חזות הכל

בשנות ה-80 נחשבה העיר ניו-יורק לעיר פשע, עם כ-2,000 מקרי רצח בשנה ועוד כ-600,000 מקרי פשיעה חמורה בשנה. במהלך שנות ה-90 ירד היקף הפשע בצורה ניכרת. המעניין הוא שלפי הנתונים בשטח באותו עשור, אמורה המגמה היתה רק להחריף, שהרי ידוע היה שלאלימות הקשה אחראים היו בעיקר חבר'ה בגילאי 18-24, ובשנות ה-90 האוכלוסיה הלכה ונעשתה צעירה יותר ותוססת יותר. העיר שהיתה ענייה, זכתה באותו עשור לקיצוץ כואב בשירותי הרווחה, מה שפגע בעניי העיר עוד יותר. אז מה הביא לשינוי הכל כך עמוק ומיידי?

בספרו המרתק "נקודת המפנה", כותב מלקולם גלדוול על הסיבות להטמעתו של רעיון או מהלך דווקא בתזמון מסויים, להפיכת רעיון למעשי, למעבר מאנונימיות להמוניות, מכשלון להצלחה. על אותה נקודה שלא תמיד ברורה לנו בה מתהפכים הדברים היפוך של ממש. ממש כשם שאידוי מים מתבצע רק ב-100 מעלות ולא ב-99. או כמו שהאוהל של דפני ליף הצית מחאה חסרת תקדים.

בהקשר של הורדת מימדי הפשע בניו-יורק, מתבסס גלדוול על טענה הקשורה ב-"תיאורית החלונות השבורים". מדובר בתיאוריה מרתקת שנוסחה ע"י הקרימינולוגים ג'יימס  ק. ווילסון וג'ורג' קלינג הטוענת שחלון שנשבר ואינו מתוקן לאורך זמן יגרום לאנשים שעוברים על פניו להסיק שלאף אחד לא אכפת ושאולי אין מבוגר אחראי בסביבה. תובנה זו תביא לניפוץ חלונות נוספים ועקב כך לתחושת הפקרות כללית שתלך ותתפשט לרחובות הסמוכים, לשכונה ואף למימדים גדולים יותר. מכיוון אחר, ניתן להסיק כי תחושת הפקרות יכולה לנבוע מסיבה קטנה ופשוטה שהלכה ותפחה. אפקט פרפר שכזה.

אחד מביטויי הפשע של העיר של שנות ה-80 היה תחנות הרכבת התחתית. בממוצע בשנה היו מתבצעים כ-20,000 פשעים שכללו תקיפות, איומים ושודים וזאת לאורך כל שעות היממה. אחוזי ההתחמקות מתשלום היו גבוהים וגרמו הפסדים אדירים לרשות התעבורה. רציפי התחנות היו מוזנחים, אפלים ומכוסים בגרפיטי, גם הקרונות עצמם הושחתו ונעדרו מהם חימום בחורף וקירור בקיץ. שריפות פרצו מדי יום ואחת לשבועיים ירדה רכבת מהפסים.

באמצע שנות ה-80, במסגרת בנייתו המחודשת של מערך הרכבת, מונה מנהל חדש לרכבת התחתית, דיוויד גאן. גאן החליט להתעסק בבעית הגרפיטי ולא בבעיות הגדולות באמת. רבים הרימו גבה, אך הוא התעקש שהגרפיטי מסמל את קריסת המערכת כולה וללא טיפול בבסיס הבעיה, לא יעזרו רפורמות ושינויים ברמות גבוהות יותר, למרות שעמד לרשותו תקציב מרשים במיוחד להניע כל תהליך שרצה. לצורך פעולה זו הוא למד את שיטת ריסוס הגרפיטי של הנערים הפורעים שכללה שלושה ימי עבודה. בלילה הראשון, היו הנערים צובעים את דפנות הרכבת בלבן. למחרת בלילה, לאחר שהצבע הלבן התייבש, היו מציירים את קווי המתאר. בלילה השלישי ממלאים בצבע. גאן אפשר לנערים להגיע לשלב השני של התהליך (קווי המתאר) ועם סיומו, היו מכסים אנשיו את הקרונות בשכבת צבע. תהליך שחזר על עצמו בעקביות, עד למצב בו הנערים פשוט בכו. המסר של גאן ואנשיו היה ברור – עבודתכם תהיה לחינם ולעולם תראה אור יום.

ב-1990 מונה וויליאם ברטון לתפקיד מפקד משטרת התעבורה והמשיך את עבודתו של גאן. הוא מיקד את עבודתו במיגור ההתחמקות מתשלום הנסיעה ברכבת. גם כאן, היו שסברו שאין טעם לבזבז משאבים על מלחמה בתופעה זניחה (1.25 דולר לכרטיס) בזמן שפשעים חמורים הרבה יותר מתרחשים במתחם הרכבת התחתית. אבל גם ברטון הסתמך על תאוריית החלונות השבורים. מבחינתו מדובר היה במגפה שהתפשטה וגררה אחריה אנשים שבמהותם אינם פורעי חוק שלטענתם אם יש הרבה שלא משלמים, למה שישלמו הם. ברטון ניהל ביד רמה את מערך האכיפה. ניקה תהליכים בירוקרטיים ויזם תהליכי שיפוט מהיר ועונשים מרחיקי לכת על אותם מתחמקי תשלום. ב-1994, עת נבחר רודולף ג'וליאני לראש עיריית ניו-יורק, מונה ברטון לתפקיד המפקד המחוזי של משטרת העיר והמשיך את האסטרטגיה בתפקידו החדש. הוא ארב לפשעים הקטנים ואכף אותם באדיקות. אסטרטגיה זאת הביאה לצניחה מיידית וחדה בשיעורי הפשיעה כולה בעיר, הקלה והחמורה כאחד.

– – –

לתקשורת החזותית האופפת אותנו מכל עבר יש קשר ישיר להתנהלות היומיומית שלנו ולתפיסתנו את העולם. מעניין, אגב, שויקיפדיה מפרסם את התמונה הזו בהקשר של תיאורית החלונות השבורים, המשלבת את תיאורית הסנדלר הולך יחף. מדובר במרכז שיטור קהילתי בפתח תקווה שחלונותיו שבורים:

תמונה זו שהיא בבחינת פרדוקס לא הפתיעה אותי. עד לפני כשבוע גרתי בבית אחר בתל אביב שסבל מהפקרות נוסח המתואר מעלה. סכסוך שכנים שלא טופל נכון ע"י המשטרה, רשויות העירייה ואפילו מערכת המשפט, גרם לאי נוחות כללית בבניין ובין השאר גם לעזיבתי שלי (בבחינת הקש ששבר את גב הגמל). על הקיר בכניסה לבניין ניתן היה לחזות בתקשורת ספק מטרידה ספק מרתקת בין אותם שכנים, כאשר כל אחד מהם נטל צבע משלו והגיב במסריו הוא. בכל יום, יכולתי לבחון מה אמר הכחול ואיך ענה לו האדום. והפקחים ברחוב, המשיכו לתת דו"חות לרכבים חונים תוך שהם פוסחים על המפגע החזותי הזה שגרם לדיירי הבניין הנטרליים מפח נפש אמיתי על פני חודשים רבים.

לצד הגדר הערה, והעירייה הישנה (שהתעוררה כתמיד בעת חלוקת שוברי הארנונה בתיבות הדואר, מדי חודשיים), החלו ביטויים נוספים לאותו חדלון. בדלי סיגריות הושלכו בחדר המדרגות ובאדנית הצמחים המסכנים, והתקשורת הבינאישית בין השכנים הצטמצמה למינימום האפשרי.

גם שינוי מערך האוטובוסים שנוהל ביוני האחרון באופן בעייתי מאוד ע"י עיריית ת"א ברשות רון חולדאי, וגרם ללא מעט תושבים לאבד את הצפון ואת כיוון הנסיעה הכללי, מקבל ביטוי ברמה החזותית, בתמונה הבאה שצולמה ע"י אלית אבני, המחזקת את התחושה הכללית לגבי המהלך הזה:

וזה גורם לי להרהר פנימה. לא מעט אנשים עם מודעות אסתטית גבוהה, להלן: מעצבים באשר הם, מפספסים בגדול כשמדובר בתחומים שמחוץ לקנבס, למקום העבודה. אנחנו צועדים במחאות למען עתיד טוב יותר ומאשימים את הביבי ושאר העולם במחדלים שחלקם הגדול מוצדק ונכון מאין כמוהו. אבל אנו תורמים לא מעט לכאוס סביבתי ולתחושה של חלונות שבורים מסביבנו. פה זורקים סיגריה, שם עטיפה של מסטיק. במילים אחרות, אולי דווקא ציבור המעצבים שניחן ברגישות אסתטית גבוהה ובהבנה בתקשורת של מסרים, ראוי שיוביל מאבק שעניינו חזותי מתוך אותה מודעות, למען סביבה שנראית יותר טוב, לנקודת מפנה אמיתית בחיינו, לא רק ברמת עיצוב לפי בריף לקוח. יום כיפור הוא במרחק של כמה ימים מאחורינו. אני מציעה לערוך חשבון נפש גם בתחום הזה.

בכתיבת פוסט זה נעזרתי בספר "נקודת המפנה" מאת מלקולם גלדוול, בהוצאת ידיעות אחרונות

– –

שיהיה לכולנו חג שמח ושנה טובה 🙂

ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | סטודיו AbadiGuard