כפמיניסטית קולנית עם חברים אינטליגנטים ונפלאים רבים, אני נתקלת לעיתים קרובות בתרעומת כשאני בוחרת שלא להיכנס לדיון על פמיניזם. הרי, אם באמת חשוב לי לשנות את תרבות האפליה ואי-השוויון שלנו, אני אמורה לנסות לחנך גברים, לא? זה לא התפקיד של אקטיביסטית? פמיניסטיות לא צריכות להיות אסירות-תודה כשגברים מבקשים להמטיר אותנו בשאלות, כי זה מראה שהם לפחות משתדלים להבין?

 הציפייה שאקיים דיון על עקרונות בסיסיים עם גברים שמעולם לא טרחו לחשוב על זכויות היתר שלהם, היא מתישה ומסיחת-דעת כאחת. גברים לא זכאים לצפות שפמיניסטיות תחנכנה אותם. שינוי אמיתי יקרה רק כאשר גברים ישלימו עם כך שעול-החינוך מוטל עליהם, ולא על נשים.

לאחרונה, סירבתי בנימוס להתדיין עם חבר תמה כזה, אשר הגיב בשליחת עצות מלאות רצון טוב על איך אני יכולה להיות פמיניסטית אפקטיבית יותר. כמי שמעולם לא חשב יותר מדי על פמיניזם לפני כן, הוא אמר, הוא פשוט לא מצא את ההודעות שלי במדיה החברתית מושכות. הן צעקניות ואקדמאיות מדי. מה שהייתי צריכה זה להסביר בצורה שתדבר אל גברים.

כאחד שרואה את עצמו כבחור ש”יכול להיות חלק מהפתרון”, הוא שלח לי, בעזרתו הרבה, קישור להרצאה בת 12 דקות ב- TED אשר הכילה, כדבריו, “מבחן בסיסי של כן/לא” לאיתור מיזוגניה, יחד עם צעדים מוצעים לפתרון הבעיה. במחווה מרשימה של יהירות, הוא הציע שבפעם הבאה שאתבקש לחנך גבר אשר מנסה בכנות ללמוד על פמיניזם, אעביר הלאה את הקטע הקליט הזה שהוא מצא עבורי.

מדהים ש-50% מהאוכלוסייה מתבקשת באופן כה קבוע להעביר נאום מכירות על מנת להשתחרר מנחיתות מובנית ואלימות שיטתית.

הנה העניין עם הציפייה שאחזיק את ידו של כל גבר וגבר כשהוא נאבק עם האפשרות שלמרות תפיסתו את עצמו כאדם הגון ובעל כוונות טובות, הוא מרוויח מהדיכוי המבני של נשים: זה כואב. הפטריארכיה מכאיבה לנשים על בסיס יומיומי. אבל למרות שדיון בתרבות האונס, למשל, עלול להיות טראומטי עבורנו, אנו חיות בתקווה שכאשר נראה לגברים איך תרבות זו פוגעת בנו, הם יתחילו להבין ויהפכו לבני בריתנו. כשגברים נראים כמתעניינים בשיח פמיניסטי, כמיהה זו מתעוררת. אך בעוד גברים יכולים לשחק את פרקליטו של השטן ולזרוק לאוויר מצבים תיאורטיים אשר מנותקים לחלוטין מהמציאות שלהם ובסוף להתנער מהדיון כולו, מנשים הדיונים האלו דורשים חשיפה ופגיעות; הם מהווים שיתוף בחווית החיים הממשית שלנו.

הטיעון הנפוץ ביותר הוא: אם לא תלמדי אותי איך אדע. ככה זה בדרך כלל מתרחש: בחור-טוב-לפי-דעתו מתערב בדיון בבקשות להוטות מפמיניסטיות להתייחס לדעותיו. לאחר שהתגבר על אי-נוחותו מהיותן מרירות, מלאות טינה ולוחמניות (אבל לא לפני שציין את הקרבתו זו), בחור-טוב משתאה מכך שהתיאוריות שלו לא נידונות מיידית ובצורה שקולה ולא כועסת. למרות מאות מקורות המידע בנושא שהוא יכול, כמו כולנו, ללכת ולקרוא, בחור-טוב מצפה מנשים להפסיק מה שהן עושות, לשתף בחוויות הדיכוי שלהן ולענות על שאלותיו. בטוויסט אירוני, בחור-טוב לא מודע שבדרישתו מנשים להסב את האנרגיה שלהן על מנת להשביע את גחמותיו באופן מיידי, הוא מתקף את יחסי הכוחות אותם הוא לכאורה מבקש להבין.

מובן מאליו שאין שום פסול בהעלאת שאלות בסיסיות בנוגע לפמיניזם. פירוק מבנה מורכב ועיקש כמו הפטריארכיה, בייחוד כזה הדורש בחינה של זכויות-היתר שלך עצמך, אינו קל. הבעייתיות היא כשאתה כל כך בטוח שהשאלות שלך הם סופר! חשובות! שאתה מנסה להצטרף לדיונים פמיניסטים רק על מנת להשמיע אותן.

בשאילת אנלוגיה של אישה אחרת:

זה כאילו נכנסת לסמינר מתקדם במתמטיקה, צועק “הי, איך אפשר בכלל להשתמש במספרים מדומים אם הם לא אמיתיים?” וכשאתה מופנה בהסח הדעת לספר לימוד לשנה א’ בפינה, אתה מדפדף בדפים הראשונים בחוסר התלהבות לכמה שניות ואומר “אני לא מסכים עם כמה מההגדרות פה- ובכל אופן לא קיבלתי תשובה לשאלה שלי. אף אחת לא רוצה לקיים דיון איתי?!!”.

תדהמה זו בדרך כלל מבוטאת עם נזיפה שאת צינית, לא שקולה, לא הגיונית, כפוית טובה ומרירה. עכשיו תראו, כאישה שחונכה בצל הפטריארכיה, אני מחוברתת להגיב לשבח ולאישור של גברים; כניסה לעימות בתגובה למורת רוח גברית מנוגדת לכל מה שגדלתי עליו. מפתה להיכנע לרצון להיות מזוהה כפמיניסטית “טובה” שלוקחת את הזמן להסביר דברים בצורה מנומסת וכיפית. אבל הנה העוקץ: פמיניזם מנומס לא רק שאינו עובד, הוא חותר תחת עצמו.

השקעת זמן ואנרגיה בטיפוח גברים לאורך מסעם זה לגילוי עצמי אינה רק משעממת להפליא, אלא גם מחזקת את יחסי הכוחות הקיימים ומונעת מאיתנו להתאגד כנשים ולחולל שינוי אמיתי.

עצתי לגברים אשר מעוניינים בכנות ללמוד על פמיניזם היא: קראו והאזינו לקולות של נשים כשהן מסבירות כיצד פועלת המיזוגניה ומה התחושה לחיות בתוכה. לעולם אל תבקשו מאישה לאתר מקורות בשבילכם; באמת, תשיגו כרטיס ספרייה. או לכו לאינטרנט. אל תתערבו רק כדי להביע אי הסכמה או כדי להסיט את הדיון על ידי שימוש בדוגמאות פרטניות של נשים בעמדות כוח או מקרים אותם אתם תופסים כ”סקסיזם הפוך”. (הנה טיפ לוהט: “מיזאנדריה” היא לא דבר אמיתי).

בפראפראזה על אודרי לורד:

כשמצופה משחורות ומשחורים לחנך לבנים ולבנות לגבי אנושיותןם; כשנשים מצופות לחנך גברים; לסביות והומואים את העולם ההטרוסקסואלי- המדכאים משמרים את עמדתם וחומקים מאחריות על מעשיהם.

אם אתם בקבוצה שיש לה יתרון מובנה של שכר, ביטחון, בריאות וחינוך- כשלמעשה כבר זכיתם בלוטו של החיים בעצם זה שהתייצבתם- זו האחריות שלכם לחנך את עצמכם. ובחייכם, אל תאמרו לנשים להיות נחמדות. אנחנו כועסות. יש לנו כל הסיבות להיות כאלו. למעשה, גם לכם יש.

  *תורגם על ידי אביטל פלדמן, באישור הכותבת. קישור לטור המקורי-http://cwinterfox.wordpress.com/2013/10/10/feminists-are-not-responsible-for-educating-men/