוברי צרפתית, חובבי ברל, שהשמעתי להם את גרסת-הכיסוי, אמרו כמובן שלמומוס אין קצה-קצה מיכולותיו הווקאליות של ז'ק, אבל שהאינטרפרטציה שלו נגעה מאוד לליבם.
הריקוד של מומוס אפשר שמביע דווקא את העובדה כי בת הזוג שתאפשר לו את סוג היחסים הזה עוד לא הגיעה, ובינתיים הוא רוקד עם צללי-הרפאים של הרעיון בלבד.
ובכלל, אני חושב, שהרעיון של מומוס הוא כל כך לא מצוי בסביבה התרבותית המערבית, שלכאורה מדברת על חופש, בחירה, זכויות וכיו"ב, אבל בכל הנוגע לזוגיות, תמיד מספרת סיפורים של תלות, צורך, הזקקות, השתעבדות וכיו"ב. חשבי על מירב גיבורי התרבות, בספרות, בקולנוע, בתיאטרון. זה תמיד אותו סיפור.
אגב, אמוּן הדדי (trust) לעולם מבוסס לדעתי על רצון. האדם רוצה להאמין בזולתו, רוצה להאמין שזולתו רוחש לו אמון. ברגע שזה מבוסס על צורך, אני מניח, זה הופך למערכת יחסים שיש בה הרבה פחות אצילות, והרבה מן התלות.
מיכל, שׂפינוזה היה עונה לך, אני מניח, לו רק היה יכול, כי ניתן לקבוע ערכים גם ללא התחשבות בצרכים ובנומוסים (מנהגים) חברתיים. כאשר האדם מפעיל את תבונתו באופן עצמאי הוא מבין מה עליו לעשות. נכון, שמבחינה מסויימת פעילות תבונית תמיד כרוכה בצמצום מהותי של האפשרויות (כמו החקיקה והגליפה של העולם אצל סרוק, קבלת צורה מסויימת וקבועה, ולא ענן שמשנה כל העת את צורותיו, או הנחת כמה אפשרויות בלתי ממשיות זו לצד זו, גורמת לצמצום מהותי כזה) אך לדידו היא המפתח להבנת האדם את עצמו ואת מקומו בעולם.
נכון שקשה לומר שהתאהבות היא רציונלית (יש בה יותר מן השמחה ומן השעשוע, שבמציאת בן/בת זוג). אבל אני מניח כי בזוגיות הארוכה חייב להיות מן הצמצום שברציונליות. מקבלים איזו צורה קבועה, לעתים משתנה מעט או הרבה, אבל יש בה מן הקביעות. אני טוען כי גם את זה ניתן לקבל לא כצורך, חיוב, הכרח, אלא כקבלה באהבה, רצון ובחירה.
פנאלים, אני עשיתי לפני פסח לאחרונה (אני חושב), ומכל המאכלים שציינת (אוי גיוועלד) הכי היה חסר לי הסלט.
(-:
הי שועי,
מבריק ומרגיז, גם מומוס, ואחריו אתה (אפילו שאתה מצליח להיות עדין גם בתנאי-שדה). אהבתי את התפיסה לפיה בתחילת העולמות עמד המניע של רצון, שמחה ושעשוע.
הי אליס, תודה. אפילו שבאתי בטוב וכך גם התכוונתי להיתפס.
והשמחה הזאת בתחילת הבריאה/האצילות בהחלט משמחת, משום שהיא מקבילה במידה רבה לתהליכי יצירה אצל האדם (למעשה, אולי אפשר לקרוא את סרוק, דרך השאלה: כיצד הייתי פועל אם נניח, הייתי צריך להאציל מתוכי עולם).
עוד לדודו,
פעם, לפני שנים אחדות, כתבתי בשיר אחד:
'והאדם חייב לצאת מדעתו
מדעתו שלו לדעת זולתו
חייב לצאת מדעתו למען הזולת'
פתאום שמתי לב שכתבתי אז 'חייב' ולא 'רוצה'
אבל זה נכון רק באם, כמו אצל לוינס, מדובר באלוה מצווה,
כי גם אצל לוינס עקבותיו של הטרנסצדנטי נגלות על פני האחר בצו האפודיקטי
'לא תרצח!'.
אבל לא חייב להיות מדובר באלוה חיצוני, אלא אפשר גם כי מדובר בצוים פנימיים אצל האדם, מצבים בהם הוא חש כי הוא מוכרח לנקוט בפעולה מסויימת או בתגובה מסויימת הודות לערכים מסוימים המדריכים אותו בחייו.
בתקופה המארבורגית, שעוד קדמה ל-'דת התבונה ממקורות היהדות' דיבר הרמן כהן על האלוה, כאידיאה של המוסרי-השלם השוכנת אינהרנטית בנפש האדם, ללא קיום חיצוני. לעתים, אני מאוד קרוב לשם.
אבל יותר מכך, ועל כך אני מודה בפה מלא, כי צווים פנימיים שכאלו תופסים מקום מכריע ברבות מהכרעותיי.
ניתן להסביר זאת אולי באופן שבו שּפינוזה קושר בין רצון ותבונה: 'הרצון והשכל הם אותו דבר עצמו' (אתיקה, חלק ב' משפט 49, משפט נסמך, תרגם: ירמיהו יובל).
כללו של דבר, הרצון החופשי הוא מתואם לחלוטין לצו הפנימי-התבוני-אתי,אליבא דשפינוזה, כמובן, כאשר באדם תבוני מדובר.
מעניין.
הדיון הזה המשיך להתדיין בי, ולפני כמה שעות סיפרתי עליו, וכדוגמא השתמשתי ביחס שלך שועי לקיום מצוות – לא כצורך או הכרח אלא כבחירה בכל יום מחדש.
כלומר, גם אני חשבתי על הקשר בין התפיסה הזאת שלך (היפה מאוד בעיני, אפילו אצילית) לבין מה שכתבת פה.
אבל יש הבדל – הבדל עצום- בין תרגול רוחני לבין יחסי אנוש. כמדובר בתרגול רוחני, לא נמצא מולך אף אחד. אתה מול עצמך או מול מערכת של חוקים/נהלים/מצוות, המערכת הזאת ברורה מאוד אבל אין לה רגשות!
כלומר, אם ביום מסוים תבחר שלא לבחור בה, היא- המערכת, לא תיפגע. במקביל היא לא יכולה למאוס בך ולפגוע בך.
הנמשל שונה מאוד, כי בכל מערכת יחסים בין שני בני אדם יש שניים ולשניהם יש רגשות. ברור שאני לא תומכת בשום סוג של מערכת יחסים שמתנהלת רק כי "צריך" ללא נאמנות לרגשות – חלילה וחס!
רגשות הם לא פאנלים ולא סירים שצריך להעמיד על האש לקראת ואני מסכימה, מיכל, הכי מסכימה בעולם, שאסור להיות בזוגיות רק כי כולם וכי חייבים.
מבחינה זאת אנחנו ממוקמות באותו מקום…
אבל ה"צריך" החיצוני והצורך הרגשי דומים אולי סמנטית אבל שונים מהותית.
בכל מערכת יחסים משמעותית עם כל אדם שחשוב לי, קיים גם מימד של מעין מתח (לא מתח במובן סטרס, מתח במובן של אזור גומי כזה, גמיש , שנע בין קצוות) יושב גם הצורך שלי בנוכחות של אותו אדם בחיי, וגם הידיעה שהצד השני זקוק לי בחייו. לצידם, קיימות שמחה ובחירה וכל אלה – לגמרי קיימות, אבל לקום כל בוקר במחשבה האפשרית שכל האנשים שאני אוהבת עלולים לא לאהוב אותי, לא להזדקק לי – לא הזדקקות נואשת של קבצן אבל בהחלט כן צורך- המחשבה הזאת היא תהום איומה ומסוכנת, בעיני.
גם לא אפשרית, וגם, אם שואלים אותי- לא רצויה.
אין לי צל של ספק שבאת בטוב שועי, שתמיד אתה בא בטוב, אבל אכן, גם אני מרגישה קצת כמו אליס, יש מבחינתי משהו מבריק ומרגיז גם יחד, אפילו שאתה מצליח להיות עדין גם בתנאי שדה – אני מוחאת כפיים להגדרה הזאת.
וגם, ומצד נוסף ,שועי יקר מפז- אחרי כל כך הרבה פוסטים שלך שבהם אני רוצה לחתום על כל מילה ומתרגשת ומהנהנת ואומרת אמן (וזה כשספרתי רק את הפוסטים ולא את כל האשר – שעליהם – על אחת כמה וכמה, כמובן), אם פעם אחת אני לא מסכימה, דוקא יש בזה משהו מרענן, חי ושמח. לא?….(-:
שבת שלום מעומקה דה ליבא ((-:
נו, ועכשיו, לתגובתך לדודו אני שוב מסכימה לגמרי…(-:
כי "צריך" בעיני זה צורך פנימי, לא חובה חיצונית בכלל. צריך הוא כמעט זיקוק של רוצה. זה אותו דבר, רק יותר חזק, יותר נחוש, יותר ברור ויותר מדוייק.
יכול להיות שכל המחלוקת היתה רק סמנטית?….
היי שועי הרצון החופשי אף פעם איננו חופשי ממש.
נדמה שעלינו להיות ישרים מספיק ולהודות בכך, שתמיד יהיה משהו שיכופף אותו לאיזשהו כיוון. השאלה היא עד כמה ומה אני מוכן לעשות כדי להכיר בשרירותיות הקיימת בחיי ואיך לקיים בתוכה את החירות העצמית שאיננה מכחישה את העובדה שקיימת שרירותיות בלתי נמנעת בחיינו.
כך למשל אני מבין את המשפט "הכל צפוי מראש והרשות נתונה": "הכל צפוי מראש" מייצג את השרירותי בעולם- את אלוהים, את כוחות הטבע הפועלים על האדם (כל הדברים שרמב"ם קורא להם "מושכלות"). בתוך כל אלה ישנה "הרשות הנתונה". החירות שלי לקחת את כל מה שאיני יכול לשנותו ולשנות בכל זאת את המציאות. למשל, בוא נתאר לעצמנו שנמצאים בעולם לפחות שני אנשים מבוגרים שסובלים מ-als. אחד יושב בביתו ומקלל את הוריו, את חייו ואת אלוהים שבגללם הוא נולד וסובל. והשני הוא סטיבן הוקינגס. לשניהם המצב השרירותי דומה. אבל אחד מהם לקח אחריות וחירות להיות מישהו בעוד שהשני לא.
יוסף חיים ברנר הגדיר פעם את מעגל החיים כך-"החיים חובה ובמילויה אושר והאושר מצידו מטיל חובות". נדמה לי שכאשר ברנר אומר חובה הוא מתכוון למחויבות. שבת שלום.
טלי יקרה,
בדיוק היתה לי שיחה ארוכה עם עמית וחבר יקר, שדיעותינו הפוליטיות, השקפותינו הכלכליות, ומקומינו החברתי שונים בתכלית, וגם שורר בינינו פער גילאים של כעשרים שנה (אני הינוקא), ובכל זאת, תמיד אנחנו נהנים לדבר זה עם זה.
הסיבה היא פשוטה, אני מאמין גדול בכך שכאשר אנשים מדברים זה אל זה בעדינות, בנכונות להקשיב לצד השני, בנכונות להציע הצעות בונות גם כאשר הדברים אינם עולים בקנה אחד עם תפישותיהם, בשבירת הניכור הזאת, יש מה שבונה חברוּת אבל יותר מכך יש בכך ממה שבונה תרבות, ומימוש-מה של האידיאה
של 'לחיות יחד' כל בני האדם.
זה מתייחס למה שכתבת על מחלוקת. אני שמח בך ובהּ.
ובאשר לתפישת קיום המצוות שלי, הואיל ונאמר 'אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים'
אני גורס: 'אחד המרבה ואחד הממעט ובלבד שיכוון ליבו לאנושי'
ויש אומרים (גם אני): 'אחד המרבה ואחד הממעט ובלבד שיכוון ליבו לאנושי בכדי שיכוון ליבו לשמים'.
ובזאת גם באה תשובה לסוגיה שהביא דודו קודם: אני לא מבחין בין מצוות שבין אדם לאלוהיו ובין אלו שבין אדם לחברו.
לכן אני מתייחס לקיום המצוות כאימון הכרתי, שנועד להחיות בהכרתי ערכים-אתיים (לאו דווקא הלכתיים, אבל כן, גם הלכתיים, במידה שהם עולים עם הכרתי המוסרית ומיטב עיוניי) שאני מעוניין לנהוג לפיהם.
לא טוען כמובן שזוהי דרך לרבים. כך בחרתי וכך אני בוחר. איני יודע וגם איני טוען לדבר מעבר לכך.
ומה שכתבת לי בתגובה השניה הוא יפה מאוד בעיניי, אבל אני מעדיף להתייחס נאמר להתקוממות כנגד עוול מוסרי שנעשה, כסוג של דחף הנובע מן התבונה, הרואה לנגד עיניה מעשים שלא יעשו, על פני צורך גרידא, שניתן לקשור אותו לסוג התנהלות אוטומטית (כמו התנייה פבלובית), שאני מקווה שאנו רחוקים ממנה מאוד.
בקיצור, יקירי,
שוב אנחנו מסכימים? למרות השמחה שעוררה המחלוקת?…(-:
לגבי המחלוקת וחומרי הבניה הדרושים לבניית חברות ולבניית תרבות – בטח, כן, לגמרי, כמובן.
לגבי תפיסת קיום המצוות שלך – אני מעריכה ומחבבת אותה מאוד מאוד, התייחסתי אליה כאל משל ליחסי אנוש, לא לכשעצמה, כמובן.
וזה משאיר אותנו עם ויכוחון סמנטי בלבד (אגב, אני חושדת שרבים מהקונפליקטים המדממים ביותר, כולל זה הישראלי-פלסטיני, יושבים במידה עצומה עד כאב/גיחוך על פרשנויות סמנטיות שונות לאותן מילים – ע"ע מושגים כמו כיבוש, עצמאות, ירושלים, בירה, זכות השיבה, שלום, טרור וכו' וכו'….).
צורך בעיני הוא ההיפך מצריכה (וצרכנות), הוא הרבה יותר מזוקק, טהור, אותנטי אפילו מן הרצון, כאילו דרגה אחת פנימה אחרי (ובנוסף) הרצון. כלומר – צורך בעיני הוא לא אוטומטי, הוא פנימי. ובהערת אגב – הלואי שהיו בינינו יותר אנשים שהיתה מתעוררת בהם התנגדות טבעית- אפילו אם בדמות התנייה פבלובית בלבד- למול מעשים שלא יעשו מן ההיבט המוסרי….(נו, ברור, זה לא היה מושלם כי הטעמים לא היו טהורים מספיק, אבל אז, למול התנגדות כה רווחת ואוטומטית לעוולות, היה מספיק פנאי לזקק גם את המניעים….).
(-:
דודו, טלי- כרגע נתתי הצצה וראיתי שהגבתם
לשניכם מגיעה תגובה ארוכה (לנוכח המחשבות שהעלו בי)
אז כנראה שאצטרך להותיר זאת, לעברה השני של השבת
ובינתיים סוף שבוע נעים/שבת שלום, כפי מנהג המקום ויושביו.
(-:
אני עם הפירט ועם שועי. לגמרי.
וטלי, לאנשים יש יכולת להיות חופשיים, כמו שיש להם יכולת להיות טובים, ואלוהים התנ"כי הוא לא דוגמא ולא מופת. וגם – בודאי ששמעת על מומוס, רק הדחקת 🙂
(זה בתגובות, שימי לב לקליפ ולמילותיו)
התגובה בראש התגובות הזכירה לי (בנימה קצת פאסיבית) את זמר שלוש התשובות, ששרה רבקה זוהר, היא מוכנה להיות סמרטוט לרגליו, אך שלא יבקש ממנה לשכוח אותו. כוחה של אהבה היא להשפיל אותנו ולגרום לנו לחשוב שאנחנו בכל זאת מרגישים טוב. רוב הזמן.
תודה על הפוסט.
של
הי שועי
אני ממש ממש אוהב את ה"ניתוח" הזה של מעשה הבריאה.. הנסיון להבין את הסיבה הראשונה הוא כל כך מתבקש בעייני וגם כל כך אבסורדי, וזה הרי חייב להיות משהו שבין השכל לרגש, בין הרצון להומור, חייב, כי צורה זה כל כך יפה אבל כל כך בלתי אפשרי.. כל כך משעשע אם אתה אלוהים 🙂
מרית יקירה – בטח ששמעתי על מומוס, אי אפשר לקרוא את הבלוג של שועי בלי לשמוע על מומוס, אבל חוששתני שלא שמעתי אותו… (אוי, התגובות שם שימחו אותי מצד החגיגה אבל גם העציבו אותי מצד הכותרות שהלכו לבלי שוב…).
בסדר בסדר, אלך לשמוע את הקליפ ולראות את מילותיו או להיפך…
לאנשים יש יכולת להיות חופשיים ויכולת להיות טובים – ודאי! לרגע לא פקפקתי בזה. אני רק לא חושבת שחופש פירושו בהכרח בדידות וחוסר מחוייבות כלפי אנשים אחרים, לא כל מחוייבות היא שיעבוד!
ברור שאלוהים התנ"כי הוא לא דוגמא ומופת בהתנהגותו, אבל אני אישית לא רואה את יחסו לברואיו כמודל אידיאלי עבור בני אדם.
קחי לדוגמא את הקיסרית הילדותית (מהסיפור שאינו נגמר, אלא מאיפה?..) שהיא סוג של אלוהים מבחינת יחסה לברואים – היא לא בהכרח בראה אותם, אבל היא אוהבת את כל יצורי פנטזיה באותה מידה – הטובים והרעים- ללא אבחנה.
בתור סוג של אלוהים זה אכן תפקידה, להתייחס לכולם באותו אופן ובאותה מידת מחויבות, אבל אני לא חושבת ששום אדם אמור (או יכול, אבל אנחנו בשיחה על שאיפה, לא על פרקטיקה) להתייחס לכל שאר בני האדם באותה מידה של אהבה או מחויבות.
המממ… טלי, אם מדברים על שאיפה, אז בואי ואספר לך סיפור. היה לי פעם מורה לתלמוד בגמנסיה, טיפוס זחוח ומתועב. לא אמנה כאן את כל חסרונותיו, רק כדי לסבר את האוזן אספר שהיה לו פנקס קטן שלא מש מאצבעותיו. הוא היה קורא לו "הפנקס הקטן השחור שלי" ומלטף אותו בחיבה שאך כפסע בינה לבין סטייה מינית. אם מישהו הפריע הוא היה מיד מתחיל ללטף את הפנקס ולחייך בצורה משונה, ואז היה שואל שאלות קשות ורושם נכשלים בחדווה.
ובלי שום קשר – כשגדלתי, לא סבלתי כשאנשים התייחסו אלי כאל המורה שלהם. (פעם כמעט הרבצתי לחביבה פדיה שהציגה אותי כמורה שלה). ויום אחד במהלך טיפול בדימיון מודרך, התחלתי לשאול את עצמי, למה כשאומרים מורה אני רואה דווקא את דמותו ולא את דמותו של יוסף הירש שפתח לי שערים ודלתות במקום שהיו חומות. המטפלת שלי הציעה שאכנס לדמותו. הייתי סקפטית ואפילו חשדתי שיתברר שאני בעצם כמוהו וכל הפוסל במומו וגו'. בכל אופן הסכמתי. ואז קרה משהו מוזר, חוויתי אותו בתור תינוק בנסיבות מסוימות והרגשתי בכל מאודי כמה הוא טוב, לגמרי. לבי נשטף אהבה אליו, אהבה וחמלה שאינה תלויה בדבר. ואם את שואלת אותי, אז כן, ככה בדיוק אני רוצה שזה יהיה, תמיד, אל כל בני האדם, ואז תבוא הגאולה. הייתי שם.
הי דודו,
באשר לסוגיית חופש הבחירה, שינן כמדומני שלוש קבוצות עיקריות:
א. לאדם יש חופש בחירה מוחלט. באשר, דבר אינו קבוע מראש. היקום לא אורגן באופן כזה, שהדברים כולם ייקרו בהכרח באופן אחד אפשרי. על האדם להשתחחר מכל הכבלים המדומים, פיסיים או נפשיים, הכובלים אותו, וכביכול כופים אותו להתנהגות מסויימת (זהו כמובן מאמץ אפיסטימולוגי לא פשוט, תהליך השחרור מן הכבלים)
ב. האדם אינו יודע אל נכון האם שורר סדר בעולם, והאם הדברים קבועים מראש, ובאיזו מידה. על האדם לקחת החלטות באופן וולנטרי (בבחינת צו הטרונומי- מוחלט; או בבחינת מידה טובה. המוסר הוא לעולם נתון אוטונומית להכרעת הפרט) בלא קשר ישיר למידת הדטרמיניזם או אי-הדטרמיניזם השורר בעולם.
ג. לאדם אין כל בחירה, אלא הכל הכרחי לגמריי. האדם האדם הנו כלי משחק בידי חוקי הטבע או בידי האל (דטרמניזם חמור), ואין הרצון החופשי אלא אשליה.
אני מניח כי תמיד אתקנא באנשי הקבוצה הראשונה (מומוס, וגם את מרית, אם את מגיעה לקרוא, לפחות איך שאני מעריך אותך (-: ) אבל אני יותר שייך לקבוצה השניה.
הקבוצה השלישית, מחרידה בעיניי, משום שיש בה שחרור מהותי מכל אחריות
מוסרית. אבל יותר מכך, היא מזכירה לי אנשים שגדלתי בחברתם, ושמהם למדתי להישמר.
הקבוצה השניה מבטא איזו אגנוסטיסיזם שמאוד קרוב לליבי. כלומר, איני יודע האם שוררת השגחה או האם האדם קבוע הוא לכל מעשיו. חוסר הידיעה דווקא היא שמביאה את האדם לקחת אחריות על מעשיו. היא מביאה אותו להבין כי ההכרעה המוסרית היא הדבר הקרוב ביותר להשגחה בחייו.
הקבוצה הראשונה- לצערי, לפחות כרגע, אני חש כסוג של פרומתיאוס, שמנה אלכוהולית יורדת לנקר בכבדו מדיי ערב. עוד לא הצלחתי להשתחרר מכל כבליי.
טלי,
הואיל ולקחת את הדיון במובלע ובמופגן לאיזור הפוליטי, אני רוצה לומר שמשהו בהסברה הציונית לכתחילה, כל שכן ההסברה הלאומית-לאומנית המתחזקת כל העת במקומותינו, לוקח כל העת למקום של הצורך הקיומי בישיבתינו בארץ הזו, וזה התרחב לצורך הקיומי-אסטרטגי שבהחזקת חלקי ארץ, ששהות ישראל בהן נתונה במחלוקת עזה.
גם אני גדלתי וחונכתי על האתוס, כי ישראל היא מדינת היהודים, בית לאומי. אני מניח כי סבי (ז"ל) וסבתי הגיעו ארצה בדיוק מן המקום ההכרחי הזה (חלקים ניכרים מבני המשפחה ששרדו את השואה עברו לארה"ב). ברור שבחירתם היתה רצונית וחופשית, אבל היא הונעה מן המקום הקיומי, מן התובנה, שאין ברירה.
כמבוגר, אני מעדיף להניח כי תמיד יש ברירה. אני מניח כי גם החינוך הציוני היה הופך ראוי יותר וגם מעללי הממשלות הציוניות היו ראויות יותר, אם רק היו מורים לציבור כי החיים פה הם עניין של בחירה יום-יומית הנובעת מאהבה ורצון ושמחה, ולא מתוך פחד מקוזקים או ניאו-נאצים או אנטישמיים או אראנים או חזבאלליים וכך הלאה, האורבים לכאורה תמיד לפתחינו.
אני מניח כי גם האופן שבו אזרחי המדינה היהודיים, הממשלה וצה"ל, מתייחסים לפלסטינים החיים בקרבינו או על ידינו היה משתנה אז לבלי-הכר.
לפחות מקווה כך.
הי של, ברוך הבא.
אני בהחלט חושב, וכבר כתבתי באחת התגובות, כי משהו באתוס המערבי לוקח מצד אחד למקום של שיח זכויות אדם ליברלי, ומצד שני, דווקא באשר ליחסי אהבה וזוגיות, מציג כל הזמן מצגים של צורך והיזקקות וסבל וכאב.
בלתי מוסבר בעיניי. לכן, אני מאוד אוהב את מה שמומוס אומר למעלה. אני לא בטוח האם אני יכול לקיים זאת עד הסוף, הלכה למעשה (כמה הסתייגויות כבר הבעתי למעלה).
אבל אהבה וזוגיות אינן כבלים דווקא (נזכרתי פתאום ב"את חירותי" של ז'ורז' מוסטקי) אלא בחירה, ושמחה ורצון.
לא ברור לי מדוע להציג כל הזמן את האהבה כעצב, הזקקות, אומללות.
הי אור,
אם יש משהו שאני קרוב אליו היא לתפישה שיש להתבונן על המציאות, על הטבע עצמו, בהמון אהבה והומור. גם אם לעתים, הומור-גרדומים.
לא יודע מה עם הבורא (אפילו לא יכול לדעת בודאות אם יש בורא), אבל אני יודע שלאדם שמורה חירות לכונן את הכרתו, לעשות את חייו עלי-אדמות אפשריים יותר.
אני מכיר את תפישתו של קאמי ב"האדם המורד". החיים מלאים אבסורדים, לעתים באמת חש האדם כי טוב היה לו לא היה נברא מאשר נברא. אבל בניגוד לקאמי (הרואה בהתאבדות צעד רציונלי) ולמשנה במסכת אבות (הקוראת לאדם לפשפש במעשיו), אני בוחר להניח, כי טוב לאדם שלא נברא מאשר שנברא, אך משנברא ילמד עצמו לאהוב וגם לצחוק על כאב- בטן.
זה מה שאפשר.
שמע, שועי, זה מעורר מחשבה, הנושא הזה, הטקסט הזה, אהבתי במיוחד את החצי הראשון של הפוסט, לטקסט של מומוס די התחברתי אבל למוזיקה לא.
מרית יקרה,
לגרום לי לדמוע מעצב ומאושר, זה לא דבר קל (אולי אין קל ממנו, פשוט צריך לדעת לפרוט על האקורדים הנכונים, מה שעשית, יש לומר, בקלילות). חשבתי מייד על התינוק שבכוכב השביט אצל ברונו שולץ (פעם כתבתי על הסיפור איפהשהו בנבכי האתר). אבל יותר מזה, לא יודע למה, בא לי המשפט זה פתאום, מפצפונת ואנטון, לגמרי ללא הכנה, ולכן אכתבהו פה, ללא סיבה:
"לא" אמר אנטון "אין לךְ ברוש בבטן. יש לך צפורים בראש"
(-:
הי שרון,
כן, אני מניח. גם אני סובב כבר כמה זמן עם מחשבות על מערכת היחסים הבלתי ניתנת להתרה (לפחות כרגע) בין רצון וצורך. לגבי המוסיקה של מומוס, אני זוכר שקשה לך איתו, אף על פי שאני מאמין שאת ה- The Poisened Boyfriend
(1987) שלו מאוד היית אוהב, אם היית נותן הזדמנות. ועוד דבר, כאשר אני מזכיר חיבורי קבלה או פילוסופיה יהודית, אני מביא אותם בהקשר ספרותי-מחשבתי בלבד. ובמקרה של סרוק, אני מניח, כי הוא מתאר יפה את המוטיבציה של האמן- היוצר (האדם), כפי שהוא תופס אותה, יותר מאשר הוא משמיע דברים נכוחים מבחינה תיאולוגית (הרי הוא לא ממש מסוגל לדעת מה אירע בראשית הבריאה/המפץ הגדול וכיו"ב). יש להבין תורות סוד דתיות רבות, כמאפיינות את חיי ההכרה הפנימיים של ההוגים, יותר מאשר איזו אמת על המציאות או ההויה, אם יש כזאת.
כך אני בוחר לקרוא אותן.
היי רועי, אם שמת לב, הרי ממש לא הכחשתי את העובדה שישנו רצון חופשי. וטוב שכך. רק הוספתי וטענתי שלצידו קיימים יסודות שרירותיים בחיינו שלא ניתן להכחישם, או להתעלם מהם.
אז אמנם נכון הוא הדבר שבאמצעות הדמיון החופשי אנחנו יכולים להגיע לקצות היקום, אבל רק המדע באמת יקח אותנו לשם.
שבוע טוב ומבורך לכל המשתתפים בדיון
דודו,
כאמור, קרוב אני אצל היסטוריה ופילוסופיה של המדעים, וגם אצל הרמב"ם ושׂפינוזה ועוד כמה ממיטיבי הלכת, המטיילים במחשבתם, ובכל זאת, המדע הוא מדד לפרוגרס ריאליסטי של האנושות, בלבד
את המוסיקה של הגלגלים (הספֵירוֹת השמיימיות) של הפיתגוראיים, תיאוריה שעוד בימי הביניים היו רבים שראו בה פסיאודו-מדע (הרמב"ם למשל במורה הנבוכים), מי יכול להכחיש, זה לא ענייו שבדמיון המודרך, זה עניין שבקשב.
צא לשדות רחוקים מיישוב וחשוכים לעת לילה, ומיד תבין מה התחולל בהכרתם של הפיתגוראיים וממשיכיהם… (-:
וגם, בעניין אחר, לאט-לאט, עם השנים, אני לומד להעריך גם יכולות ותחושות, שאינן חלק מעולמי, אבל אנשים אחרים טוענים להם. זה אינו הופך אותי לאיש ניו-אייג'. זה כן גורם לי להבין שאיני מקיף הכל, איני יודע הכל, ושרציונליזציות אינן הכלי הנכון, בודאי לא הבלעדי, להעריך את שהותינו בזה העולם.
ראיתי כבר מספר דברים בימי חלדי, שגרמו לי להבין כי הרציונליזם הוא כלי מהותי,
שיש בו דיוק, אבל הוא אינו הכלי היחיד. ולעתים, שימוש בלתי מבוקר בו, מביא דווקא לפספוס מהותי בחוויית הקיום והנוכחות בהויה.
הגעתי מאוחר. ממש מאוחר , ואני מגיבה ראשית לדבריך, אחר כך אתפנה גם לתגובות הרבות. והכל אני אומרת לא מתוך הרגשת חובה ( גם לא חובה נעימה) .
ואני חולקת חלקית. לא בטוחה שכל הזדקקות משמעה "איני יכולה בלעדיך"
כנראה שאנשים פגיעים במיוחד זקוקים באופן נואש יותר לחיזוקים ומעוררים באחרים תחושות של מחויבות (לפעמים מעיקה) ואשמה אם אינם מספקים את הסחורה של תמיכה ואישור.
האם בתוך קשר בהכרח האחד הופך לקניינו של האחר? אני לא חושבת. יש סוגים שונים של קשרים ובתוכם גם כפי שתארת קשר של שימחה של היות יחד, קשר של מעגלים משיקים או חופפים.
אני אוהבת את התפיסה של סרוק, שכלל איני מכירה, שהבאת לפיה מעשה היצירה ראשיתו ברצון החופשי, בשמחה ובשעשוע. השאלה היא כיצד קונים את אלה? מה מאפשר את השחרור והיכולת להשתעשע? לא עצם הידיעה שזה מה שנחוץ. אדם צריך למצוא בתוכו את הבטחון להשתחרר, להפליג לזמן מה בלי לדעת לאן ומדוע. זה מתאפשר אני מניחה אם אכן זכה למידה מספקת של הקשבה ואהדה. אם יש מחסור קשה מאד שלא לעמוד על המשמר, שלא להרגיש נזקק.
העמדה הקשה באמת לטעמי היא אנשים שמרגישים שלא זקוקים להם ובגלל זה הם אומללים. הם מרגישים שאם אין הם תורמים או מספקים או מועילים בדרך זו או אחרת לא ירצו בהם עוד.
יש לי הרבה מחשבות ודוגמאות, אבל השעה ממש מאוחרת והמחשבה המבולגנת שלי מבולגנת עכשיו עוד יותר. כשאני לא חייבת אני רוצה, ואני חושבת, אבל יקח לי זמן לאסוף את המחשבות ולארגן אותם באופן קומוניקטיבי שיאפשר לאחר להקשיב.
אז אני גם מתנצלת. גם בפני הכותבים הרבים שאקרא בהזדמנות אחרת
והכי חשוב שכחתי –
תודה על השירים. יפים יפים
הי מחסנאית,
ברור שהאדם נע גם במעגלים של חובות, צרכים, הזקקויות.
אבל אני חש כי הקשרים האנושיים שאנו רוצים בהם אם הם משיקים לחובות, צרכים, והזקקויות, הרי אנו מקבלים את אותם באהבה, שמחה ורצון.
נורא בעיניי כי ישנם רבים ורבות המסתובבים בעולם והשאלה המנקרת בליבם היא
'האם צריכים אותי', 'האם השלמתי את חובותיי', 'האם מילאתי את חובי לחברה/למשפחה וכיו"ב'. פעם אמרה לי ידידה שגדלה בחינוך בקיבוץ דתי, כי עד שנות העשרים לחייה לא ידעה בכלל שאפשר בכלל לנהל מערכת שיקולים הנובעת מתוך רצונות-עצמיים, מתוך דברים המשמחים את האדם ולאו דווקא תורמים למערכת החברתית בה הוא נמצא. חינכו אותה לחשוב שזו אנוכיות נפשעת ולקח לה זמן להבין שלא כל דבר שמשמח את ליבה ולאו דווקא את ליבם של סובביה הוא אנוכי וגם שבעשותה את המעשה שבו ליבה חפץ אין היא גודעת שום ענף עליו היא יושבת.
בני אדם סוגרים את עצמם בכלובים ונותנים את המפתחות בידיהם של אנשים אחרים, לא דווקא שוחרי טובתם, בקלות רבה מדיי. זהו חלק מסיפורה של האנושות. ודאי של המדינות השונות, גם הדמוקרטיות שבהן (לא הטוטליטריות בלבד), הממהרות להזכיר לאזרח את חובותיו האזרחיות ולאו דווקא ממהרות לעמוד על משמר זכויותיו.
חיי הכרה הנובעים, בראש ובראשונה, מחובות וצרכים שלא האדם עצמו בחר בהם באופן חופשי אלא התחנך לתוכם והושם בתוכם, מצריכים איזה מרד, איזה שחרור מן הכבלים, לפעמים אפילו עוד בטרם מבינים לאן מעוניינים להוליך את החיים ואת המחשבה.
היי שועי. מאחר ואני מתגורר בגליל העליון ורידינג לא מעכירה לי את השחקים, אז כל לילה ביושבי בחוץ, על הדשא הלח מטל, אני נושא עיניים למעלה ומשוטט לי בגלקסיות הרחוקות. לפעמים בלילות בהירים במיוחד אני אפילו מצליח להבחין ב"מוסד השמיימי".
כאשר אתה אומר "מדע" ומדענים אני חושב שאתה חושב שאני חושב על ד"ר סטריינג'לאב, ואילו אני לעומת זה חושב על ליאונרדו דה-וינצ'י ואלברט איינשטיין.
רציונליות איננה כל כך גרועה אם מתייחסים אליה באופן ששובר את הסטיגמות הניו-אייג'יות המכסות אותה ברפש דביק של רוחניות סתמית.
רילקה כתב פעם באחד משיריו "כל מה שהיה דם ואופל בחיה הפך בנו לנשמה" והוא ידע, רומנטיקן מושבע שכמוהו, על מה שהוא מדבר (ככלות הכל שם באמת הרומנטיקה נגמרה בד"ר סטריינג'לאב שזרועו המכנית ממשיכה להצדיע לפירר נגד רצונו כביכול).
וואו.
מרית – סיפור מרטיט, נפלא ומרגש מאוד מאוד, תודה רבה (-:
מעניין, אם מישהו מציג אותי כמורה שלו זו בעיני אחת המחמאות הכי גדולות שיש, אבל שוב – הכל תלוי אסוציאציות, מורה בשבילי מעולם לא היה בדמות שאת מתארת פה, של מורה שכאילו יצא מספרי רואלד דאל או מאפילת דיקנס. (זה לא אומר שהיו לי רק מורים טובים, זה אומר שהאסוסיאציה האוטומטית שלי מ"מורה" שונה).
זה יפה ומרגש מה שסיפרת ועדיין, יש הבדל עצום, מפני שאני חושבת שאי אפשר להשוות את עוצמת האהבה והרגש שאת מרגישה כלפי אותו מורה לזו שאת מרגישה כלפי אהובך, ובנייך ואנשים יקרים אחרים. נכון?
כשאנחנו בוחרים לאהוב מישהו- כל סוג של אהבה- אנחנו גם קצת מבחינים בינו לבין השאר והוא יותר יקר, סובייקטיבית כמובן.
שועי- לגמרי לא במופגן לקחתי את הנושא למקום הפוליטי, נהפוכה, סתם הערת אגב סמנטית…המהות לגבי יחסי אנוש חשובה כאן בעיני פי עשרות מונים (למרות שלדבריך הפוליטיים כאן אני מסכימה לחלוטין).
ואני ההיפך משרון – בניגוד למנהגי, מתחברת כאן למוסיקה ולא למילים…
שועי
תגובתך לתגובתי הצחיקה אותי לטובה, האם אתה באמת חושב שטוב היה לו לאדם לו לא היה נברא? נראה לי שאדם שמתיר לעצמו לחשוב כך משוכנע בקיום מסדר אחר..? אני חושב על זה כמו האלוהים של שפינוזה או יותר נכון של הגל כפי שקורא את שפינוזה, העצם האחד חייב להיות בסופו של דבר אינסופי, הקיום המחולק שלנו אמנם מתגשם, אי אפשר להכחיש אותו, אך אינו יכול להיות אמיתי.. חלוקה כזו בתוך היש חייבת להיות משחק בלתי מחייב של השלם, הזיה ציבעונית.. מעשה שובבות?
דודו,
א. כבר שמתי לב אי-בזה כי אתה שוכן באחד הקיבוצים תחת שמיים צפוניים. רידינג אמנם היא הסיגר אשר לשפתי העיר תל-אביב, ואמנם מקדיר הוא הוא כל אפשרות נכוחה להפוך עמק עכור לפתח תקוה. ברם, מדבריך משתמע כי מאמר: 'ברֹן יחד כוכבי בוקר' טרם נשמע בנאות דשאיךָ (איי, חושב בליבא, ינוקא שכמוני, ומתאנח על לילות שכוחים בהם התהלך לבדו חסר דאגה תחת שמי רמת-הגולן או ביערות הרי ירושלים)
ב. הכנסתי כמה תיקונים באחת מתגובותיי הקודמות אשר דנה בקבוצות בנושא חופש הבחירה. מורה יקרה ללבי מן האוניברסיטה הבאה לבקר פה מדי פעם ופעם, העמידתני על כמה שיבושים שחלו בדבריי והצדק היה עימהּ (אולי להבא אקפיד שלא לצטט מן הזיכרון בלבד ומבלי שהספרים פתוחים לפניי). התיקון מבטא את דעתי בלבד.
ג. כאשר אני חושב על אנשי מדע, אני חושב על אפלטון, אריסטו, ארכימדס, אפולוניוס איש טיאנה, אפיקטטוס, טיטוס לוקרטיוס קארוס, פלוטינוס, ימבליכוס, פרוקלוס, אלפאראבי, אבן סינא, אבן גבירול, אבן באג'ה, אבן רשד, ראב"ע, רמב"ם, רלב"ג, ויליאם מאוקהם, ניקולאס קוזאנוס, גליליאו, ג'ורדנו ברונו, יש"ר מקנדיאה, שׂפינוזה, לייבניץ, ניוטון וכיו"ב. אנשים שאני מאוד אוהב, את חלקם, אוהב בכל ליבי. ובכל זאת, גם כסוג של היסטוריון של המדעים, במיוחד בימי הביניים, אי-אפשר להסביר כל דבר באמצעות הרציו. צריך לדעת להקשיב. כבר למדתי, שיש בעולם הזה יותר מכפי הגלוי לעיין, כפי שהגדירו זאת האורקלים הכילדאיים (טקסט שהשפיע מאוד על האקדמיה האפלטונית המאוחרת באתונה במאה החמישית לספירה): The Real is in the Depth ומי שצולל לעומקים, מגלה עומקים אחרי עומקים. ראה למשל הזקקותם של הומניסטים רנסאנסיים איטלקיים, כגון ג'ובני פיקו דלה מירנדולה ומסליו פיצ'ינו בשפע של מקורות איזוטריים ומגיים ממקורות שונים ומשונים, ודבריו של דלה מירנדולה בנדון ב-'נאום על כבוד האדם'.
טלי,
נו, אמר מי שאמר, כי המוסיקה מניעה את הכל… (ברוכה הבאה!)
אני כנראה מצוי עכשיו באיזו תבערה פוליטית. דומני כי נעשים כאן דברים מסוכנים מאוד בתחום זכויות האדם לאחרונה, וכאשר המשנה לראש הממשלה מודיע במסיבת עתונאים על אנשי שמאל המסכנים את בטחון המדינה מסיבות אינטרסנטיות או מחמת תמימותם בשל אהדה יתירה לנושא של זכויות אדם,
אני סומר כחתול, המביט לשמים ומגלה שהיום אין לבנה גם לא ירח.
אור,
כסוג של דאואיסט הייתי מעדיף אנושות מצומצמת בהרבה הקרובה לחיי התאמה עם דרך הטבע (ועם דרך השמים). אבל, אני אוהב בני אדם, בחיי. רק מקומי תחת השמש נתון לעולם בסימן שאלה. יכול להיות שכמה אירועים ביוגרפיים תרמו לכך. מה אעשה, זה המצב.
אני מצטט שיר של יאיר הורביץ, שאולי יעירך לזה:
אני חי בזה וחי
מֶעֶבֶר לזה:
שניים באחד
זה סופג חושך
ונספג בחשכה.
לכל הנותן אור
יקרא השני שמש.
ובין לבין, כנדון
על שטר בגזר הליל
הרעד מפיק גמגום:
אחריות שמכאן אל מֶעֶבֶר
(יאיר הורביץ, יחסים ודאגה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1986, עמ' 47)
שועי
כן.. הנה
לטפח אמונת לבב וטוהר חלומות
ואש תמיד של אמן-תום לנצור
אל מול מפולת מקדשי אדם,
ועל אודי חלום פסוח ועבור.
לנשום בתהום חילול של יסורי אין גבול
נפער בלעג ניצחון–
גם זאת ניטל עלינו, גם זאת ניטל לשאת
ואף לזאת היות נכון
משה טבנקין, שירים (שני בתים אחרונים)
אני סופג ממילים שכאלה בעיקר את האור שמתפנה בעתיין
והנה עוד אחד:
הַשָּׁנִים שֶׁתָּבֹאנָה מִן הַחֹשֶׁךְ
תָּבֹאנָה צְלוּלוֹת.
כִּזְכוּכִית מִתְרַסֶּקֶת
בְּכַף יָד.
כְּיִלְלַת תַּנִּים
לְהַכְאִיב.
הַשָּׁנִים שֶׁתָּבֹאנָה מִן הָאוֹר
מְהַסְּסוֹת תָּבֹאנָה,
כְּמַגַּע כַּף יֶלֶד
בְּחַדְרֵי לֵב חֲתוּמִים,
כְּאוֹר מְשׁוֹטֵט מְבֻיָּשׁ
לִבְרֹא מוֹצָא.
אור,
קבל ורסיה, בעצם וריאציה על אותו נושא
מתוך המחזמר Man of La Mancha
(בגרסא הצרפתית ככב ז'ק ברל)
כאן בגרסא יפה של Carter U.S.M, שהיו חזקים בתחילת שנות התשעים:
דודו,
ישנן ילדויות שרושמן המתמיד הוא כזכוכית מתרסקת בכף יד
שרצתה סך הכל להיות כוס לשתות מיץ או מים
תודה על הדימוי…
(-:
הי שועי
דון קיחוטה?? דווקא אני הייתי רציני.. 🙂
אגב – הבית הראשון שעליו פסחתי קודם:
גם זאת ניטל עלינו: נווה ילדות לחזות
עלוב ומחולל בעלבונו.
אב ואם חסרי אונים לראות,
ואח-חבר בוגר בכשלונו.
(גם זאת)
דודו
תודה גם מכאן באור מבויש
אור, גם אני הייתי רציני
תשים את טבנקין ליד הטקסט של השיר – אליו הפניתי
וראה מה קורה
כן כן הבנתי, בטח, הקליפ הוסיף למילים פרשנות קצת מגחכת אבל גם זה לטובה
אור, אמנם בימים כתיקונם אני רחוק מלהיות איש למנשה, אבל, אני קצת מזכיר את דיוגנס, הקיניקן היווני, אשר היה הולך בעיר החשוכה עם עששית ושואל עוברים ושבים אם נתקלו באדם (אפילו לא היה לו סנשו שיחזיק לו את הלאמפה). כמו דיוגנס ממש, אני חש כי העוברים ושבים לא מבינים את השאלה. עכשיו תאר לך, שלהיות כמו דיוגנס, לפני אלפיים שנה, נתפס כבר אז כמגוחך, אז להעניק לו פרשנות מגוחכת מקץ 2,000 שנה? נו טוב, אולי גם זו לטובה.
(-:
סליחה שאני מושך כל העת למקומות קונקרטיים.
אבל ישנה גירסה של חנה סנש לסוקרטס:
במדורות מלחמה, בדליקה בשריפה
בימים סוערים של הדם
הנני מבעירה פנסי הקטן
לחפש, לחפש בן אדם.
שלהבות השריפה מדעיכות פנסי,
אור האש מסנוור את עיני.
איך אביט, איך אראה, איך אדע, איך אכיר
כשהוא יעמוד לפני?
תן סימן אלוהים, תן סימן על מצחי
כי באש, בדליקה ובדם
כן אכיר את הזיו הטהור, הנצחי,
את אשר חיפשתיו: בן אדם.
הכוונה לדיוגנס כמובן.
דודו,
תודה, לא היכרתי.
תמיד חשבתי ששלהבות אצל סנש, זה 'אשרי הגפרור'.
מה שכן, אני משוכנע, כי דיוגנס לא היה מבקש את אלוהים לתת סימן על מצחו
הוא היה, ממקומו בחבית, מבקש אותו לזוז קצת.
כי הוא מסתיר לו את האור השמשי
המאיר, באותה מידה, על כולנוּ
(-:
היי רועי, אלוהינו הבלתי ניראה איננו יכול להסתיר שמש.
רק הדימוי המוגשם שלו יוכל לסייע בידי רוחנו להאפיל על דברים גשמיים אחרים. כל עוד נשמרנו בלתי ניראה הוא לא יסתיר כלום. ואפילו לא כלום.
דודו,
זהו שאמרה מסכת מגילה (דף ל"א אם זכרוני אינו מטעה אותי): 'בכל מקום בו אתה רואה גדולתו של הקב"ה שם אתה רואה ענוותנותו'. או כפי שאני לומד זאת: כפי שיש מי שחיים בחוויה פנימית לפיה לית אתר פנוי מניה, יש אלו החיים בחוויה פנימית לפיה כל אתר ואתר פנוי מניה, וזה בסדר גמור.
ברור שאי אפשר להזיז אותו. השאלה האם יש לו קיום חיצוני או שמא הוא אידיאה הנטועה בליבו של דיוגנס, אותה הוא משליך כפרוייקציה, החוצה, היא בלתי פתירה. מי יודע מה מתחולל באמת בהכרתו של דיוגנס? מי יודע מה קורה באמת מחוץ להּ?
ראה גם ספרו התיאולוגי-פילוסופי היפה של אברהם יהושע השל, לפיו אפשר כי דיוגנס הקיניקן רק מחקה את האלוה (לא שהוא מזכיר בספרו את דיוגנס ככל הזכור לי): God in Search of Man , אלהים מבקש את האדם.
שועי, החיבור בין דיוגנס השל והאל: גדול, תודה.
אליס, (-:
שועי
השאלה שמוצגת ככה מפיך מובנת גם מובנת ואפילו מדבקת.. חזק חזק ונתחזק
הי אור,
הלוואי, אולי צריך פשוט להפסיק לבנות את פירמידות הצרכים של אברהם מסלוֹ
ולצאת לחופשי, בלי ארבעים שנות נדודים במדבר…
נהניתי להכיר, אגיע שוב.
הי נונה, ברוכה הבאה (-: