זרים
בפתיחת הסרט "התיקים הסודיים של ג'יי. אדגר הובר" מ-1977 הובר הוא עדיין בחור צעיר במשרד המשפטים, חבר במחלק המטפל בזרים עוינים (The Alien Enemy Bureau). הוא מגיע למה שנראה כבית מעצר, ובו עשרות אנשים זועקים מאחורי הסורגים. הם עומדים בפני גירוש. הובר – תתפלאו – מתפלא. הוא תוהה מה קרה לזכותם החוקית של המגורשים, קומוניסטים ואויבי האומה על פי החשד, להגנה משפטית. "היא בוטלה", מודיע לו הבוס. "שסטאלין ידאג להם", מרגיע אותו הקצין במקום.
זו היתה האווירה בארה"ב של 1919, החרדה מאיום אנרכיסטי שהתפוצץ על מדרגות בתיהם של בכירים בממשל. א. מיטשל פאלמר, התובע הכללי (המגולם ב"ג'יי. אדגר" ע"י ג'ף פירסון), שניצל פעמיים מניסיונות התנקשות, החליט לרכז את הטיפול בתושבים הזרים בארה"ב. זו היתה מטרה קלה: את הזרים היה אפשר לגרש בהינף צו, מבלי להסתבך בפלפולים חוקיים ומשפטיים.
הובר, רק בן 24, מונה ע"י פאלמר לתפקיד החדש של מנהל מחלק המודיעין, ולמעשה למנהל המבצע. במהירה הוא הפך את מה שאולי היה עורו קודם לכן, אליבא דלארי כהן ו"התיקים הסודיים". הוא הפנים את כללי המשחק החדשים, ואז הקצין אותם. כל חברי המפלגה הקומוניסטית ומפלגת הלייבור הקומוניסטית הושמו במעקב והוצבו תחת איום הגירוש; פשיטה נערכה על משרדי איגוד העובדים הרוסיים; אלפי בני אדם נעצרו; וספינה עם כ-250 אזרחים שהוגדרו כ"קיצונים" (ביניהם אמה גולדמן "הידועה לשמצה") נשלחה לבריה"מ. זו היתה תקופת "פשיטות פאלמר", שהולידו עשרות גירושים. אלמלא משרד העבודה האמריקאי, המספרים היו כנראה גבוהים פי כמה.
זו היתה תקופה חשוכה בתולדות ארה"ב, אבל היא לא היתה האחרונה. "הבהלה האדומה" הוסיפה ללוות את אמריקה ואת הובר, שהוביל את חקירת הגורמים הפשיסטיים בין מלחמות העולם, את המצוד אחר משתפי פעולה נאצים במלחה"ע השניה ואת צעדיו האופרטיביים של המקרתיזם בשנות החמישים.
אלו אינם זמנים שארה"ב נזכרת בהם בערגה. גם אם יש הזויים שיטענו ש"מקארתי צדק" (כמו ח"כ אופיר אקוניס), רובם המוחלט של האמריקאים סולדים מדרכו, ומהדרך הכוחנית בה ניהל הובר את מורשתו. מקארתי והובר הם שני שמות משוקצים, אייקונים דמוניים שאמריקה מנערת מהם חוצנה. "ג'יי. אדגר" של קלינט איסטווד, שמנסה ליצור פרופיל מורכב של הובר ולהסביר את התנהלותו הבריונית באישיות מסוכסכת (הומוסקסואליות חבויה ויחסי אם-בן בעייתיים), זכה לקבלת פנים צוננת מאמריקה. היא מעדיפה לשנוא את הובר כפי שהתרגלה.
ב"ג'יי. אדגר" עולה הובר הצעיר מתוך אמריקה המפוחדת, רדופת אימת האנרכיסטים והבולשביקים. ב"התיקים הסודיים של ג'יי. אדגר הובר", לעומת זאת, עולה הובר מתוך בית המעצר שבו כלואים עשרות, אולי מאות אנשים שלפחות חלקם לא עשו דבר מלבד להימצא בתחתיתו של עץ השורשים הלא נכון.
ארה"ב הוקמה ע"י מהגרים ונותרה חברת מהגרים. תחת הובר, פאלמר, מקארתי ודומיהם היא למדה להביט בחשדנות אפריורית על מגזרים שלמים מתוך אותה חברת מהגרים, מגזרים שנחשדו כשלוחותיהם של כוחות זרים ועוינים, אידיאולוגית, כלכלית, חברתית ומדינית: בולשביקים, נאצים, פשיסטים. בזכות השילוב בין פאניקה ציבורית לכוחנות ממשלתית, מסורת חוקתית מפוארת נדרסה בעיוורון.
זהו לקח טוב למי שמציע לגרש אוכלוסיות שלמות של מהגרי עבודה – שלפחות חלקם פליטים – מבלי לזכות אותם במשפט צדק, להבחין בין העוינים (או במקרה זה, מהגרי עבודה שפוגעים באינטרס הלאומי) לבין אלו הזקוקים למקלט. אמריקה כבר מסתכלת בבושה בכתמים בעברה – אין צורך לחקות אותה בכל.
פרטיות
זיהוי וגירוש גורמים זרים עוינים היתה המטרה שהוצבה בפני הובר. כשלעצמה, זו היתה מטרה ראויה, ודאי לנוכח האיום הממשי שהיוו גורמים אנרכיסטים כלפי הממשל והחברה. מה שעמד במרכז המחלוקת היו האמצעים בהם נקט. הובר לא רק הקים את הבולשת הפדרלית והפך אותה לכוח ביון מרכזי, תקיף ונושא נשק; הוא הפך אותה לאימת הציבור. ה-FBI עצר את הגנגסטרים המשתוללים ברחבי המדינה, אבל גם צותת לכל משרד והפר בגסות את הפרטיות. איש לא היה חסין מפניו – לא אזרח מן השורה ולא הנשיא בבית הלבן. התיקים הסודיים שבשם סרטו של לארי כהן הם אותם תיקים שהחזיק הובר כנגד מעסיקיו. זו היתה דרכו לקנות לעצמו שירות נצח ב-FBI. לכל נבחר ציבור היתה קופת שרצים, והובר החזיק אצלו את כולן.
הובר לא הלך על הגבול הדק שבין הזכות לפרטיות לביטחון המדינה. הוא הפר אותו בבוטות. המשחק הפוליטי הפך אותו לחסין בפני החוק. כל עוד הוא החזיק את הנשיאים בביצים, הם נאלצו להרשות לו להמשיך במעלליו. באחת הסצנות המרכזיות ב"התיקים הסודיים" נקרא הובר למשרדו של הנשיא ניקסון, ומתבקש להרחיב את היקף פעילות ההאזנות והמעקבים שהוא מבצע אחרי אזרחי ארה"ב. הוא נרעש ומסרב. הוא אינו מוכן להפר את החוק בסמכות ממשלתית, מתוך חשש להימצאות הכוח בידי גורמים פוליטיים. "לי אין שאיפות פוליטיות", הוא מסביר, ובכך מנקה עצמו לכאורה. הוא משרת האינטרס הלאומי. אבל האמת היא שהוא פשוט רוצה את הכוח בידיו, ובידיו בלבד.
כך הפך הובר לשומר החוק ופורעו בנשימה אחת. האיש שהופקד על ביטחון האומה, היה גם זה שערער את אמון האזרחים באומה. מי שמתהדר בסיסמאות כמו "ביטחון אמיתי זו חברה יציבה" וכגון אלה יכול לחשוב על הנזק שהסב הובר לחברה האמריקאית כאשר ערער את יסודותיה החוקתיים באופן כה דרמטי.
העימות בין פרטיות לביטחון במדינה דמוקרטית ימשך לעד. הגבול הדק הזה מוגדר בחוקים ובתקנות, אך מופר חדשות לבקרים בצווי שופטים ובתקנות חירום. אין כל דרך אחרת. אולם אותן "הפרות" צריכות להיעשות בשום שכל, במשנה זהירות, ביסודיות. כל מקרה לגופו. גם הציבור צריך להאמין שכך הם פני הדברים. שפרקליטות המדינה, בתי המשפט והמחוקקים אוחזים ברסן כוחות הביטחון ומנתבים אותם אל היעדים הנכונים.
הסוגיה הזו עולה ביתר שאת עם פסיקת בג"צ הקונטרוברסלית באשר לחוק האזרחות ולאיחוד משפחות. זוהי סוגיה מוסרית וחברתית בעייתית מאין כמוה, ובית המשפט נחצה בהתאם ודחה את העתירות כנגד החוק על חודו של קול (ואלמלא פרישת השופטת איילה פרוקצ'יה, היה כפי הנראה מקבל אותן על חודו של קול). אבל כך ראוי לה למדינה דמוקרטית שתתנהל – סוגיות נפיצות המונחות על קו התפר שבין חופש הפרט וזכויות האזרח לבין ביטחון המדינה זוכות לדיון ציבורי ער ולעיסוק משפטי מעמיק, ואין פקיד ממשל, עוצמתי ככל שיהיה, שיעשה את הישר בעיניו. איננו זקוקים להובר משלנו.
ג'יי. אדגר הובר וריצ'ארד ניקסון
"התיקים הסודיים של ג'יי. אדגר הובר" (The Private Files of J. Edgar Hoover). בימוי ותסריט: לארי כהן. שחקנים: ברודריק קרופורד, ג'יימס וויינרייט, מייקל פארקס, חוזה פרר, ריפ תורן, דן דיילי, סלסט הולם, ג'ון האבוק, לויד נולאן. 112 דקות.
"ג'יי. אדגר" (J. Edgar). בימוי: קלינט איסטווד. תסריט: דאסטין לאנס בלאק. שחקנים: לאונרדו דיקפריו, ארמי האמר, נעמי ווטס, ג'ודי דנץ', דרמוט מלרוני, ג'וש לוקאס, ג'פרי דונובן, קן הווארד, סטיבן רוט, דניס או'הר, כריסטופר שייר. 137 דקות.
עין עצלה 